השנים הנעלמות של קיבוץ רביבים - עדין קוה
השנים הנעלמות של קיבוץ רביבים:
עדין קווה, מורה להיסטוריה בעברו, הוא
חבר קיבוץ רביבים בנגב. עוסק, בין היתר, בתיעוד וחקר ההיסטוריה של קיבוצו. כבן
למשפחה שעלתה מגרמניה חקר את ייסוד רביבים
בשנת 1938.
עשר השנים בהן שהו חברי רביבים בראשון
לציון, נמחקו מהזיכרון הקולקטיבי של הקיבוץ. חבר הקיבוץ עדין קווה חקר את התקופה
שנעלמה מן ההיסטוריה ההתיישבותית
קבוצת רביבים נוסדה בשנת 1938. 70 שנה
מאוחר יותר, בשנת 2008, הגיעה לידי רשימה שמית של שמות חברי רביבים בשנת 1940.
ברשימה מופיעים שמות של 97 חברים. הרשימה מפרטת את גיל החבר, מצבו המשפחתי והארץ
ממנה עלה. שמתי לב ש-59 מהם עלו מגרמניה. מכאן מתחיל התחקיר שלי והגילויים שבאו
בעקבותיו.
רשימת חברים זו לא היתה בארכיון
רביבים. לא בגלל שנת ייסודו המאוחרת אלא מהסיבה הפשוטה, שעשר השנים בהן שהו חברי
רביבים בראשון לציון, ממתינים להחלטת המוסדות המיישבים, נמחקו מהזיכרון הקולקטיבי
של הקיבוץ. לא היה זה מקרה, אלא סוג של עונש על התנהגות לא נורמטיבית, כפי שיתואר
בהמשך.
בגרמניה של בין שתי מלחמות העולם קמו
תנועות נוער רבות שהיהודים הצטרפו אליהן.
בשנת 1933, לאחר עליית הנאצים לשלטון, סולקו בני הנוער היהודים מתנועות הנוער הגרמניות והקימו תנועות נוער
יהודיות. בשנה זו נוסדה תנועת "הבונים", עם מיזוגן של התנועות
"קדימה" ו"ברית עולים". מגרמניה התפשטה תנועת הבונים לארצות
רבות. "הבונים" השתייכה לתנועת "החלוץ".
בעקבות השינויים שחלו, הגתה רחה פרייר,
עובדת סוציאלית במקצועה, רעיון נועז: להוציא קבוצות של נערים למסגרת חינוכית בארץ
ישראל על מנת לחנכם להתיישבות. מפעלה זה קיבל את השם "עליית הנוער".
הראשונים שהצליחו להתארגן לקליטת הנערים היו הקיבוצים, ואחריהם מוסדות כמו אהבה,
כפר ילדים (ליד עפולה) ובן-שמן. תנאי הסף לקליטת חברת נוער היו הקצאת שיכון, העמדת
צוות חינוכי וסימון מקומות עבודה. לא במקרה היה קיבוץ עין חרוד הראשון שקיבל חברת
נוער, שכן בו התקיימו כל התנאים הדרושים. חברת הנוער הראשונה הגיעה לעין חרוד
בפברואר 1934 ובראשה עמד חנוך ריינהולץ-רינות, לימים מנכ"ל עליית הנוער
ומנכ"ל משרד החינוך.
ממשלת המנדט (מדובר בתקופה שלפני
"הספר הלבן") אישרה את עליית הנערים, מעבר למכסות שנקבעו לעליית בגירים.
לכן גם לא נדרשו להם סרטיפיקטים (רשיונות עלייה). הממשלה דרשה שלא ייכללו בתוכנית
נערים מתחת לגיל 15 או מעל גיל 17 וכמו כן, שיוצגו מראש אמצעי המימון לתוכנית
והמקומות אליהם יישלחו הנערים.
בתחילת יישום התוכנית נשלחו הנערים
לחוות הכשרה בגרמניה, שבהן נבדקה התאמתם. מדובר היה בקבוצה נבחרת, שנקבעו לה
קריטריונים קפדניים: מצב בריאותי, התאמה לחיים בחברה, כושר גופני לעבודה פיזית.
באותה תקופה ההגירה מגרמניה לא"י עדיין היתה חוקית ואפילו נערכו מסיבות פרידה
לעולים לארץ ישראל (חוקי נירנברג נכנסו לתוקפם רק בנובמבר 1935).
זאב לקויר, בספרו "דור
האקסודוס", חקר מה קרה לצעירים ילידי
1928-1914. מייסדי רביבים, כמו גם לקויר עצמו, היו ילידי 1919-1920. לקויר כתב
ששנת 1935 היתה שנת השיא של עליית צעירים, בדגש על נוער, וכי שיא העלייה מגרמניה
היה בשנת 1939.
לדבריו, למרות שרק כמחצית מהנוער היה
מאורגן בתנועות נוער, השפעתן היתה דומיננטית. עד פרוץ המרד הערבי בשנת 1936 איפשרה
ממשלת המנדט עלייה של אנשי המעמד הבינוני, שעלו עם רכושם, והנפיקה סרטיפיקטים
תמורת 1,000 לירות שטרלינג למבוגר. הצעירים שהצטרפו ל"עליית הנוער" היו
בני המעמד הבינוני, שלהוריהם לא היו האמצעים לשלם עבור הסרטיפיקט. אין ספק שעליית
הנוער היתה אחת הדרמות הגדולות בתולדות הציונות, וזו נישאה על גבי נערים בני 16-15
בלבד.
ביום 4.3.1935 הגיעו 60 בני נוער
לקיבוץ גבעת ברנר. הנערים הפליגו באוניה "גליליאו", שיצאה מנמל טריאסט
שבאיטליה והיתה אמורה להורידם בנמל יפו, אבל בגלל קשיי מזג אוויר עגנה בסופו של
דבר בחיפה. בחוברת בעריכת אריה רובנס, שהוצאה לציון יובל לעליית
"הנערים" ארצה, מסופר שהעולים ראו סמליות בכך ש"גלילאו" לא
הורשתה להוריד נוסעים ב"נמל עולי הרגל העתיק – יפו" אלא בנמל החדש שנחנך
כשנה וחצי קודם לכן. הנערים, בני 16-15, היו ברובם בוגרי תנועות "הבונים"
שנקבצו מערים שונות בגרמניה. חברת הנוער קיבלה את השם "נוער א'", כיוון
שהיתה ראשונה בגבעת ברנר ובין הראשונות שהגיעו לארץ.
בספטמבר 1934 החלו דיונים בגבעת ברנר
על קבלת חברת הנוער, והוקדשו לכך שלוש אסיפות. בגבעת ברנר, שעלה על הקרקע רק שש
שנים קודם לכן, היו התלבטויות וחילוקי דעות האם היישוב מסוגל להתמודד עם המשימה של
קליטה ומציאת מקומות עבודה לבני הנוער.
