חגיגות ט"ו בשבט
שניצל-בורשט * מנזנילו * ביר-הדאג'
כולם מדברים על ביר-הדאג' אבל מעטים מהחברים
בקרו אצל שכנינו הבדואים. יחיא פרץ, מדריך בלשון ויועץ למנהלים היה השושבין
לביקור אצל שכנינו בט"ו-בשבט. איד אבו-רזאלה, שנולד בשנות השבעים באוהל
שליד הסכר שלנו, הסביר את דרכו החינוכית כמנהל ביה"ס היסודי בכפר "המוכר אך
לא מוסדר". מבנה ביה"ס, שהוקם ב-2008, נראה מוסדר מאד ככל בית ספר במדינה
כולל שלט גדול של מפעל הפיס שמזכיר לנו מי המממן.
נטיעות השנה היו בסמוך לבית הקברות כשאנו עומדים בחלקה גדולה בה נקברו 12 שנות זן
הזיתים פרונטויו. מקורו של הפרונטויו בצפון איטליה הקרה והוא לא התאקלם במדבריות הנגב
וכך נגזר גורלו ובלשון לא ציורית "עלה עליו הכורת".
זימן לנו המקרה את היום היפה, השמשי והנעים ביותר בשבוע שקדם ובשבוע שלאחריו. שבת
בבוקר, השמש פז זורחת, ציפורים מראש כל עץ ואנו נוטעים שתילי זיתים מהזן מנזנילו. זהו זן
למאכל בשונה מהזן שנגדע שפריו היה מיועד לשמן אבל התקשה בתוצאות. השתילים הגדולים
והחזקים הוכנסו על ידנו לבורות שהוכנו מראש ולא לפני שהושמעו ברכות לחברים הרבים
ולאורחים המשכימים מחי-נגב ומכפר הדאג', היא באר חייל, מפי אורי יוגב ואיד אבו-רזאלה
הנ"ל.
המחשוב חדר גם לשניצל –בורשט כשמנשה לוי תקתק את התוצאות על הצג בזמן אמיתי וכך גבר
המתח בין הקבוצות המתחרות על זיהוי אתרים מקומיים, עצים, תבלינים ושמות צמחים. זה
קרה בליל שבת בו חודש המשחק ההיסטורי עם השם המוזר שהוענק לו עי" המחזאי אמנון בקר
מקיבוץ יזרעאל. השנה הוכנו כל הלוחות ע"י זהר שר. ללא קשר, הקבוצה המנצחת היתה משפחת
יסעור לענפיה.
עדין קוה
האם דמוקרטיה איכותית וקיבוץ יכולים להסתדר?
התלבטתי האם להמשיך ולהביע את דעותי בעלון מחשש להיתפס כמי שמתנגד לתהליך החשיבה החשוב המתרחש היום.
ברצוני להבהיר נקודה אשר נדמה כי אני חלוק עליה
עם מזכירות רביבים. לטעמי תהליך דמוקרטי ראוי, מציב אפשרויות בחירה מובנות
ומבוררות ובעת רלוונטית לציבור, ולא מסתפק בהעברת ההחלטה על נושא חלוט.
העיסוק בתקנון הרדום נראה לי מפספס את ההזדמנות לשתף את הציבור בהחלטה
מקדימה, המהותית יותר לטעמי מניסוח סעיפי התקנון.
אני מצפה מהמזכירות שתציג להכרעת הציבור את השאלה הבאה (כמובן לא בניסוח הזה):
האם עלינו לקבוע פרוצדורה אשר אם וכאשר נבקש
בעתיד להשתנות תבטיח את זכויות החבר ביחס לאגודה וביחס לעולם החיצון או
לערוך כבר כיום את השינויים אשר יבטאו את זכויות החבר באופן ריאלי ביחס
לנכסים המשותפים.
רק לאחר הכרעה ציבורית בנושא זה יש מקום לדעתי
לעסוק "בתקנון רדום" או ב"הגדרת זכויות ריאליות". דעתי האישית היא כי אם
היה עלינו להקים מחדש את הקיבוץ – היינו תופסים את עצמנו כשותפות של
אינדיבידואלים ומגדירים את הזכות האישית ביצירה המשותפת.
אורי יוגב
