קיבוץ רביבים 08-6562511

סיפור רביבים

28/12/2016

תחילת הדרך
קיבוץ רביבים, עלה לאדמת הנגב בקיץ שנת 1943, בפעולה נחשונית שהכפילה בקפיצה אחת את מרחקו של היישוב הדרומי ביותר מתל-אביב. הקיבוץ הוקם למעשה עוד בשנת 1938, בראשון לציון, על-ידי הכשרות של בני גרמניה ואיטליה וילידי הארץ. ראשוני רביבים הכשירו עצמם במשך כ5- שנים, עד שבשנת 1943 נשלחו להקים מצפה לניסיונות חקלאיים (יישוב של ממש אסר הספר הלבן להקים), בלבו של הנגב המדברי והריק מאדם. לרשותם עמדו כ30,000- דונם של אדמה שנרכשה בשנים 1925-1935. אדמה שהייתה ידוע כ"הבקעה המקוללת", כיוון שגשם לא יורד בה, צמחים לא צמחו ובעלי חיים לא היו. לאחר התלבטות קשה, החליטו חברי רביבים כי יוכלו למשימה, ושלחו משלחת חלוץ לנגב.
מאז עלייתה על הקרקע, כשבע שנים הייתה רביבים הישוב היהודי והקיבוץ הדרומי בארץ (ובעולם). קומץ אנשיה נאבקו מול הצמא למים והבדידות, יצגו בכבוד את היישוב היהודי בנגב מול ועדת האום ב1946-, עמדו מול הצבא המצרי בקרבות מלחמת השחרור, לא נשברו ולא נטשו. בשנות החמישים הכשרות רעננות של בוגרי הפלמ"ח ואחריו הנח"ל הרחיבו את השורות והמשיכו במאבק מול המדבר, שהגיע למעשה להכרעה רק עם הגעת צינורות המים לרביבים, בשנת 1957; עד אז שתו חברי וילדי רביבים מים מליחים מהבאר שבמקום.


סיפורים קטנים מימים ראשונים

בשליחות התנועה
אחד האלמנטים החשובים בחייהם של מקימי רביבים, היתה "התנועה" ששלחה אותם לנגב. מספר אלכסנדר סנד, על ראייתו את התנועה עוד בטרם הירידה לנגב. התנועה אמרה, אתה צריך להשתחרר מכל מה שקושר אותך לעברך, לעזוב את ההורים בעיר, את הידידים, את הנוף שאהבת או לא אהבת, ולצאת למדבר. מיקומו של הפרט במרכז עדיין לא היתה באופנה, ואולי מוטב לומר: עדיין לא חגג את ניצחונו. התנועה הייתה אז מאוד ריכוזית ומכוונת מלמעלה, תנועה של משימות וצווים. והתנועה אמרה: האדם יביא את הצינור לנגב ולא הצינור את האדם לנגב. התנועה אמרה, וראשוני רביבים אכן הביאו את הצינור לנגב, ואת הנגב למדינת ישראל, פשוטו כמשמעו.

