קיבוץ רביבים 08-6562511
חסר רכיב

עלון 2339

09/12/2005


עלון מס'2339

 

 תאריך   09/12/05

עלון כקובץ PDF

אין להשתמש בחומר מתוך עלון רביבים לצורך פרסום באמצעי התקשורת.

 לקבלת אישור יש להתקשר למזכיר קיבוץ רביבים טל' 08-6562587.


הוצאה אינטרנטית  מנשה לוי ml3@netvision.net.il

 

הודעה על הוצאת עלון לרשת קוראים המבקשים לקבל הודעה  עם הכנסת עלון

לרשת מתבקשים לשלוח הודעה עם כתובת ה EMAIL  שלהם  לכתובת   ml3@netvision.net.il


מעלון לעלון

דוא"ל של העלון: arevivim@hotmail.co.il עורך: עודד גולן
--------------------------------------------------------

ü                 

לחוגגים יום הולדת השבוע

שלומית לביא, יום ו' 9.12

לסלי בקר, שבת 10.12

אמיר ארז, יום א' 11.12

דגנית גדיש, יום א' 11.12

רובי שאול, יום א' 11.12

אורלי ישראלוביץ, יום ג' 13.12

פראוקה רוזנטל, יום ה' 15.12

מזל טוב!

 

בשער – רישום עפ"י אגדת הבריאה הכנענית -
              אמנון ברזלי.

ü                  על קצה הבמה – רפי.

ü                  חני בראיון על ענף המזון.

ü                  על הפסל הסביבתי "שומר הנגב".

ü                  רסיסי רביב – מאירקה.

ü                  דווח מהנעשה ב"אשל הנשיא".

ü                  הווארד מגיב על הצעתו של איתן בקשר
             לוועדת הביקורת.

ü                  תגובות על כתבתו של מאירקה בנושא
             חדר האוכל – אורית וגיצי.

ü                  על יוזמת "מרפא במדבר" בפזורה הבדואית – עדין.

ü                  הסיפור המיוחד על העגלה 'גמד' – רחל סבוראי.

ü                  הפצת מידע בדואר האלקטרוני על פעילויות המתנ"ס.

ü                  מדורים והודעות, חמורים ושלל דוחות.

                                                                            שבת שלום!

 

לענבל וערן ליבנה

לדבורה ואמנון ליבנה

ולכל המשפחה

מזל טוב!

להולדת הבן - הנכד

להדס הספל ותומר ברמן

ולכל המשפחה

מזל טוב לנישואיכם!

 

 

 

 

על קצה הבמה

 

בליל שבת 16.12.05, בשעה 21.30, באולם,

יוקרן הסרט העיראקי "צבים יכולים לעוף".

זהו סרט ראשון שמגיע מעיראק שלאחר נפילת סאדם

(כאילו שלפני הגיעו מי יודע כמה סרטים...).

הסרט זכה עד כה בשני פרסים בפסטיבל ברלין 2005.

סיפור אישי ודרמת מדבר פיוטית, המתרחשת ערב הפלישה

האמריקאית לעיראק, על גבול טורקיה.

קאק בסך הכל בן 13. כמו ילדים רבים באזור הוא צופה וממתין

באין אונים לרוחות המלחמה שיכריעו את עתידו.

הסרט מציג צד שלא רואים בחדשות הערב, את הצד של הילדים

והאנשים הפשוטים שמצליחים למצוא את הקסם, האהבה

ושמחת החיים למרות הקשיים.

 

בליל שבת 30.12.05, בשעה 21.30, יופיע עידן רייכל באולם.

יש התנפלות על הכרטיסים, כל הקודם זוכה.

                                                                                בהנאה, רפי


קרקורי בטן                                                                     עודד גולן

 

כמעט שנה להפרטת המזון ברביבים, ונדמה שהנושא ממשיך

להעסיק את הציבור ולעורר תגובות בשעות הארוחות וביניהן.

במקביל לחלוקת שאלוני שביעות רצון, שחילקה הנהלת המזון לחברים,

 ועוד לפני שתוצאותיהם רוכזו ונותחו, קיימתי ראיון עם חני, מרכזת ענף המזון.

 


מהם הקשיים העיקריים שאיתם את מתמודדת בתפקיד?

קיים קושי בצד המקצועי, ניהול הענף הוא משימה לא פשוטה, כשאתה נבחן ממש על כל שקל שאתה מוציא, זהו קושי רציני מאוד, אבל מאתגר ובשבילו הגעתי, ועם הקושי הזה אני בהחלט מוכנה להתמודד.