יום הגעתה של חברת הנוער לגבעת ברנר
היה יום חג. החברים התאספו בחצר המקושטת בדגלים וקיבלו את פני הנערים ובערב נערכה
מסיבה בחדר האוכל. על חשיבות האירוע ניתן
ללמוד מרשימת המברכים, ובראשם דוד בן-גוריון. משה שרת בירך וגם הביא שי: "הוד
מעלתו הנציב העליון ביקשני להמציא לכם את סל העוגות והמתיקות השלוח בזה – שי לילדי
הקיבוץ ולנוער הגרמני שמגיע היום". בצד הברכות הייתה גם תוכנית אמנותית: פרקי
נגינה וקריאה, כמקובל באותם ימים. הערב נחתם בקומזיץ ובריקודים עד אור הבוקר.
רמת העברית של הצעירים לא היתה אחידה,
אבל הרוב לא יכלו לנהל שיחה. לשיפור השפה קבעו 'יום עברית' בשבוע ו"מי שלא
הצליח לדבר שתק באותו יום", כפי שנכתב בחוברת היובל. ויכוח נוקב התפתח בדבר
העברת חוג לאמנות על ידי חבר גבעת ברנר, שדרש לקיימו בגרמנית אך הקיבוץ התנגד.
בשנה הראשונה הציבו הצעירים במועדון שלהם עץ אשוח, וציינו את חג המולד כמנהג
היהודים המתבוללים בגרמניה. בתגובה כתב יוסף אחאי, מחנך בביה"ס, מאמר
מסתייג-מגנה ביומן גבעת ברנר שכותרתו היתה "הנוער האמיגרנטי". על מנת
לקרבם להווי הארץ ישראלי, הצטרפו לתנועת הנוער העובד בה היו חברים גם בני המשק,
שכאמור היו צעירים יותר.
במהלך שהותם בגבעת ברנר התגייסו העולים
החדשים לארגון ההגנה. הנערים בני ה-16 עברו קורס ירייה ברובה, ואחריו טקס השבעה
מרשים ב"פרדס מרוחק מעיני סקרנים". אירוע שונה אך לא פחות מרשים היה
כשגויסו כקהל לחזרה הגנרלית של הקונצרט הראשון של התזמורת הפילהרמונית, שכן
טוסקניני המנצח ביקש שהאולם יהיה מלא בזמן החזרה.
המסגרת של עליית הנוער נמשכה שנתיים.
הקיבוץ המאוחד החליט להוסיף עליה שנה שלישית, אך לא מצא לה מימון מהמוסדות, כך
שלמעשה בתום שנתיים חברת הנוער נאלצה לחפש לה מקום הכשרה חדש. נקודת ציון זו
הולידה לא מעט משברים וגם גרמה לעזיבות והתפצלויות. החבורה עברה מגבעת ברנר להכשרה
במחנה "החוגים" ברעננה. בשלב זה חלק מהנערים עברו העירה על מנת להשתכר
ולהעביר סיוע להוריהם בגרמניה. אלה שהגיעו לרעננה עבדו בסביבה הקרובה ואף ביישור
חולות בדרום תל-אביב.
ברעננה התרכזה קבוצה שהכינה את עצמה
להתיישבות במעוז חיים ונוער א' השתתף וסייע ביום העלייה. אנשי מעוז חיים הפצירו
בנוער להצטרף לקיבוץ החדש, אבל חברי נוער א' החליטו, לאחר ויכוחים, להמשיך בדרכם
העצמאית. בתום ההכשרה ברעננה ושלוש שנים מאז עלייתם, הרגישו הנערים שהם מוכנים
להקמת "מפעל עצמאי", בשפת התקופה. ההמתנה להתיישבות בימים ההם היתה
כ"פלוגת עבודה" באחת המושבות, וכך הם הגיעו לראשון לציון.
מכיוון שהיו כבר חברי תנועת הנוער
העובד, ראו בה מעין תנועה מיישבת לנקודת ההתיישבות שלהם, שכאמור בשלב זה רק פלוגה.
"קבוצת הנוער העובד בראשון לציון". כך נכתב על נייר המכתבים של הקבוצה
ובראש העלון, שנקרא בימים ההם יומן.
על הרגשתם של הצעירים אפשר ללמוד
ממאמרה של עוזית דגן על אמה, שעלתה מגרמניה לארץ בשנת 1935 והיא בת 22. המאמר
מבוסס על מכתבים של האם להוריה ולחבריה שנשארו בגרמניה, בהם חשפה נושאים אינטימיים
שאין להם ביטוי במה שנכתב ופורסם על ידי חניכי נוער א'. הרגש הבולט הוא אשמה על
שהשאירו את ההורים בגרמניה וקוצר ידם לעזור להם – אם על ידי הבאתם לארץ ואם על ידי
עזרה כספית, באמצעות יציאה לעבודה מחוץ לקיבוץ על מנת להרוויח כסף ולהעבירו
להורים.
אמה של עוזית חששה מהמחלות שלמדה להכיר
בארץ (קדחת, טיפוס) ושחלק מחבריה נדבקו בהן. מחלות אלה לא היו ידועות בגרמניה והיו
לה ספקות באשר ליכולת הרופאים המקומיים להתמודד איתן. לא בלי קשר לתחלואה, סיפרה
במכתביה על החום המעיק ועל הקושי של מי שנולד במרכז אירופה הקרירה להתרגל לאקלים
"האזיאטי". התיאורים מכמירי לב בגעגועים להורים ולכל המשפחה. מעניין
שלמרות כל אלה היא הזדהתה עם עלייתה ארצה עד כדי שינוי שמה מהילדֶה וֶלֶר לדרורה
בת-גלים.
מאיר איילי בספרו "כרביבים"
מתאר את הענקת השם ליישוב החדש כחודש לאחר בוא הצעירים לראשון לציון. ברל כצנלסון,
בדרכו לחגוג את ליל הסדר בגבעת ברנר, הציע את השם "רביבים", כשם הביטאון
שערך בלונדון ובזיקה לשם הקיבוץ גבעת ברנר בו התחנכו, שכן הסופר י"ח ברנר ערך
עיתון בלונדון בשם רביבים. הצעירים, ששליטתם בעברית היתה מוגבלת, לא הבינו על מה
ברל מדבר עד שאיילי תרגם והסביר בגרמנית שהכוונה ל-Rieslregen, רסיסי גשם. מעניין שספרו של איילי נושא את
שם היישוב, אבל לרביבים מוקדשים שלושה עמודים בלבד.
ניתן להבחין בשני קווים שהנחו את בניית
חיי התרבות של הקבוצה. הראשון היה היסודיות, שינקה כנראה ממוצאם הגרמני. הם רצו
ללמוד את מקורות התרבות בכלל, ואת מקורות החגים בפרט, כדי שירגישו שלמים עם
מעשיהם. הם פעלו מתוך הרגשת ראשוניות: הם קובעים מסורת ליישוב חדש. הקו השני שהנחה
אותם היה הרצון לחדש מנהגים ולא להיצמד למסורת.