רכישת הקרקעות

העליה על הקרקע

בדידות

מספר יואל דה-מלאך, שפעם הגיע לבית-השיטה במקרה, ונכנס לחדר-האוכל, מלא האורות. הוא פגש שם נערים ונערות רוקדים ושמחים, הרבה אנשים, אור, ריקודים, רעש והמולה, ואז פתאום הרגיש את כל הבדידות.
זיכרונותיו מהתקופה ברביבים אינם של עגמת הנפש או פחד מהמדבר. העשייה הרבה תפסה אותו, והחיים היו מעניינים. הדברים התקדמו מיום ליום.
העשייה תפסה עד כדי כך, שבחיי היום-יום לא התפנה לחשוב על מה שקורה, על זה שבעצם היו כל כך רחוק מההמולה והרעש.
אבל באותו רגע בחדר-האוכל של בית-השיטה, ההומה, הוא תפס את מלוא הויתור. השנים שבין הירידה לנגב לבין מלחמת השחרור, היו שנות הנעורים שלו, 18 עד 24, שנים בהן הנוער אוהב לשמוח, לבלות עם בחורות וליהנות. החברים בנגב לעומת זאת ישבו בבדידות וללא בחורות, או עם מעט מאוד בחורות, ובילו את זמנם כמעט רק בעבודת הקמת היישוב.
בראשית שנת 1947 עלו להתיישבות על אדמות חזע'לה, הנמצאת במרחק 11 ק"מ בקו אווירי מרביבים, שלוש קבוצות: אחת מתנועת המושבים, שניה מהקיבוץ הדתי
והשלישית מהקיבוץ הארצי של השוה"צ.
אותו יום ו' עמדו ראשוני רביבים ליד מקלט הרדיו והקשיבו במתיחות – מה חדש בארץ – מצב צבאי, חיפושים, גירוש מעפילים – ולפתע הודעה: הבוקר עלו שלושה ישובים על אדמתם בנגב, האחד מהם בסביבות עסלוג', לא האמינו למשמע אוזניהם. אולם הידיעה נתאמתה: מהלך שעתיים צפונית מנקודתו, הוקם ישוב יהודי.
שלוש שנים לפני כן הופיעו בעלון הקבוצה, "דברי נבואה" שנראו אז כה רחוקים מהמציאות ופנטסטיים, כי ייבנו עוד יישובים רבים בנגב הלא-נודע הזה וגם בחזע'לה. והנה נתאמתה הנבואה! מה משונה המחשבה כי אפשר לצאת אחרי ארוחת הצהרים מרביבים, ללכת לישוב יהודי ולחזור הביתה לארוחת הערב!
רפתה הרגשת הבדידות, כבר בשבת יצאה קבוצת חברים לבקר בישוב החדש.

מים
"לא תראו רוח ולא תראו גשם והנחל ההוא יימלא מים"
מלכים ב', פרק ג'.
ראשוני רביבים שמעו עוד מבני שבט העזאזמה על השיטפונות הזורמים בהפתעה בואדי המכונה היום נחל רביבים. הואדי רובץ לו ביובשו חודשים רבים, ואז מתעורר כמשוגע ובטירופו מזרים זרמי מים אדירים. חשבו הח'ברה – מגזימים הבדואים, עד שזה בא! מתישהו בתחילת הסתיו, לפנות ערב של יום בהיר ללא ענן, שמעו החברים שהצטופפו זה עתה במערת המגורים, רעש עמום, ההולך ומתחזק והופך לרעם מתגלגל, המגיע מכיוון הואדי. זכריה רחבי זינק ראשון, ואחריו יואל דה-מלאך בריצה ואריה יחיאלי על הסוסה. כשהגיעו לואדי לא האמינו למראה עיניהם, הכל התכסה במים אדירים ושוצפים, שזרמו בעוצמה כשהם מגלגלים סלעים ועצים. הואדי השתגע והפך לשיטפון אדיר!
לא חלפו אלא כמה שעות, וללא אזהרה נוספת שכחו המים, ופרט למספר שלוליות, כמו-גם סלעים, עצים עקורים ופגרי חיות, לא נותר בואדי דבר. כבר למחרת בבוקר החליטו אנשי רביבים לעשות מעשה, ובעזרת הטרקטור הקטן שהיה ברשותם, הקימו סכר קטן מאבנים סלעים וגזרי עצים, בנקודה צרה בואדי, לעצירת המים והפנייתם בתעלה לאזור אגירה נמוך יותר. עם בוא השיטפון הבא, היה הואדי חסום ומוכן. הדקות הראשונות, של זרימת המים המעטים שלפני השטפון, אכן נעצרו בסכר, אך אז הופיע נד המים העיקרי, באותו צבע אדמדם המתואר בספר מלכים ועבר במרוצה כשהוא לוקח איתו את הסכר ואת כל שנבנה סביבו.
מתוך כישלונו של הניסיון התמים, העלו החברים רעיון חלוצי, להקמת סכר קבוע מבטון, שיהיה מסוגל לאגור את מי השיטפון. הרעיון החדש נתן גם תקווה חדשה להתיישבות בנגב; יישובים שיקומו סביב סכרים על הואדיות, מהם יקבלו את מימיהם.