הקושי האחר הוא ברמה האישית, קשה לי עם זה שאני נתקלת בביטויים של אגרסיביות מצד חברים, שמפנים את תסכולם אלי אישית ולא כלפי ההפרטה שהציבור הצביע בעדה. לפעמים יש קושי להסביר ולתת תשובות לאנשים שבעצם לא מוכנים לקבל תשובה. אני חושבת שרוב הסועדים מרוצים, אבל לא הערכתי מספיק את העוצמה של המעטים האלה המפגינים כלפי וכלפי שאר העובדים יחס של איבה כמעט.

 

מה היעדים לעתיד?

ואיזה מגמות צפויות?

באופן כללי היעד לעתיד הוא חדר אוכל פתוח, משגשג ומלא אנשים – בשביל זה באתי לרכז את הענף. אני רוצה שיהיה לנו חדר אוכל שיציע מגוון גדול של מנות טעימות, אוכל בריא יותר, שיענה על צרכיהם ורצונם של אלה החפצים בכך. במקביל, אינני פוסלת את החלק של המזון המוכן בתוך התפריט, כי גם לכך יש בהחלט ביקוש.

 

ממה את מרוצה? ומה גורם לך סיפוק והנאה?

אני מרוצה מכל יום שאני עובדת בענף, אני אוהבת עבודה קשה, מעניינת ומאתגרת – וזו ללא ספק עבודה כזאת. יש לי סיפוק רב מזה שחדר האוכל מלא אנשים ושוקק. אני מרוצה כשאני מצליחה, אחרי הרבה חיפושים, להוציא מנה טעימה בעלות נמוכה, וכשבסוף הארוחה לא נשאר ממנה כלום. אני מרוצה כשבמשך כמה ימים ברציפות לא נזרק אפילו גרם אחד של מזון שבישלנו.

מהן הטענות העיקריות שאתם מקבלים?

והאם הן ניתנות לפתרון?

 

החל מחודש מאי אני ממש בתוך התפקיד, ובחודשים הראשונים תיבת ההצעות הייתה מלאה בבקשות וטענות ואני הקפדתי לענות אישית לכל מי שכתב וחתם את שמו. בחודשים האחרונים נעשה פחות שימוש בתיבה. הטענות שקיבלנו התייחסו לעיתים לאוכל השמן, לפעמים לאופן חיתוך הירקות או למגוון המנות. יש גם בקשות למאכלים מסוימים. אני בהחלט לוקחת את מה שנכתב לתשומת ליבי, ומנסה להתחשב בדברים עד כמה שניתן.

 

האם להערכתך התמורה שהציבור מקבל גבוהה משהייתה לפני ההפרטה?

לדעתי יש עכשיו הרבה הרבה מעבר למה שהיה קודם. בשיטה הישנה, בגלל הלקיחה החופשית, ירדו כל הזמן פריטים מהמערך (כמו הצ'ופרים במוצאי שבת). עכשיו אפשר להרשות לעצמנו להגיש מגוון מזון גדול יותר וגם מנות יקרות ואטרקטיביות יותר, ולציבור יש את הבחירה מה, כמה ובאיזה מחיר לאכול. מילת המפתח היא הבחירה, וכל המהלך נועד בעצם להגדיל את חופש הבחירה של הפרט.

 

מדוע לדעתך חלקים בציבור מרגישים ממורמרים?

לאנשים בכלל, ובקיבוץ בפרט, קשה מאוד לקבל שינויים, ולדעתי הם מלבישים על הקושי הזה אידיאולוגיות שיעזרו להם להיאחז במה שהיה, ולא לקבל את השינוי. המושג "חדר האוכל כבית" אינו מובן לי. בית זה בית, וחדר אוכל זה חדר אוכל – מקום שבו באים לאכול. כל מה שקשור לאוכל הוא מאוד אמוציונאלי ועם תחושות אמוציונאליות קשה להתמודד בהסברים הגיוניים.


 



האם עליית המחירים שהורגשה לאחרונה היא אך ורק כתוצאה מעלייה חיצונית במחיר מוצרי הגלם?

עליית המחירים נובעת רק מעליית מחיר מוצרי הגלם.

 

מה בדבר הטענות שהעלייה במחירים לא באה לידי ביטוי בתקציבי החברים, והאם את צופה המשך תהליך של שחיקה בתקציב המזון שמקבלים החברים?