ביומן ניתן לקרוא טענות נגד ועדת
תרבות, שיונקת מהמקורות העתיקים בלבד. גם "המסורת" הקיבוצית, שקנתה לה
כבר שביתה ביישובים הוותיקים, לא נראתה להם כתורה מסיני ושאיפתם היתה לגבש יצירה
עצמית. יוצא מכלל זה היה מאיר איילי (נשלח מקיבוץ גבת כמלווה), שכלפיו היתה יראת
כבוד והם ראו בו מורה רוחני ששורשיו נטועים עמוק במסורת ישראל.
יוצאי הנוער העובד מירושלים שהצטרפו
לקבוצה היו פעילים בנושא השבת. ביומן מתוארת קבלת השבת הייחודית לקבוצה:
"מעגל שולחנות, מפות ילבינו ולא יחסרו גם פרחים בכוס. תמו רעש והמולה.
נצטופפָה החבריה. הנה היא תופיע אט, אט תינָשא! ראשית מפִיות מספר ואחרי כן עולה
אדירה וצלולה מפי כולם, היא השירה. תרים ראש עייף, תזדקַף גוף לאֶה ונדמה, כי הנה,
הנה זה עתה צרורה בכנפי השירה יורדת השכינה, זה עתה נתקבלה השבת. טובים הם רגעים
אלה. מתעלים בהם מהחול, מצטללת הנפש והלב מתטהר, מתטהר, נפתח לחברות, מתלכדת
החבריה."
פסח היה החג החשוב ביותר בקבוצה.
החברים הזדהו עם ההרגשה של יציאה מעבדות לחרות. הרי רק לפני שנים אחדות הם עצמם
יצאו משעבוד בגרמניה ובליבם דאגה עמוקה להורים ולמשפחות שנשארו שם. לא מיותר
לציין, שבאותן שנים לא נחגג עדיין חג העצמאות, ובפסח נמזגו גם היבטים לאומיים.
ויכוחים רבים ליוו את עיצוב ההגדה. הנושא העיקרי בוויכוחים אלה היה האם להסתפק
ביציאת מצרים, או לכלול בהגדה שלהם ענייני דיומא, בעיקר בנושא 'יציאת מצרים שלנו'
ואולי גם פרקים על המאבק נגד הבריטים ונגד הערבים. היה רצון לעסוק בהגדה גם
בענייני החברה, כיוון שיום ייסודה של הקבוצה נחגג בסמוך לפסח. כבר בפסח של שנת
בואם נכתבה הגדה מקומית, בסיוע מאיר איילי. איילי דרש להמעיט בנושאים אקטואליים
ולהיצמד לנושא "מעבדות לחירות" ולמוטיב האביב.
ט"ו בשבט הראשון צוין בצורה צנועה
ביותר: נטיעת חמישה עצים "מול חדר הקריאה" ולמחרת טיול טבע באזור. נשמע
אולי קטן ואף מגוחך, אבל הם הרגישו שאינם יכולים לפסוח על החג. הניסיון לציין את
תשעה באב ולצקת בו תוכן חילוני - נכשל. מגילת קריאה שנכתבה במיוחד על ידי מאיר
איילי נגנזה.
ומעל לכל חיי תרבות בקבוצה החדשה ריחפה
שאלת השפה. היטיב לבטא זאת משה רונן ברשימה שפרסם ביומן מס' 1 (21.4.1938):
"...חבר שביקרני אמר לי שהדבר
הראשון שהרגיש בו בבואו לקבוצה היה השינוי הגדול שחל בשפה השלטת במחנה. נכון הדבר.
כל מי ששמע את אנשי חברת הנוער ברעננה מרבים בדיבורם הגרמני התפלא מאוד בבואו הנה,
בשומעו במחנה בחדר האוכל ואפילו במקלחת – אך ורק עברית. אך עלינו לדעת דבר אחד:
חשוב לא רק באיזו שפה מדברים בחיים הציבוריים, הקובע הוא מהי השפה המדוברת בחדרים,
בשיחות הפרטיות. ויורשה לי לפקפק אם שיחות אלה מתנהלות בשפת עבר!
"...רק מתי מעט מחברינו קוראים
ספרים עבריים. אמנם נכון שבספרייתנו יש רק ספרים מעטים מהספרות העברית, אך גם
מעטים אלה יספיקו לחברים..." ביומן מס' 10 נמסר כי מתוך 640 ספרים בספריה, רק
170 הם בעברית.
היומן פורסם בעברית, דבר שלא היה מובן
מאליו, והיה כלי ביטוי חשוב, בו הביעו החברים את דעתם בנושאים שעומדים על הפרק,
פרסמו מידע חברתי וכלכלי וגם את החלטות המזכירות והאסיפה. לא מעט רשימות של חברים
עוסקות באירועים שהתרחשו בגרמניה לאחר עליית היטלר לשלטון בשנת 1933. בני נוער א'
עלו בשנת 1935, ובשנת 1938 בני משפחתם ומיטב חבריהם עדיין חיו שם. היומנים
הראשונים נכתבו בכתב יד ונתלו על לוח המודעות.
במהלך השנה הראשונה הופיעו 37 יומנים,
כלומר, בתדירות של יותר מפעם בשבועיים. נעשה מאמץ גדול להדפיס ולשכפל את היומן כך
שיוכל להישלח לחברים שמחוץ לראשון לציון. המאמץ צלח משקיבלו אישור להדפיס את היומן
במועצת הפועלים. חברים רבים שהו תקופות ממושכות הרחק מרביבים משום שעבדו בגדר
הצפון או בסדום. מאוחר יותר התגייסו חברים לכוחות הביטחון: הנוטרים במאורעות,
חיילי הבריגדה, הפלמ"חניקים וכו'. בנוסף, לא מעט חברים שהו מחוץ למקום
ב"עזרת הורים". היומן היה כלי קשר עיקרי שהרי באותה תקופה לא היה קיים
קשר טלפוני והביקורים בקבוצה היו נדירים בגלל בעיות תחבורה וביטחון, שהרי אלה היו
ימי "המאורעות".
מתחילת דרכה של הקבוצה, גם כשהיא מנתה
30 חברים בלבד, התנהלו החיים הציבוריים במסגרת ועדות ומעל כולן שלטה המזכירות. כמו
כל ממסד, היתה המזכירות חשופה לביקורת. כך מתלונן משה רונן ביומן "למה אין
מודיעים אצלנו על ישיבות המזכירות וסדר יומן? למה מודיעים על אסיפה כללית ברגע
האחרון?" ודורש להודיע על כינוס אסיפה לפחות יום מראש.
האסיפה היתה המוסד העליון של הקבוצה
וכבר אז סבלו האסיפות מנוכחות דלילה של החברים. אחת הסיבות שמוזכרת ביומן היא
עייפות החברים, בגלל העבודה הפיזית הקשה (למשל בפרדסים) שאליה טרם התרגלו. בפני
האסיפה הובאו ערעורים על החלטות המזכירות, אבל עניינים אישיים נסגרו בדרך כלל
במזכירות ופורסמו ביומן. כך ביומן מס' 19: "בקשר עם דרישתו של חנוך לתת לו עם
עזיבתו מיטה ומזרן וחצי לירה א"י – הוחלט לתת לו רק חצי לירה."