בניית הסכר
רעיון מפעל אגירת מי השיטפונות, זכה לתמיכת הגורמים המיישבים, שהפכוהו לאחד ממפעליו הגדולים של היישוב העברי בטרם מדינה. הם שלחו לנגב את קובלנוב, מהנדס מים יהודי-רוסי, שהוכיח כבר את כשרונו בייבוש הביצות בעמק יזרעאל. קובלנוב לאחר שחקר את הואדי, הבין כי סכר עצירה גדול וקבוע, מן הראוי שיוקם בנקודה בה נמצאת היום העיירה ירוחם; אלא ששטח זה לא היה בבעלות יהודית באותה תקופה (שנים מאוחר יותר, אכן נבנה במקום סכר גדול, הפעיל עד היום). לפיכך, יצר קובלנוב על-יד רביבים סכר הטיה, שהפנה חלק מזערי ממי השטפונות לתעלת בטון שנחפרה, והוליכה לבריכות אגירה רחבות, מהן הייתה אמורה להתבצע השקיית השדות, בדרך של הצפה.
עשרה חודשים נמשכה בניית הסכר. ובמרוצת בנייתו פקד את הואדי השיטפון הראשון. היה זה לפנות בוקר. השומרים העירו את החברים, בשומעם רעש כמו רעם אדיר, כמו המון רכבות מתגלגלות על פסים ודוהרות.
מספר שלמה איש סולל-בונה, כשמיהרו אל התעלות המוליכות אל הסכר, באמצע בניינו, לא נשאר אלא לעמוד מרחוק ולהתבונן באחד מאיתני הטבע בהתפרצות כוחו.
הבנאים התבוננו חסרי-אונים איך גורפים המים את סוללות-העפר, את קירות הבטון, עוקרים את שערי הברזל הגדולים שנועדו לסכירה ולוויסות הזרם, איך חותרים המים תחת היסודות, וקו המים עולה ועולה, ואין סכר ואין סוללות – רק ואדי פראי קוצף.
עמדו מספר שעות נדהמים, ואז, כמו במטה קסם פסקו המים. ואין עוד מים, אין נחשולים, נותר אפיק-נחלים שחופיו השתנו מעט, וחלוקי-נחל מבריקים ורחוצים, עצים עקורים וסחופים, שצמרתם תקועה בטין ושורשיהם למעלה, ודבלולי ברזל ותבניות של מה שהיה לפני שעות מספר סכר בבניינו.
והשמש זרחה וצחקה.
ואז – התחילו מחדש.

ביום אביב אחד הסתיימה הכנתו של הסכר לתפקידו. כל פרט, כל קיר, כל אבן, כל סוללה. חברי רביבים ומומחי הבניה שבאו לעזרם מהצפון, היו בטוחים כי הפעם יכבשו את הוואדי. הייתה צפייה דרוכה למים שיבואו. ואז – ביום-שמש אביבי, כשהשמים בהירים, שמענו שוב את הרעם המתגלגל.
מיהרנו אל הסכר, פתחנו את שני שעריו הגדולים והמים באו כמו הנד במתואר בספר שמות. קיר-מים גבוה, חוסם את אפיק הוואדי, לפניו אבנים מתגלגלות, עצים עקורים, והוא מתנפץ בבת אחת ונדחס אל תעלת הקליטה ואל הדרגות הבנויות, ביניהם מכה גלים אל קיר המגן וההטיה, מתערבל ליד השערים, צולל לבריכת העפר, וכביד פלאית זורם משם רגוע, רחב וגאה אל בריכות-הקליטה.
המים זרמו וזרמו ומפלס המים בבריכות עלה ועלה. הנה קו ראשון, קו גובה שני, מתקרב אל קו-הגובה האחרון המחייב לפתוח את שסתומי הביטחון בבריכות, לעצור את המים העודפים לבל תיפרצנה הסוללות.
ניצבנו ליד שסתומי-הביטחון כשאנו יודעים כי עמלנו, כמעט שנה, עומד במבחן.
ואז – שככו המים, ושקט השתרר, שקט לאחר הסערה.
כשהשמש החלה לשקוע, ניצבו הבריכות מלאות, כמו אגמים גדולים באמצע הנגב.

הסכר בתודעת הישוב
אפילו חברי רביבים לא שיערו בנפשם עד כמה היה הסכר חשוב ליישוב היהודי של טרום המדינה. יואל דה-מלאך סיפר כיצד חש בכך לראשונה. בבוקר יום ו' גשום של דצמבר 1946, עמדו שני חברי רביבים בתחנת האוטובוס בעפולה, בתור ארוך לאוטובוס לתל-אביב, כשכמעט ברור להם כי לא יספיקו המקומות לעלות על אוטובוס זה, והם יאחרו להסעה מתל-אביב לרביבים שבנגב, ההסעה הביתה.
פתאום מישהו מאחוריהם שהכירם כנראה והבין את הנעשה קרא: "יש כאן שני חברים שצריכים להגיע בזמן לנגב. גשם, ואולי יהיה שיטפון בסכר ברביבים". הקריאה הספיקה כדי שכל התור יזוז ויאפשר לנו להיכנס לאוטובוס לפנים משורת התור והדין. סיפור קטן זה ממחיש אולי, עד כמה הסכר של רביבים היה מרכזי בתודעת הישוב בארץ. הייתה אז הרגשה שמפעל תפישת המים בנגב יהיה כמעט גורלי לעתיד ההתיישבות הציונית.