לא אני זאת שקובעת את התקציב שמקבלים החברים ואין זה בתחום אחריותי. מראש נקבע שהתקציבים צמודים למדד וזה בא לידי ביטוי כל חודש בתקציב האישי. צריך להסתכל על התקציב בפרק זמן של שנה, ולא כל שבוע. מחירי הבשר עולים בכל העולם וברור שזה משפיע גם עלינו. אגב, מחירי העופות ומוצרי הלוואי שלהם כבר בתהליך של ירידה. יש גם מנות שמחירן בחדר האוכל ירד, אבל לזה אנשים פחות שמים לב. מחירם של רוב הפריטים יציב מתחילת ההפרטה.

אני חוזרת על מה שאמרתי בהזדמנויות אחרות – אם נמכור במחירי הפסד – חדר האוכל ייסגר ואין לי כוונה לעשות זאת.

 

האם את מרגישה שקיים אמון בין הענף לבין החברים?

רוב האנשים שמדברים איתי הם אנשים מרוצים. אם הציבור לא היה מרוצה הוא היה קונה רק במרכולית ולא בא בכלל לחדר האוכל. העובדה שהחברים ממשיכים לבוא ולמלא את חדר האוכל מצביעה, מבחינתי, על אמון הציבור. כרגע יש רק משפחות בודדות שאינן מגיעות בכלל לחדר האוכל. אני מקווה שאין הרבה שותפים לדעה שאנחנו שם כדי לעשוק מישהו. העבודה בענף שירות היא עבודה שמטבעה חושפת אותך להרבה ביקורת, אני משתדלת להתייחס לביקורת בצורה עניינית, אבל אני מודה שזה לא תמיד קל.

 

האם את מרגישה כפיות טובה מצד החברים?

אף אחד לא חייב לי שום דבר, אף אחד לא הכריח אותי לקבל את התפקיד. אני עזבתי את ענף המזון לפני שמונה עשרה שנים וממש לא חשבתי לחזור אליו, כי הרגשתי שמיציתי את עצמי. חזרתי אחרי ההפרטה כי ידעתי שזה יהיה מקום שונה לחלוטין, מאתגר מאוד ומעניין מאוד, והייתי מודעת לקשיים הצפויים ולשעות העבודה הרבות. אני בחרתי בתפקיד והלכתי אליו בעיניים פקוחות, ולכן אין לי תחושה של כפיות טובה.

 

איזו השפעה יש לכך ששלוש מהעובדות השכירות הוותיקות סיימו לעבוד לאחרונה?

 

עלות העסקת העובדות הנ"ל ובעיקר של הבכירה שבהן – הייתה מאוד גבוהה ובלתי סבירה לענף כענף המזון. נעשו שינויים בתוך הצוות, אלה שפר החלה לנהל את המטבח, אחת המבשלות הפכה למבשלת הראשית, טל יצחקי נכנסה לעבוד בחדר האוכל ושני שכירים חדשים נוספו לצוות. מהלך החלפת הצוות אינו פשוט ואני מתכוונת בזמן הקרוב לעזור הרבה לצוות המחודש. השינויים בצוות יקלו על האפשרות להכניס מתכונים חדשים ושיטות בישול שונות (למשל בישול פחות שמן).

 

האם את מרוצה מרמת הניקיון, התחזוקה, השירות והיחס שנותן הענף לסועדים?

יש עוד הרבה מה לשפר. כוח האדם מאוד מצומצם ולכן קשה לעמוד בדרישות האופטימאליות של השירות. יש דברים שניתן לשפר ויש כאלה שהרבה יותר קשה לשפר. כדי שמערך הסלטים, למשל, יהיה נקי במשך כל שעות הארוחה, צריך עובד שיעסוק רק בכך. לצערי אין באפשרותנו לעמוד בכך בכל יום. אין זאת אומרת שאני משלימה עם זה ושלא אמשיך לדרוש ולשאוף ליותר. לגבי רמת השירות – כל מי שעבד בענף שירות יודע עד כמה לא קל הדבר. אבל שוב – על כולנו להשתדל יותר – עובדים וסועדים כאחד.

 

האם לדעתך אפשר לסכם את (הכמעט) שנה להפרטה כמוצלחת?

אני חושבת שכן. אני זוכרת שאחרי שהוחלט על ההפרטה היו חברים שחששו שיסגרו להם את חדר האוכל או שאף אחד לא יבוא לאכול בחדר האוכל. אפשר לראות שחדר האוכל מלא אנשים ולא בוטלו הארוחות. עובדי המפעל וצעירי האולפן בהחלט תורמים לחוסנו של חדר האוכל, ויש גם קבוצות שונות שבאות לאכול ועוזרות לקיומו הכלכלי של הענף.