אופן קבלת חברים חדשים לא היה מוסדר עד
לקבלת חברת הנוער מרמת הכובש. עד אז מי שבא – ברוך הבא. לאחר שהגיעה חברת הנוער
מרמת הכובש הוחלט שכל אדם חדש יהיה מועמד במשך חצי שנה. מעניין שעל קבלת חברים
חדשים לא התקיימה הצבעה באסיפה. המזכירות קיימה דיון ובסופו פרסמה רשימת שמות
ביומן והודיעה שאם לא יוגשו הסתייגויות יהיו החדשים חברים לכל דבר.
נושא שהעסיק מאוד את המזכירות והאסיפות
היה "עזרת הורים". כאמור, הצעירים הרגישו צורך לעזור להוריהם שנשארו
בגרמניה, לפחות בהעברת כסף. לקבוצה לא היה מקור כספי, ומדי פעם נאלצה לאשר לחברים
חופשה מיוחדת ל"עזרת הורים", בה החבר קיבל פרק זמן לעבוד מחוץ לקבוצה,
להרוויח כסף ולשלוח אותו להוריו. האסיפות השנתיות היו מוסד בפני עצמו. פעם בשנה,
בדרך כלל בסתיו, התקיימו דיונים מעמיקים וממושכים בנושאים אידיאולוגיים, כמו עבודה
עברית או הקשרים עם המפלגה, ודיונים ארגוניים כמו דו"ח ממלאי התפקידים, בחירת
מוסדות חדשים וכו'.
בכל התקופה בראשון לציון סבלה הקבוצה
ממחסור באמצעים, שנבע מהצורך להשקיע בהקמת היישוב ובעיקר ממחסור במקומות עבודה.
אבטלה היתה בכל היישוב היהודי, וכמובן גם בקבוצה הצעירה. שני חברים היו אחראים
למצוא "ימי עבודה" בלשכה, שחילקה את העבודה לפי מכסות בין דורשיה, בתוכם
גם קיבוצים נוספים ששהו בראשון לציון והמתינו לעלייה להתיישבות. עבודה חשובה היתה
חפירת גומות בפרדסי הסביבה, תוך תחרות עם עובדים ערבים מיומנים מהם. עבודה זו
נפסקה עם נטישת הפרדסים, בתחילת מלחמת העולם השנייה.
לא עבר חודש מן היום שבו הגיעו לראשון
לציון, והקבוצה נאלצה לשלוח שני חברים לעבודה ב"סולל בונה", שהקימה את
גדר הצפון. הגדר הוקמה בשיא המרד הערבי (1939-1936) כדי למנוע הברחת אמצעי לחימה
מלבנון. בניית הגדר היתה מעין מבצע לאומי שאליו התגייסו מכל הארץ, אבל לאנשי
רביבים היא היוותה אילוץ עקב המחסור במקומות עבודה במושבה. תנאי העבודה בגדר היו
קשים, אבל התמורה היתה גבוהה יחסית. כך גם במבצע לאומי נוסף: העבודה במפעל האשלג
בסדום.
רשתות החשמל והמים ומבני המשק נקנו
בחלקם מארגון השדה, שאנשיו חיו במקום לפני שיצאו להקים את קיבוץ שדה נחום. מדוע
נקנו בחלקם? כי לא היה די כסף לקנות את כולם. מה בכל זאת קנו? מספר מבנים לשיכון
100 חברים, למרות שכאמור היו בשלב זה רק כ-30 חברים. ברפת היתה להם בהתחלה רק פרה
אחת והחלב נמכר למושבה. המשק כלל גם לול מטילות וגן ירק. הקבוצה הקימה שני מפעלים:
מאפייה שמכרה את תוצרתה למושבה ומסגרייה לייצור מריצות ושריון לרכב, צורך שעלה
ב"מאורעות".
העוני היה רב. ניתן להמחישו באמצעות
רשימה שהתפרסמה ביומן, בה מוצע להחליט על הפסקת עישון בקבוצה מסיבות כלכליות. לא
ברור מה הוחלט, אבל ה"שנור" מאורחים היה מקובל מאוד.
כמו כל הישובים החדשים הקבוצה קיבלה
הלוואות מהמוסדות, תוך התחייבות להחזירן. קיבוץ גבעת ברנר נתן לרביבים במתנה את
הפרה הראשונה. עזרה רבה, גם כספית, קיבלה הקבוצה מהקיבוץ המאוחד, בין היתר
ע"י הקצאת חברים מיישובים ותיקים להדרכה ולמילוי תפקידים שהצעירים לא היו מסוגלים
למלא.
מייסדי רביבים ראו בראשון לציון תחנה
ארעית בדרכם לעלייה על הקרקע ולהקמת יישוב משלהם. הם הכינו את עצמם להתיישבות על
ידי הכשרה מקצועית אישית, לצד הנחת יסודות לענפי משק עתידיים. נושא מרכזי שהעסיק
אותם מראשית הדרך היה הצורך לגדול באמצעות קליטה. חשוב היה להם הגיוון החברתי,
ולכן הסכימו מיד להצעה לקלוט חברת נוער חניכי הנוער העובד בירושלים. בהמשך נערכו
דיונים בדבר קליטת עולים מ'הגולה', ביטוי שהשתמשו בו למרות שחלקם עלו ארצה בעצמם
שנים ספורות קודם לכן, ומפברואר 1939 התחילו לקלוט עולים בקבוצה.
חברת הנוער שנקלטה מספר חודשים לאחר
בוא נוער ג' התחנכה ברמת הכובש, ועברה בקיבוץ זה את "המאורעות". לפני
צאתם לרביבים התקיימה שיחת סיכום בחדר האוכל של רמת הכובש, מאחר ש"בגלל מצב
הביטחון הוחלט להיפרד מהנוער לא במסיבה אלא בשיחה". אלא שגם שיחה זו נקטעה,
כי החברים נקראו לצאת לעמדות" (מתוך "ימי רמה").
קיבוץ רמת הכובש סבל אבידות רבות בתקופת המאורעות וידע אסון
גדול כאשר ביום אחד (27.8.1938) נהרגו שמונה חברים ממוקש שהטמינו הערבים. רצח זה
אירע כחודש לאחר שחברת הנוער כבר עזבה את רמת הכובש. אברהם גרבוב, שהיה המדריך של חברת
הנוער, ספד לשמונה. גם הוא נרצח כעבור מספר חודשים (5.3.1939), כשחניכיו כבר היו
ברביבים. הרצח זעזע את הצעירים שהיו מאוד קשורים לגרבוב.
למרות המצב הכספי החמור של הקבוצה
והמחסור במקומות עבודה, לא התקיים כל ויכוח על קליטת הקבוצה מרמת הכובש, ארבעה
חודשים לאחר בוא הראשונים. הקבוצה מנתה 13 חברים והגיעה ב-15.7.1938. הצורך והרצון
לגדול היו בעדיפות עליונה. המייסדים הבינו שאין עתיד ליישוב בן 30 חברים. הם היו
מציאותיים וצפו גם עזיבות ואלה אכן הגיעו. לקראת מלאות שנה לקבוצה נקלטו עשרה
בוגרי חברת נוער נוספת, הפעם מקיבוץ גבת.