מים מליחים
המים בבאר-משה, הנמצאת בתוך שטחי רביבים, מכילים בין 880 ל- 1640 מ"ג כלור לליטר. טעמם מלוח כמעט כטעמם של מי ים. מספר אברהם קלוסקי, כי צמחים רבים שניסו באותם ימים ראשונים, אינם מסוגלים לגדול על מים כה מליחים, אך לחברי וילדי רביבים לא היתה ברירה, הם שתו, בישלו, כיבסו והתקלחו במים המלוחים. הם התרגלו לכך שהסבון לא מעלה קצף במקלחת כמו-גם לתה מלוח. הוא מספר על ביתו הבכורה ענת, שהייתה באה צפונה לתל-אביב, לפני שהיו מים מתוקים, הייתה מוסיפה מלח למים, כי המים של תל-אביב היו תפלים מדי בשבילה.

מים חיים
עם כל חשיבותו ההיסטורית של מפעל המים ברביבים, ועם ההילה האגדית שקיבלו חברי רביבים המרווים צמאונם במים מלוחים, לא היה באלו כדי להוות בסיס להקמתו של יישוב מודרני בליבו של הנגב. מפעל עצירת מי השטפונות, אמנם פעל, אולם השטפונות באים רק כשמחשק להם, ולאו דווקא כשהחקלאות צריכה אותם. בעיה אחרת היתה באותה תקופה, הקושי לאגור את המים, מבלי שיחלחלו ויעלמו במהרה. גם מים מלוחים אינם יכולים להוות פתרון של קבע ליישוב מודרני, ובתחילת שנות החמישים החלו אנשי רביבים לפעול נמרצות למען הבאת צינור מים מתוקים לנגב. האגדה מספרת על לוי אשכול, אז ראש המחלקה להתיישבות של הסוכנות היהודית, שאמר בפגישה עם אנשי רביבים: האמינו לי, יהיה לי יותר זול לשכן את כל חברי רביבים בדן אכדיה (שהיה אז היקר והמפואר במלונות ישראל), מאשר להניח צינור מים אליכם.
למרות המחיר היקר, הצליח המאבק, וביום שמיני עצרת של סוכות 1955, הוא יום שמחת בית השואבה, הוחג ברביבים חג-המים, לאחר שצינור המים הגיע לרביבים. עם פתיחת הממטרות הראשונות, הונס המדבר, ושדות ומטעים החלו לצמוח סביב רביבים. "הבקעה המקוללת", כפי שקראוה הבדואים, הפכה לפתע לאדמה פוריה, אמנם גשמים עדיין אין כמעט ברביבים, אבל החקלאות פורחת ומשגשגת.

