על
ט נ י ה ר ח ב י ז"ל
16.5.1935 – 30.4.2008
כי איננה
אבל בית רביבים
על הקבר
מילים שילדיך רוצים להגיד לך.
אמא, שכל כך אהבנו,
אמא שכל כך אהבנו להעריץ – על המסירות, והחריצות, על יכולת הנתינה האינסופית,
ללא תנאי וללא עכבות.
תמיד בחיוך ובקפידה יתרה, רק לא לשכוח אף אחד.
למרות קומתה הנמוכה, תמיד הרגשת את נוכחותה הכה-חמה, רחבה ומחבקת בחיוך ובליטוף.
אפילו בנסיעות, הקטנות כגדולות, אמא הייתה שם בשבילנו.
מחכה בבית, ישובה וקשובה על הספה, רק כדי לתת, להעניק ולחמם את כולנו...
ואם הרחקת בקילומטרים, תמיד ידעת שהטלפון ירדוף אותך לכל מקום ומקום.
ואם את השוטרים כבר עברת, דו"ח לאמא טניה תמיד היית צריך לתת (איזה דאגה!).
היה באמא הרצון לחבק את כולם. תמיד הרעיפה את אהבתה לכולם וקרני חומה הגיעו לכל מקום,
אם במאפה ביתי (שתמיד רצתה לחלק), או באירוע גדול. ביד אחת מחבקת וביד שנייה מסדרת...
מסדרת גבינות, מסדרת חיוכים, רק שיהיה טוב. וכמובן את הפרחים לא שכחה לשזור.
וכך, מאירוע לאירוע הייתה שזורה באירועי הקיבוץ.
וכמו בכל קיבוץ מסודר ומתויק, הצילומים הכניסו אותה לתוך מסגרות חיינו באירועים השונים
ונתנו לה חומר, כמקור אהבה וגאווה להיות שותפה.
אמא, לבך היה גדול מכל דבר. תמיד רצית להעניק, לשרת, לרצות, לחבק ולאהוב בלי סוף.
כאילו הוספת עוד שעתיים ליממה, רק כדי להיות שם בשבילנו.
על עצמך אף פעם לא חשבת. ה"אני העצמי" שלך, אף פעם לא היה שם. את בריאותך שמת תמיד בצד, כאילו הייתה פרמטר שולי במהלכי פועלך.
בליל אמש, בשעה 23.30, הגוף הקטן לא יכול לשאת עוד את העומס הגדול שלקחת על עצמך ואשר
לא ידעת לחלוק בו. לבך הקטן-גדול, פעם את פעימתו האחרונה.
אמא, את דוגמא לחיקוי בכל רמ"ח אבריך, בכל הרמות והמידות, שרק ניתן לאמוד.
אופייך ואהבתך למשפחה, יהיו זיכרון צרוב בנו.
וכנר לרגלינו, בכל משעולי חיינו.
שלום לך נשמה יקרה!