ציון יום השנה לייסוד הקבוצה נדחה בחודש, לאמצע אפריל 1939. הקבוצה, שהתחילה
כזכור עם 21 החברים של נוער א', מנתה עתה 74 חברים. המסיבה שנערכה הוקדשה גם
"לכניסתנו לקיבוץ המאוחד", והועלה בה מחזהו של אביגדור המאירי
"עשרת הבטלנים" בבימוי איזי רייס, חבר גבעת ברנר.
כמו כן יצא יומן. ההצטרפות לקיבוץ
המאוחד עברה ללא מאמרים ביומן וללא ויכוחים סוערים בין החברים. ניתן למצוא הסבר
להצטרפות החלקה לתנועת הקיבוץ המאוחד, בכך שנוער א' התחנך בגבעת ברנר, שהה בקבוצת
החוגים ברעננה (שהקימה את מעוז חיים) וקבוצות ההשלמה בשנה הראשונה היו מורכבות
מבוגרי חברות הנוער מרמת הכובש ומגבת – קיבוצים של הקיבוץ המאוחד, שבאותן שנים היה
התנועה הקיבוצית הגדולה ביותר.
אחד ההבדלים בין הקיבוץ המאוחד
ל"חבר הקבוצות", שהיה לכאורה אופציה שנייה להצטרפות, היה שהקיבוץ המאוחד
דגל בהקמת קיבוצים גדולים, בניגוד לקבוצה האינטימית של "חבר הקבוצות".
הבדל נוסף היה בגיוון מקורות הקליטה, ללא הקפדה על חינוך והכנת המצטרפים. גם חברי
רביבים חשבו במושגים אלה, אם כי הקליטה הקלה גררה אחריה עזיבות רבות והרגשה של
מעין תחנת רכבת ביישוב. היה גם שיקול כלכלי, שאמנם אינו מוזכר במפורש ביומנים, אבל
סביר ששיחק תפקיד לא מבוטל בהחלטת הקבוצה על קליטה. הקיבוץ המאוחד נתן לרביבים
הלוואות מקרנות שונות והיה ערב להלוואות שרביבים קיבלה ממוסדות היישוב.
רק חמש שנים לאחר בואם לראשון לציון
סימנו המוסדות את עסלוג' שבנגב כנקודת ההתיישבות של אנשי רביבים. מאז התנהל היישוב
בשני אתרים: רוב החברים המשיכו את חייהם ברביבים, כלומר, בראשון לציון, וקבוצה של
12 חברים מתחלפים גרו בעסלוג'. מספר החברים בעסלוג' נקבע ע"י הבריטים בגלל
מגבלות "הספר הלבן".
הוויית הקיום בשני "קמפוסים"
מרוחקים הצמיחה עימותים בין החברים. אנשי עסלוג' ראו באנשי רביבים בראשון לציון
מעין רזרבה של כוח אדם שעומדת לרשות כל קריאה מהנגב, כי הם "הדבר
האמיתי". אנשי רביבים היו אמורים לספק בעלי מקצוע וגם ידיים עובדות, למשל,
בעת בניית מפעל המים.
העזרה לעסלוג' ניתנה, אך עוררה קשיים,
כיוון שהיה מדובר בנסיעה של שבע שעות דרך עזה ובאר שבע, ערים ערביות שלא תמיד גילו
אהדה ליהודים. בבאר שבע היו לא פעם עיכובים בתחנת המכס ביציאה הדרומית מהעיר
ולפחות פעם אחת נשפטו הנוסעים באשמת הברחת דגים, שהיו מיועדים למפעל השימורים
"פארן" בעסלוג'. הבריטים עיכבו לעיתים מעבר ילדים למדבר והיקשו על בעלי
המשפחות.
הסיפור הבא ממחיש את היחסים הבעייתיים
בין רביבים לעסלוג'. במלאות שנה לעלייה לעסלוג', התבקש שאת סדר פסח יחגגו החברים
במשותף בישוב החדש, אך הדבר לא הסתייע והקבוצה חגגה שני סדרים נפרדים: אחד בראשון
לציון והשני בנגב. בעסלוג' ישבו ל"סדר" 25 אנשים בלבד ואילו ברביבים
הסבו 90. בהמשך הפסח עברו אנשי עסלוג' חוויה מתקנת, עם ציון שנה לעלייה על הקרקע.
לאירוע החגיגי התקבצו 130 חברים ואורחים, מספר מרשים לימים ההם ולתנאי התחבורה
בארץ ובנגב.
במהלך מלחמת השחרור, ב-5.7.1948, מספר
ימים לפני תום ההפוגה הראשונה, עברה קבוצה בת 59 איש (16 משפחות ובהן 22 ילדים
וחמישה יחידים) מרביבים לקיבוץ אלונים.
אלונים נבחרה, כנראה, היות שנוסדה על ידי בוגרי חברת נוער מגרמניה שהתחנכו בעין
חרוד. "הבגידה" שבעזיבה, כפי שכונתה על ידי הנשארים או
"המעבר", כפי שכונה על ידי העוברים, השאירו צלקת עמוקה ואף סיכנו את
המשך קיומו של היישוב.
כעבור 40 שנה, ב-1987, התקיימה שיחה
בקיבוץ אלונים, שבה ניסו חברי רביבים לשעבר להסביר את המהלך הדרמטי. המהלך, כפי
שעולה מדבריהם, לא היה כל כך דרמטי ומכל מקום, לווה בשיקול דעת מעמיק ובלבטים
שנמשכו שנים.
על הרגשת הבדידות בעסלוג' מספרת רינה
רונן: "עם העלייה לעסלוג' נדרשו גם חברות לעבודה שם, במטבח ובחדר האוכל שנבנו
בצורה ארעית. המטבח היה פחון פשוט בו בישלנו על פרימוסים עבור החברים ועבור
פועלים, שהקימו את הסכר לקליטת מי השיטפונות. שמעתי כבר על הסכנות בנסיעה מרביבים
לעסלוג'. היום אני רואה לפני את מרחבי הנגב העצומים שבין עזה לבאר שבע ובמיוחד
מבאר שבע דרומה, ללא עץ וללא מבנה כלשהו.
"בזמן עבודתי במטבח הפחון,
כשחשבתי על הטנדר שצריך כבר להגיע, הייתי מציצה דרך חור קטן שהיה בקיר כדי לגלות
אם הוא מתקרב. כאשר גיליתי אותו ומסרתי זאת ליתר החברות פרצה צעקת שמחה 'הטנדר
מגיע!' דרישת שלום מהבית בראשון לציון עם אספקה מחבר ואהוב."