הסייפנים והאו"ם
השנה היא 1946, ושני חברים מרביבים, יואל דה-מלאך ובולבול לינדנר, מחליטים שהגיע הזמן לנסות משהו ממש יומרני. הם ניגשו לסוכנות היהודית וביקשו תקציב לרכישת פקעות סייפנים. בסוכנות לא ידעו אם לצחוק או לבכות, ושלחו משם את שני המשוגעים, שהרי אין שום סיכוי שפרח שכזה יגדל בלב החולות הצחיחים.
השניים לא אמרו נואש ופנו לגבעת-ברנר, הקיבוץ המאמץ של רביבים. גם הקיבוצניקים הותיקים מהשפלה, ניסו להניאם ממעשי שגעון מסוג זה, אך לבסוף נתנו להם ארגז או שניים של פקעות סייפנים. זה בטוח לא יצליח, חשבו לעצמם, אבל עם הצעירים מרביבים רוצים, שינסו.
שתלו השניים חצי דונם סייפנים, בשטח קטן שאינו נראה מהמצפה, והחלו משקים ומעבדים אותו. מסתבר, שכשמשקים את החול המדברי של רביבים, אין מדבר. החול הצחיח הופך לאדמה פוריה. הסייפנים נבטו ואף גדלו והתפתחו, ואז בהגיעם לפרקם היה צורך לקטפם, ממש לפני הפריחה, ולשווקם צפונה. למרבה הצער, לא ניתן היה לשווק הפרחים מחוסר בכלי תחבורה מתאים, ואלו נשארו בינתיים בשדה.
באותה שנה, 1946, הגיע לארץ ישראל ועדת החקירה מטעם האו"ם, שתפקידה היה לקבוע את עתידה של הארץ. הם טיילו בארץ לאורכה ולרוחבה, בגליל בעמק, בשרון ובערים. לקראת סיום הביקור, החליטו להביאם גם לנגב, ולהיכן טבעי יותר מאשר לישוב הדרומי ביותר, רביבים.
בהגיעם לקיבוץ בלב המדבר, בצהרי יום קייצי לוהט, קיבלו אותם החברים הצעירים שבמקום, הראו להם את המצפה שנבנה, ונתנו להם להשקיף על השטח המדברי. הראו להם את הסוסה והפרה, וכמה ניסיונות חקלאיים. הראו אפילו את מפעל המים של רביבים, שהיה יבש באותה תקופה קייצית. חברי הועדה שכבר ראו מפעלים התיישבותיים בכל הארץ, אמנם העריכו עבודתם של המתיישבים הצעירים, אך הביטו בהם למעשה כבעוד חבורת תמהונים יהודים, עד לקראת סופו של הסיור. אז, ביקשו החברים מאנשי האום לטייל עימם אל מעבר לגבעה קטנה, בקצה שטחו של היישוב. בעייפות מה הלכו הדיפלומטים גם לשם, ובראש הגבעה נקרעו לפתע עיניהם. לפניהם ניצב במלוא הדרו שדה הסייפנים בשיא פריחתו. כשהתעשתו כעבור זמן מההלם, אמר האגרונום שבחבורה, זאת בטח פרופוגנדה יהודית, הם בטח שתלו את הסייפנים הפורחים כאן אתמול. רץ והחל לחפור אל שורשיהם. לתדהמתו היו הפקעות שתולות היטב בקרקע המדברית, ושורשיהן טבעיים לחלוטין.
ממשיך הסיפור, שהפך כמעט לאגדה, ואומר כי על שולחן האוכל במצפה רביבים כתבה הועדה את המלצתה. אם בתוך שלוש שנים, הצליחו קומץ צעירים יהודים לעשות בנגב, מה שהערבים לא עשו במשך אלף שנה, הנגב הולך ליהודים, כולו! ההפסד הכספי לרביבים, הפך לרווח מדיני לתנועה הציונית, ועד היום אם תשאלו את ותיקי רביבים, מה אתם נתתם למדינה? הם יענו בפשטות, סייפנים...

החזון הופך למציאות
אין אולי סיפור הממחיש יותר את שעשו חברי רביבים, מהסיפור על אותו חבר בועדת האום שחזר לבקר בישראל שנים רבות מאוחר יותר. הדיפלומט הותיק, מיד כשהגיע לארץ, ביקש לראות מקום שנקרא רביבים. שאלו אותו: מה לך ולרביבים? והוא אומר: כאשר באתי לארץ לראשונה, עם ועדת האום, הייתי נגדכם מראש, נגד היהודים. לקחו אותנו לגליל ואני אמרתי שהכל תעמולה יהודית, פרופוגנדה. לקחו אותנו לעמק, שם ייבשו את הביצות, ועדיין הייתי נגדכם. אותו דבר היה בשרון עם הפרדסים. אבל יום אחד לקחו אותנו מעזה. נסענו ונסענו עד שהגענו לעיירה קטנה באמצע המדבר, בשם באר-שבע, ומשם המשכנו לנסוע דרומה הלאה והלאה. האוטו שוקע, מחלצים אותנו, בקושי מגיעים, מאובקים, מלוכלכים, ופתאום אני רואה כתריסר נערים ונערות, בלב המדבר, מאמינים שביכולתם לשנות את המקום הזה. ראיתי את הירק שהם כבר הספיקו לגדל, וזו היתה נקודת השבירה שלי, מכאן ואילך הייתי לטובתכם. עכשיו אני רוצה לראות שוב את המקום הזה, לראות מה הם באמת הצליחו לעשות.
הביאו לרביבים, ליישוב החדש בו יושב הקיבוץ מאז שנות החמישים, והוא אומר: לא, זה לא זה, זה לא המקום, פה יש ירק, עצים, כבישים, בתים, עצי-פרי, אפרסקים, דברים כאלו; לא, זה לא המקום.
המלווה שלו ממשרד החוץ הבין לבסוף במה העניין, והביאו למצפה רביבים הישן, כמה מאות מטר מהישוב החדש. ואז, שלף הגוי תמונה ישנה מכיסו ואומר: אכן, זה המקום, ואני רוצה לומר לכם, שגם בחלומותי הורודים ביותר, לא הייתי מאמין שתגיעו ליישוב כל-כך משגשג ופורח.