זה לא פשוט לקיים ענף שמצד אחד נבחן כלכלית ומצד שני "מסונדל" על ידי החלטות חברתיות במהותן. אנחנו בתהליך של בדיקה תוך כדי תנועה. תקציב הענף נבנה בחלקו על הערכות שהיו כנראה שגויות, כמו למשל ההנחה שעלויות העבודה יקטנו בעידן ההפרטה ב 25%.

לענף יש כמה מטלות היסטוריות שכרגע הוא אחראי להן והן דורשות כוח אדם יקר, מטלות שאינן קשורות ישירות בייעודו ואינן מתומחרות, כמו ניקיון רחבות הגרנוליט שסביב חדר האוכל. אני חושבת שצריך לתמחר אותן או להעביר את האחריות עליהן למישהו אחר.

 

האם יש מסר שברצונך להעביר לציבור בהזדמנות זו?

אני רוצה להגיד שאני בתפקיד כדי שחדר האוכל ימשיך להתקיים, כדי שאנשים יאכלו בו, ייהנו, ייקחו הביתה אוכל, ויביאו את אורחיהם לאכול. בשביל זה אני מוכנה לעבוד קשה מאוד והרבה מאוד שעות. לדעתי אפשר וניתן לעשות זאת בדרך ישרה של תמחור אמיתי והוגן וכך זה נעשה. התמחור לחברים אינו למטרות רווח, אך הוא חייב לכסות את העלויות, את כל העלויות של המנה או הפריט, ללא העבודה. הרווחים יבואו ממכירה לאחרים – לעובדים, תושבים וקבוצות שמגיעות הנה ואני מקווה שיגיעו יותר. ולעניין התפריט – אשמח תמיד לקבל מתכונים מומלצים, הערות והארות.

.......................................................................

 

תודה לחני על הראיון ועל האתגר שלקחה על עצמה, לנהל את הענף, שכל כך חשוף לביקורת, בתקופה של שינויים מהותיים. זה לא פשוט לשלב בין שביעות הרצון של החברים לבין איזון כלכלי ואני מקווה שחני תדע להוביל את ענף המזון בדרך הזאת. הצלחתה היא הרווח של כולנו.


 

 

 

 

השומר הצעיר

על הפסל "שומר הנגב"                                                      

לאחרונה הוקם פסל סביבתי מרשים בגודלו, בסמוך לצומת הכניסה

לאתר רמת חובב. גם הנוסעים המנומנמים בדרך מרביבים לבאר שבע,

בוודאי שמו לב לאובייקט המיוחד שצץ לו בנופי הנגב הדהויים.

שמו של הפסל הוא "שומר הנגב", והוא מסמל את המאבק של אזרחים,

המאוחדים כדי להילחם על הזכות הבסיסית לחיות חיים בריאים.

הפסל מביע ביקורת על יצרנים תעשייתיים של מפגעים סביבתיים,

המזהמים את הקרקע, המים והאוויר, ויש לוחשים שאין זה יד המקרה

שהוא הוצב דווקא ליד המפעל שבסמוך.

האמן הסביבתי אמיליו מוגילנר, שיזם, תכנן והפיק את הקמתו של הפסל,

שילב בפרויקט אזרחים ואמנים שונים, פעילי איכות הסביבה, ותושבי יישובי הנגב

והפזורה הבדואית.

הפסל, שהוצב ביום ראשון ה 27 בנובמבר, מתנשא לגובה 16 מטר ועשוי מ 400 טון

בטון יצוק וברזל ו 1.400 טון עפר ואדמת נגב.

ממבט של מכונית דוהרת, נראה הפסל כפרצוף חום של איש די מוזר,

אבל מי שיעמיק בטח ימצא בו עוד כמה סגולות ודקויות אחרות.

"שומר הנגב" יעורר בוודאי הדים חיוביים, כמו גם ביקורות כאלה ואחרות

("עם שומרים כאלה מי צריך פושעים"), אבל אי אפשר להישאר אדישים אליו

(אלא אם כן אתה חבר רביבים).

אם יצליח לגרום להקטנת הנזקים הסביבתיים – מה טוב.

                      עודד ג', מתוך האינטרנט ועלון "משאבים"

 


"רסיסי רביב"                                     מאירקה לוין

חסר רכיב