והוסיפה רחל קציר, גם היא מהעוזבים לאלונים: זכור לי במיוחד
כשנטענו קזוארינות או אשלים בימי רוח וסופות חול, לא ראינו האחד את השני, הלכנו
לאורך חבל שמתחנו וכך הצלחנו לטעת את אשר לקחנו על עצמנו. ההרגשה היתה נהדרת,
מרוצים שהצלחנו להתגבר ולגמור את המשימה. חזרנו לבנים לגמרי מאבק ומחול. בכלל, את
הרגשת הראשוניות בשטח אין לתאר במילים. הרגשה זאת לא חזרה אלי במשך כל חיי
באלונים. רביבים נשארה עבורי "שנת האושר בחיי."
בשנת 1945 הגיעה הכשרת שדמה. חברי שדמה
לא עבדו ולא חיו כלל ברביבים והרגישו אחריות רק על עסלוג'. הפרש הגילים התחיל לתת
אותותיו: אנשי שדמה היו צעירים בכשבע שנים ממייסדי רביבים. ההפרש היה משמעותי לא
רק מבחינת ניסיון החיים הקיבוצי, אלא גם מבחינת ניסיון החיים האישי. חברי שדמה היו
רווקים צעירים, בוגרי תנועה ישראליים, שלכולם היו הורים בארץ. לעומתם, חלק מאנשי
רביבים היו נשואים ואף הורים לילדים. רבים מהם היו עולים חדשים ללא קרובי משפחה
בארץ.
במהלך השנים בראשון לציון היו עזיבות
רבות, חלקן מתוך ייאוש ואכזבה על כך שלא יצאו להתיישבות, חלקן בגלל גיוס למשימות
לאומיות, כגון גיוס לפלמ"ח, לצבא הבריטי, לעבודה ב"גדר הצפון", או
עבודה בסדום, שהביאו לניתוק הקשר. משה רונן מאלונים (כמו כל השמות שמצוטטים בפרק
זה) מסביר שהשתייך לקבוצה שרצתה לעזוב ולעבור במשותף לקיבוץ אחר. החברה השלימה עם
עזיבות של יחידים, אבל התנגדה להתארגנות שלהם. התנגדות חריפה אף יותר הובעה
ע"י מזכירות הקיבוץ המאוחד. רונן מספר שהאישור הסופי לעבור לאלונים ניתן להם
באמצעות אברהם תרשיש, מזכיר הקיבוץ המאוחד, שהעביר החלטת תמיכה נגד דעתו של יצחק
טבנקין, וכנראה ניצל הזדמנות בה טבנקין איחר לישיבה של מזכירות הקיבוץ המאוחד.
באחת השיחות תימצת טבנקין את דעתו:
"אתם אולי תעזבו, אבל הקיבוץ המאוחד לא יעזוב את עסלוג'". כלומר, לפי
עמדתו, הקיבוץ המאוחד לא יתמוך בהעברתם לקיבוץ אחר, ואם יעזבו בניגוד לדעתו, ידאג
להעלות גוף התיישבותי חדש לעסלוג'.
בשנת 1948 רביבים כבר היתה בת 10 ומספר החברים
בה עדיין עמד על 120. לדברי משה רונן, שהגיע לרביבים ב-1938, הסיבה העיקרית היתה
הכרסום באמונה שבעסלוג' אכן יקום יישוב. כרסום
זה החל למעשה בסוף 1946. החברים לא היו משוכנעים שהמוסדות מתכוונים להקים
במקום יישוב, אלא יסתפקו בתחנה לתצפיות חקלאיות, שהיתה אמירה פוליטית מול ממשלת
המנדט, מול הערבים ומול ועדות החקירה למיניהן שסיירו אז בארץ. למעשה, לא היה גורם
שתכנן את נקודת הקבע לישוב, חקר היתכנות של
מקורות פרנסה עתידיים ובעיקר, מקור מים.
"הפלוגות" האחרות שהתגוררו
בראשון לציון יצאו להתיישבות אחרי שנה-שנתיים, ואילו רביבים תפקדה עדיין כפלוגה,
למרות השנים שחלפו מאז הקמתה. החברים הוותיקים, שעברו את גיל 30, הקימו משפחות
ונולדו ילדים רבים. אי הוודאות היתה הגורם העיקרי בהחלטה לעבור לאלונים.
כישלון מפעל המים, שתכנן המהנדס דב
קובלנוב בעסלוג', הציף את שאלת הפרנסה, שכן ללא מים לא ידעו ממה יתפרנסו. על העברת
מים מהמרכז איש לא חשב עדיין. חלק מהחברים היו מוטרדים מעניין המים המליחים גם
בהיבט הבריאותי של גידול ילדים.
מלחמת השחרור לא תרמה להרגשת אחדות בין
שני חלקי הישוב. בעסלוג' התחוללה מלחמה: התקפה של הצבא המצרי, כיבוש ביר-עסלוג'
השכנה, פעילות של הפלמ"ח ביישוב ובאזור ונפילה של תשעה מהחברים. לעומת זאת,
ברביבים נורו רק מספר יריות באזור המחנה הבריטי סרפנד עד שהפלמ"ח השתלט עליו.
הקשר בין עסלוג' לרביבים התקיים באמצעות יוני דואר.
סיום ותימצות נושא זה הוא סיפורה של
רחל קציר על ביקור שערכה במשק כעבור שנים רבות כדי להראות לילדיה את הטירה, המבנה
בו גרו המייסדים. בעלה שלמה בנה את הביצורים בפתח המערה בה גרו בעת בניית הטירה,
אבל היא לא מצאה לכך תיעוד במקום. הבושה שלה מול הילדים רק גדלה כאשר חזרה ושמעה
את התגובות על החלטתה מלפני דור: "אתם עזבתם, בגדתם, ברחתם מהמערכה".
נתן סלע סיפר על קבוצה מאלונים שנטתה ללינת לילה ברביבים, ביקשה שיבוא חבר לספר על
המשק, נתקלה בסירוב, העמיסה את ילדיה ונסעה. אין צורך לפרט את הרגשתם.
לאחר מלחמת השחרור הוצב סימן שאלה סביב
המשך קיומו של היישוב בנגב. מספר החללים הגבוה, כישלון מפעל המים של קובלנוב
שהעמיד בספק את האפשרות להתפרנס מחקלאות, הכישלון של מפעל שימורי הדגים, ובעיקר
הרגשת הבדידות בנגב ותחושת הנטישה מצד המוסדות המיישבים, העלו בקרב החברים סימני
שאלה לגבי המשך דרכם.
נוסף לקבוצה שעברה לאלונים, היו עזיבות
רבות של חברים מרביבים ומעסלוג'. תחושת המעטים ששרדו תועדה במסמך שזכה לכינוי
'המכתב למזה"ק' (קיצור של מזכירות הקיבוץ המאוחד). המסמך נוסח בערב אחד על
ידי שמונה מהחברים שנשארו בנגב. בין היתר נכתב בו: "מספר החברים כאן בנקודה
הוא 25 ואין רזרבה לחיזוק. שאר (19) החברים יושבים בראשון לציון. אחרים בחופשות
שונות. שמונה חברים נפלו במלחמה. מספרים אלה מוכיחים כי אין ביכולת הקבוצה לפתור
את בעיותיה היסודיות, אינה יכולה לשאת באחריות לביטחון היישוב וחבריו ואינה יכולה
בתור שכזאת לשאת על שכמה את חזון ההתיישבות בנגב!"