נוטרים
בכל ישוב כפרי, ולו הנידח ביותר, הקימו הבריטים תחנת נוטרים. הנוטרים לבשו מדים, צוידו ברובים ונשבעו אמונים להוד מלכותו מלך בריטניה. אולם, רוב הנוטרים היו חברי ההגנה, ונאמנותם להגנה קדמה לנאמנות להוד מלכותו. החלוקה הייתה לאזורים ולגושים. לכל אזור היה טנדר שצויד במקלע לואיס. על כל אזור היה ממונה קצין בריטי. הנוטרים ברחבי הארץ שימשו מסווה לאלפי חברי ההגנה שהתאמנו בנשקם, והטנדרים שלהם שימשו להעברת נשק לא חוקי, ע"י התקנת "סליקים" בהם.
מספר יעקב שמש על 8 הנוטרים של רביבים. שניים מהם נפלו במלחמת העצמאות – יהודה הרץ ז"ל וראובן וולטרה ז"ל. חיים עמנו כיום – יואל דה-מלאך ובולבול לינדנר. למעשה, עמדו הנוטרים לרשות סידור עבודה כמו כל יתר החברים, אלא שלעתים היה הקצין הבריטי עורך ביקורי-פתע ובודק את יומן התחנה. מעולם לא עלה בידו להפתיע – הצופה על גג הטירה היה רואה את ענני האבק המיתמרים על הדרך, מזהה את הרכב וקורא: "הגוי מתקרב, הגוי בא!". עד שהגוי היה מגיע למצפה היה סיפק בידי היומנאי לסדר את הכל ולרשום ביומן את שמות החברים שעבדו בשדה, כאילו יצאו לסיור – למראית עין היה הכל תקין.

פרנסה ומלחמה
כבר בתחילת דרכו של הקיבוץ שילבו אנשי רביבים חקלאות ותעשייה. אחד הרעיונות הראשונים למפעל תעשייה בנגב, היה להקים מפעל לשימורים. הביאו דגי טונה מעקבה, נקניקיות ועופות ממקומות אחרים, וגם ירקות, גרעינים ותבלינים. הביאו לרביבים, וכבשו דגים במרינדה, דגים במיץ עגבניות, דגים בשמן, נקניקיות בשעועית ומיץ ועוד ועוד. כלכלית, לא הפך המפעל מעולם להצלחה גדולה, אך בתקופת מלחמת השחרור הוא עזר בהצלת יישובי הנגב מרעב. עם פריצת המלחמה המפעל היה במלוא הייצור, והמחסנים היו מלאים, אולם המצור על הנגב הביא לכך שלא היה ניתן לשווק את הסחורה. למכור לא יכלו, ולכן חילקו חברי רביבים את הקופסאות בין יישובי הנגב, תוספת חיונית לתפריט בימי המצור.
לקראת מדינה
מיד לאחר החלטת החלוקה, החל המצב הבטחוני באזור רביבים להחמיר. ב14.12.1947- נפל חברנו יהודה הרץ בהתקפה מן המערב בדרכו מבית אשל לחזעלה. על הקבר הפתוח, הראשון ברביבים, אמר אריה יחיאלי: "חברים, עדיין אין לנו נקודה וכבר יש לנו קבר, אבל קיומו של הקבר הזה הוא המבטיח את קיומה של הנקודה". יומיים לאחר מכן נקברו אריה יחיאלי, ראובן וולטרה ואורי ווינהבר לצידו של הקבר הראשון. הם נהרגו בעסלוג' כשחשו להגיש עזרה לחבר שנפצע.

