יותר יפני מיפני עודד גולן לאחר שהות ארוכה ביפן המסתורית, חזר לאחרונה, יואש גושן לקיבוץ, ולרגל המאורע הוא העניק ראיון בלעדי לעלון.
יואש, ברוך השב (כאן באה קידה יפאנית קטנה, שהקוראים יוכלו רק לדמיין אותה). כמה זמן היית ביפאן ומה עשית שם? ההיכרות שלי עם יפן התחילה לפני כחמש שנים, כשנסעתי לעבוד שם. בהתחלה עבדתי בעולם המכירות הבלתי פורמאלי בבאסטות שברחובות יפן. העבודה שם הייתה פחות רווחית משציפיתי וגם כרוכה לעיתים במצבים לא נעימים עם ברנשים מפוקפקים וזרועות החוק היפניות. העבודה אפשרה לי להכיר את המקומיים וללמוד מהר את השפה. בהמשך מצאתי עבודות יותר נחמדות כברמן וכמורה פרטי לאנגלית. אחרי תקופה של שנתיים (שבה נדרשתי לצאת אחת לכמה חודשים למדינה שכנה כדי לחדש את ויזת התייר שלי), חזרתי לרביבים למשך שנה, במהלכה באה חברתי היפנית ללמוד פה באולפן, ואז חזרנו ליפן. ואחרי שנתיים אני שוב כאן. איפה בילית את השנתיים האלה? גרנו בעיר קיוטו, שהיא עיר מיוחדת מאוד ובעלת שורשים היסטוריים עמוקים. העיר, שהייתה בירת יפן במשך תקופה ארוכה, מזכירה במשהו את ירושלים, עם המקומות הקדושים ורחובות האבן הצרים. בניגוד לערים אחרות, שבנויות כמפלצות בטון מודרניות, קיוטו הצליחה לשמור על עברה וייחודה ויש בה המון המון מקדשים. העיר, שבה גרים כמיליון תושבים, נחשבת עיר קטנה ביפן, אך עם זאת רבים שמעו עליה והיא יעד תיירותי מועדף למקומיים ולתיירים. במשך שהותי בקיוטו עבדתי בכמה מקומות ובעיקר כברמן בדיסקוטק וכברמן בפאב. כך יצא לי להכיר היטב את חיי הלילה היפנים (ועכשיו בקיבוץ קצת קשה לי לקום בבוקר). במה שונים חיי הלילה היפנים מאלה שבישראל? במקומות הבילוי היפנים, כל התפיסה כלפי הלקוח שונה מאוד ממה שאנחנו מכירים כאן. העובדים והבעלים של מקומות הבילוי שמים דגש מיוחד על אירוח הלקוחות והם מרגישים שייעודם העיקרי הוא לגרום ללקוחות להיות שמחים ומרוצים, ובאחריותם לגרום ללקוחות להרגיש ככה. העובדים אינם פסיביים לגבי המצב, אלא פועלים כדי להגביר את תחושת ההנאה של האורחים. הלקוח אינו מטרד אלא אורח רצוי. ביפן לא נהוג להשאיר טיפים לנותני השירות כי השירות הוא דבר מובן מאליו. המצב שונה מאוד ממה שקורה בארץ, שבו השירות בדרך כלל מינימאלי או גרוע, ומלווה בעיניים חמדניות שדורשות את הטיפ שלך. תפיסת שירות הלקוח קיימת שם בכל מקום ואפילו במשרדים ממשלתיים. ההתקדמות הטכנולוגית העצומה שהתרחשה ביפן גרמה לירידה בדרישה לידיים עובדות וכוח האדם, שנחסך כתוצאה מכך, מופנה לטובת שירות הלקוח. בכל מקום אליו אתה מגיע, ניגשים אליך עובדים במטרה לעזור לך ולתת לך שירות מרבי. איזה דברים מצאו חן בעינייך באופי של היפנים? האנשים מאוד אדיבים, אין בהם טיפת ציניות, הם מאוד נאיביים במפגש עם בני אדם (גם עם זרים וגם עם מקומיים) והתנהגות אגרסיבית נדירה מאוד אצלם. הם פחות חשדניים מהישראלים ואינם שומרים על ריחוק אופנתי וארשת פנים קרירה כמו שמקובל אצלנו, בין אנשים שזרים זה לזה. היפנים אנשים מאוד ישרים, לא ירמו אחד את השני ואפילו אם מישהו ימצא ארנק עם כסף ברחוב הוא ימהר לחפש את בעליו.
מאוד ברור להם איך צריך להתנהג, מה מותר ומה אסור, והם מבינים שכדי שיוכלו לחיות בחברה טובה כל אחד צריך לשמור על הכללים. אנשים לא נדחפים ולא מתפלחים ולא מנסים לרמות אחד את השני. עולם העסקים היפני מאוד תחרותי ודורסני אבל קיימת הפרדה בינו לבין המפגש האישי עם האנשים. כל ההתנהגות הזאת טבועה עמוק בתרבות היפנית ואפילו בשפה לא משתמשים במילה "לא" (שהיא כנראה המילה הפופולארית ביותר בעברית). הדבר הכי קרוב ל"לא" זה הביטוי "אחר" שבו הם משתמשים כשהתשובה לא חיובית. הרגשתי מאוד נעים להימצא בתרבות שאלה הם ערכיה. והאם המסורת היפנית חזקה גם בעידן העולם המודרני והגלבלי? המסורת נשארה מאוד דומיננטית והיא קיימת למרות הקדמה הטכנולוגית. המסורות העתיקות נשמרות גם באוכלוסיה החילונית, אם כי אפשר לראות ניצנים של שינוי אצל חלק מהיפנים. התא המשפחתי מאוד חזק. באחריות האישה של הבן הבכור לדאוג לטפל בהוריו והמשפחה דואגת לכל בני המשפחה. הדבר מביא למצב שבו אין הזנחה כלפי הקשישים והחלשים ויש מעט הומלסים ברחובות. מקומה של האישה הוא בבית ותפקידה הוא לנהל את הבית ולהיות בעלת הבית האמיתית. תפקידו של הגבר הוא לצאת לעבוד ולהביא משכורת והאישה מחליטה מה עושים עם הכסף, כך שמה שנראה בהתחלה כשוביניסטי יכול להיראות גם ההיפך. אחרי מלחמת העולם השנייה התחילו היפנים להעריץ את | 