לאחר הפתיח העובדתי מפורטות במכתב
הבעיות הסבוכות בתחומים הבאים: ביטחון, התיישבות, המצב הכלכלי, המצב החברתי ולבסוף
המסקנות הקשות. המכתב מציג שתי אפשרויות: על מזכירות הקיבוץ לשלוח גוף גדול ועצמאי
– בגיל מתאים ועם ילדים – אליו תצורף קבוצת רביבים. יחד ימשיכו בהגנה ובבניין
היישוב. אם תביעה זו לא תתבצע, יש לגשת לפירוק מסגרתה הנוכחית של קבוצת רביבים.
בהמשך מפורטים שלבי הפירוק של היישוב
בנגב ובראשון-לציון, ומוצג אולטימטום, לפיו הביצוע חייב להיות תוך חודש. אם לא –
המתיישבים מסירים אחריות מ"המצב שייווצר". בסיפא נכתב כי 15 חברים הביעו
את רצונם להישאר במקום ועשרה חברים ביקשו לעבור במאורגן לקיבוץ אחר.
למרות תיאור הקשיים אין במכתב ולו רמז
לעובדה שהיישוב מחולק בין ראשון לציון לבין עסלוג'. המכתב אף אינו מזכיר את קבוצת
החברים שעברה לאלונים. הרגשת הכישלון ובואה של קבוצת צעירים (הכשרת מעוז א'),
שהצטרפה בשנת 1949, שלאנשיה לא היה קשר אישי או מחויבות להיסטוריה בת עשר (!)
השנים של היישוב על ענפיו, חבריו וילדיו, גרמו למחיקת עשור זה מהזיכרון ההיסטורי
של רביבים. האשמה על התפרקותה למעשה של רביבים, בתום מלחמת השחרור, הוטלה על
העוזבים לאלונים.
יואל דה-מלאך כותב על העזיבה:
"בעקבות המשך המלחמה חלחלה בי תקווה שחברינו בראשון לציון ירדו לנגב, אך
מסתבר שהייתי תמים מדי... חשבתי שהם יהיו מודעים לחובתם." יואל נוקב בשמם של
עשרה חברים שבכל זאת הגיעו מראשון לציון לעסלוג'. הוא מנסה להבין את המניעים של
המשפחות שנואשו מלהמתין להקמת יישוב, אך מותח ביקורת על מזכירות הקיבוץ המאוחד.
"במקום שהמזכירות תעכב את התהליך הכואב עד לאחר המלחמה, היא תמכה בהחלטתם
ושלחה לעזרתנו מספר צעירים מקיבוצים במרכז הארץ".
רביבים חוגגת מדי שנה את יום העלייה על
הקרקע ביום ה' בתמוז תש"ג (1943), אבל עד היום אין זכר וציון לתחילת היישוב
בראשון לציון, שהוא י' באדר ב' תרצ"ח 13.3.1938. הוא לא הוזכר בחגי המשק
ומעולם לא סופר לנוער ולממשיכים. עשר השנים הראשונות זכו לאזכורים מעטים בעלון
שמקבע את הזיכרון הקולקטיבי של היישוב. כשרביבים חגגה את יובל ה-50 לעלייה על
הקרקע בנגב, "לא זכרו" שלמעשה חלפו כבר 60 שנה מהקמת הקיבוץ. האם ניתן
למצוא החלטה מפורשת על "עונש ההדחה"? פרט למספור העלונים לא מצאתי לכך
כל התייחסות מפורשת.
הספירה מחדש של עלוני הקיבוץ היתה אחד
הביטויים למחיקת העשור בראשון לציון מהזיכרון הקולקטיבי. מספור העלונים הוא לכאורה
נושא שולי, אבל יש בו סמליות. הוצאת היומנים בצורה סדירה החלה מיד עם הקמת היישוב
בראשון לציון, ובתשע השנים הראשונות הופיעו 240 עלונים, וכן דפי קשר לאירועים
מיוחדים. ביומן מס' 239 מיום 25.2.1949 הוכנס המספר 239 לתוך סוגריים והיומן מוספר
כ-1. ביומן זה מדווחת המזכירות על הרחבת שם הקבוצה, שתיקרא מעתה קבוצת החוגים
והנוער העובד. בעמוד האחרון מברכת המערכת
על חידוש הופעת היומן ומסבירה מדוע לא הופיע תקופה ארוכה: בגלל רצח העורך הוותיק,
אריה יחיאלי, בגלל המלחמה ובגלל "המשבר שעברנו".
המערכת אינה מסבירה מדוע שינתה את
המספור. החליט מי שהחליט כי ההיסטוריה מתחילה עם בואו והכשרת מעוז א' ראתה עצמה
כמקימה את רביבים מחדש, למרות שחיו בקבוצה עדיין חברים ספורים שעברו מראשון לציון.
הם כנראה לא מחו על ההגדרה המחודשת של ההיסטוריה.
בחודש יולי 2008 מלאו 70 שנה להקמת
היישוב בראשון לציון. ברביבים יום זה לא נחגג ואף לא צוין, לא בהרמת כוסית
שהחיינו, לא באזכור בעלון, ואפילו לא במודעה על לוח המודעות. תאריך זה אינו מהווה
חלק מהמורשת של רביבים ולמעשה אינו קיים בתודעה.
בשנים הראשונות, לפחות עד מלחמת
השחרור, נהוג היה להקדיש פרק מיוחד בהגדת רביבים לייסוד המשק, שאירע, כזכור, מספר
שבועות קודם לחג. נוהג זה נפסק ובלוח החגים של המשק לא יוחד מועד לציון ראשיתה של
רביבים. זאת למרות שבשנת 1955, לדוגמה, עדיין חיו במשק חמישה חברים שעברו את
התקופה בראשון לציון. מספר זה אינו כולל את חברי הכשרת שדמה, שאמנם הגיעו בתקופת
ראשון לציון (1945) אך מעולם לא חיו שם. יום העלייה על הקרקע לא צוין אלא משנות
השישים. באורח לא מפתיע, התאריך שנבחר לכך היה
ה' בתמוז, הוא יום העלייה על קרקע הנגב תוך התעלמות מההתחלה בראשון לציון.
ייסוד רביבים על ידי צעירים כבני 18,
בוגרי חברת נוער מגרמניה לא זכה גם לאזכור בספרות המחקר על העלייה החמישית, היא
העלייה מגרמניה. יואב גלבר שכתב את הספר המקיף ביותר על העלייה מגרמניה (630
עמודים) מקדיש לקליטת העולים בקיבוצים 20 עמודים בלבד. רביבים מוזכרת אצל גלבר
בהערה אגבית: "בוגריהם של שלוש חברות נוער היו אמורים להתיישב ברביבים".
בסקירתו על חברות הנוער 1937-1939. המחבר אינו מפרט במי מדובר.
