יעל, מה אגיד, מי את, מי היית?
לכל אחד יעל של הנשמה שלו. סך הנשמות נאספו, נארגו וביטאו אותך בנשמת הקהילה.
במחשבה של הנשמה שלי, היית מאוד משמעותית בקהילה שלנו.
עץ שתול, שורשיו באדמת כפרנו ונופו נוגע מעלה, מעלה אל העננים, אל זריחת החמה, אל השמים הפרושים מעל חיינו.
אהבתי אותך אהבה חרישית, מתנגנת תמיד, באשר ראיתיך, באשר כתבת, באשר קראת בחגים.
כאשר נפגשנו בשבילים, כאשר הגית וביטאת את מחשבותייך – סבלות האנשים גרמו לך כאב פיזי ממש.
עוולות גרמו לך צער גדול. היית נשמה מיוחדת. ביקשת לתקן דברים בסביבתך.
היית בעיני אשה יפה בדרכה – שיער מקורזל, עיניים בירוק, פנים חכמות. אהבתי כאשר ענדת מעט עדיים. יפית אז שבעתיים. כאשר לבשת בגדי חג ומועד, יפית עד מאוד.
היית אשה נערה. אשה נערית עם בשלות הרגש, הניסיון והמחשבה.
לפני זמן לא רב, באתי אל ביתכם, שלך ושל יחיא, להתייעץ איתך בנושא משפחתי, לשמוע ממך הקשבה ותבונת הלב. ואכן יצאתי מביתך מחוזקת יותר ובהקלה.
ביום שישי האחרון שלך, יצא לי לפגוש אותך, אחרי זמן רב מאוד שלא נפגשנו. כל כך שמחתי לראותך, המילים החמות, ההתעניינות. היית יפה מתמיד. הרגשתי שוב את אהבתי לך, המתנגנת בתוכי כמנגינת תקווה ויופי.
היינו כל כך שונות את ואני , ולכן כל כך אהבתי לפגוש אותך, ללמוד, להבין, להשתנות.
יעל, לא הרגשתי, לא הבנתי שזו פרידה לתמיד.
נכון, יעל, החיים, לכאורה, נמשכים, זורמים מביאים איתם תנועה, גלים, אדוות, חולות וצדפים.
אני חושבת עלייך הרבה יום, יום. ויש לי שאלות. מתקשה להבין, להשלים, לקבל.
יעל, מה אגיד, מה היית, מי היית, כי לכל אחד יש את יעל של הנשמה שלו. גם עכשיו את איתי ויש בי עצב כזה, עצב מלא אהבה, חמלה ותפילה.
מלא תודה על כל מי שהיית בשבילי, בשבילנו כחברה, בשביל משפחתך, בשביל התודעה שלנו בחיים.
החיים, לכאורה, נמשכים, אבל איתך, גם אם באופנים אחרים.
האם ידעת, יעל, בחייך, את האהבה אליך, את ההוקרה, את יופייך ויפי מעשייך על פני האדמה?
היית פרח בגננו. לפעמים פרחת, לפעמים קיפלת עלעלים.
הנדע נתיב הגורלות, מסתרי החיים והמוות?
הנדע דרכך הלאה – גם בתוך נפשנו?
יעל, נפרדת בשקט כזה, עם הפילוסופיה החכמה של החיים שלך, עם היותך אדם-אשה, עם מעוף הציפור של כנפייך, עם הענווה שהייתה בך.
נפרדת בשקט כזה, יחד עם נפילת העלים בערב של חורף.
אני מתגעגעת אליך מאוד, אל מה שלא יהיה יותר, אל חיינו איתך.
ומשהו כל כך נתייתם.
דליה כהן