שלמה אראל, שאסף נתונים לספרו
"הייקים" במשך כעשר שנים, הקדיש לקליטת עולי גרמניה בקיבוצים 50 מתוך
250 עמודי ספרו, ואף הביא סטטיסטיקה נרחבת בנושא זה, אך גם הוא כלל לא הזכיר את
ייסוד רביבים על ידי עולי גרמניה. מוצאם וייחודם של מייסדי רביבים אינם מוזכרים גם
באתר של ארגון עולי מרכז אירופה, שמפרסם את רשימת הישובים שנוסדו על ידי עולי
גרמניה. הספר היחיד בו מצאתי ציון קרוב לעובדות הוא לקסיקון שכתב עמנואל הראובני
בערך שמוקדש לרביבים (עמ' 860): "קיבוץ רביבים... מייסדיו נוער עולה מגרמניה
ובוגרי תנועת הנוער העובד. הקבוצה התארגנה להתיישבות (1938) בראשון לציון".
בארכיון רביבים ובפרסומיה הרשמיים,
כולל באתר האינטרנט, כתוב בדרך כלל "...נוסדה על ידי בני הארץ ובוגרי חברות
נוער של עולים מגרמניה ואיטליה." מאמר זה אמור לעשות צדק עם הראשונים ולפזר
את הערפל, המכוון או המקרי, סביב זהות המייסדים ושנתם הראשונה בקיבוץ.
במאמר זה ניסיתי לתאר את הרגשותיהם של
המייסדים, מחשבותיהם, התלבטויותיהם, קשייהם, המאבקים שניהלו מול תנועתם והמשברים
החברתיים הקשים שעברו. פחות הקדשתי
למספרים, להישגים כלכליים כמותיים, לסטטיסטיקות, למאבקים מול מוסדות המדינה
והמושבה ראשון לציון. מהדברים האישיים שמצאתי בכתובים הדגשתי את הצדדים הפנימיים
והרגשיים, שחשפו הצעירים בבואם לארץ החדשה. מפגש זה לא היה קל תוך השוואה עם
גרמניה מולדתם ומקום מגורי הוריהם וחבריהם.
עלייתם ארצה והקמת קיבוץ חדש התאפיינו
בהתנגשות בין המעשה החלוצי שעשו ואליו התמסרו לבין ההתנתקות מהוריהם, שלוותה ברגשי
אשמה על קוצר ידם לעזור להם בשעתם הקשה ביותר.
במלאות 50 שנה לעליית רביבים על
הקרקע, ב-1993, התרחש הפיוס של חברי
רביבים עם אלה שעזבו, לפני ובמהלך מלחמת השחרור, לאלונים ולמקומות אחרים בארץ.
ב-31.3.1993 התקיים בראשון לציון "פסטיבל" בן יומיים בחסות העירייה.
ביום הראשון שיחזרו צעירי רביבים את ה"מחנה" של הקבוצה. ביום השני יצאו
מרביבים לראשון לציון שישה אוטובוסים עמוסי חברים ואורחים. הוותיקים הגיעו לרביבים
ערב קודם, התארחו בבתי החברים, סיירו בקיבוץ, בנקודה הישנה, בארכיון, בחדר ההנצחה
ובענפי המשק.
יואל דה-מלאך, חבר רביבים שהיה ממארגני
האירוע, נשא את הברכה המרכזית ובה ערך השוואה בין הבילויים ראשוני המושבה לבין
ראשוני רביבים. שתי הקבוצות, אמר, היו מיעוט בעם והלכו לאור חזונן הנועז.
ביבליוגרפיה
איילי מאיר, 1996. "כרביבים"
חינוך יהודי וחקר המקורות. עורך: אברהם שפירא (פצ'י), הוצאת הקיבוץ המאוחד
וביה"ס לחינוך של התנועה הקיבוצית באורנים.
איילי מאיר, 1987. ראיון מוקלט שערכה
לילי עמית.
איסקוב שמואל, 2008. חבר רביבים הגיע
לרביבים בשנת 1941. שיחות שנערכו לצורך מאמר זה.
אראל שלמה, 1986. "הייקים" –
חמישים שנות עליית דוברי גרמנית. הוצאת ראובן מס.
ארכיון גבעת ברנר, שמבן לאה.
ארכיון עלון רביבים מהשנים 1939-1938
עלונים 1-37.
ארכיון רביבים, תיבת
"הכשרות". ותיבות נוספות.
באומן שאול, 2008. ראיון לרפי קאופמן
על סיפור חייו. "יקים סיפורים מהקהילה", אתר ארגון יוצאי מרכז אירופה.
גלבר יואב, 1990. "מולדת
חדשה" – עליית יהודי מרכז אירופה וקליטתם 1948-1933. הוצאת יד יצחק בן-צבי
ומכון ליאו בק.
דה-מלאך יואל, 2007. "מגבעות
טוסקנה למרחבי הנגב" הוצאת אריאל. נערך על ידי אלי שילר על פי חוברת שכתב
יואל טרם פטירתו בשנת 2006.
דגן עוזית, 2008. "האמא מפרנקפורט
והקיבוץ", מאמר רחב יריעה בעיתון יקינתון 228.
הלר (הראל) מלכה, 2007. "בנוגע
לנפש" ספר שירים, הוצאת פרדס. מלכה הגיעה לרביבים עם נוער א', 1938.
הראובני עמנואל, 1999. לקסיקון
ארץ-ישראל הוצאת ידיעות אחרונות.
זליגמן חיים, 2001. חברות הנוער בגבעת
ברנר 1972-1935. הוצאת ארכיון גבעת ברנר, 2003.
לקויר זאב, 2007. "דור
אקסודוס" – סיפורם המופלא של הצעירים היהודים שברחו מהיטלר. פורסם
בארה"ב, 2001 ובישראל בהוצאת דביר.
סלע נתן, חבר אלונים. הגיע לראשון לציון
עם נוער א', 1938. ראיונות טלפוניים במהלך 2008.
עליית הנוער - תולדות הארגון באתר
האינטרנט.
עמית לילי וכץ שרה, 1987. "מפגש
עם חברי אלונים". ראיונות בעריכת אלכסנדר סנד.
פרחי ננסי, 2007. קיבוץ רביבים – חגיה
ומועדיה, עבודת תיזה לתואר מוסמך במדעי הרוח באוניברסיטת בן גוריון. בהנחיית
הפרופ' אילן טוראן ופרופ' זאב צחור.
רובנס אריה (עורך), 1985. יובל חברת
הנוער גבעת ברנר. איורים יונה מך. במלאת 20 שנה לעלייתם ארצה ערכו כנס ראשון אך זה
לא תועד או לא נשמר.
רונן משה, 1997. "ציוני דרך"
– רינה ומשה רונן, קיבוץ אלונים. הוצאה פרטית. ערכה: נעמי אדר.
ריבלין גרשון (עורך), 1964. "ימי
רמה", הוצאת מערכות.
שמש יעקב, חבר רביבים הגיע עם הכשרת
"שדמה", 1945. שיחות שנערכו לצורך המאמר הנוכחי בנובמבר 2008.