הקרב על עסלוג'
עם עזיבת הבריטים את מחנה עסלוג', הם הציעו לחברי רביבים להשתלט עליו. אולם, ברביבים היו אז רק כ20- איש וחצייתו של הכוח כדי להשתלט על נקודה נוספת נראתה בלתי אפשרית מבחינה טקטית. כתוצאה מכך, השתלטו על הכפר הכוחות המצריים שפלשו ארצה.
מספר אברהם קלוסקי: "קשה היה לשמוע ולראות את המשאיות העמוסות כלי משחית, המתנהלות בבטחה על-פני הכביש הסמוך, נושאות מוות לירושלים העברית. ציפינו ליום שבו נוכל לפשוט על עסלוג' ולנתק את דרך המלך".
ממש ערב ההפוגה הראשונה, ב11.6.1948-, לאחר הגעתו של כוח מהגדוד השמיני של הפלמ"ח, הותקפה עסלוג'. הכוחות התרכזו ותודרכו בחלוצה במהלך הלילה, ומשם נעו לרביבים. ב04:00- לפנות בוקר יצאו כיתות חבלה למיקוש הדרכים לעסלוג' מצפון ומדרום. אחד הג'יפים עלה על מוקש ושלושה לוחמים נהרגו, אך משימת המיקוש בוצעה על-ידי כוח חלופי. ב05:15- החלה אש כוחותינו על המצרים, שטווחה היטב לפי אורות שיירת אספקה שנעה במקום. רבע שעה לאחר מכן, פרצו שתי מחלקות לכפר, והחלו לכבשו ולטהרו. עם הפריצה לבניין המשטרה, הופעל במקום מטען חבלה בהפעלה חשמלית מביתו של חאג' סעיד כמאתיים מטר משם. בפיצוץ ובקריסת בניין המשטרה, נהרגו אחד-עשר לוחמים, ביניהם שלושה חברי רביבים, עמיהוד פינס, מנחם פרידמן ויוסף כהן, כולם מהכשרת "שדמה". שעה לאחר תחילת הקרב, הוא הסתיים כשעסלוג' כולה בידינו. למצרים היו בקרב 25 הרוגים, וכמו-כן נלקחו 13 שבויים ושלל נשק, תחמושת, כלי-רכב ומסמכים מודיעיניים חיוניים.

תחת אש
ב18.7.1948- הותקפה רביבים באופן מסיבי על-ידי הצבא המצרי, בהתקפה אוירית שנמשכה עשר שעות. מספרה טובה דרור ביומנה: ב08:30- בבוקר ניתנה אות האזעקה, הופיעו מטוסי האויב. עוד בטרם נראו המטוסים, הספיקו החברים להגיע איש-איש למקומו. תחילה חגו מעל ביר עסלוג' והפציצו, ואחר-כך בא תורנו. היה זה כ15- דקות לאחר אות האזעקה. בהפצצה השתתפו דקוטה וספיטפייר. במשך כחצי שעה המטירו פצצות שכוונו לחצר ולסביבתה.
לאחר הפסקה של כחצי שעה, הופיעו שוב, והפעם ניסו לפגוע בעמדה האנטי-אווירית, ומספר פצצות נפלו בקרבתה. ההתקפה השלישית הגיע כ45- דקות מאוחר יותר, וגם היא כוונה כנגד העמדה האנטי-אוירית. באותו זמן דווחו אנשינו מעסלוג' על הופעת שני טנקים מצפון-מזרח.
ב12:30- בצהריים התחדשה ההתקפה. מעסלוג' הודיעו באותו זמן על התקדמות כח גדול של האויב מדרום. כוחות האויב שהתקדמו מדרום החלו להפגיש התותחים את עסלוג' וההתקפה האוירית עברה בעיקר אלינו.
בהפוגה קצרה התכוננה כיתה מאנשינו לצאת לעזרת עסלוג' ולהטריד את האויב מצפון. באותו זמן הגיע הגל החמישי של ההפצצות. הפסקנו לירות מהעמדה האנטי-אוירית, ואנשי העמדה הגיעו בשלום למקלט, מבלי שהעמדה נפגעה. מיד בתום הגל, יצא הכיתה לדרך, ומספר דקות לאחר מכן הצטרפה עליה כיתה מאנשי חלוצה, שהגיעו לתגבורת באותם רגעים. מחלקה נוספת שלהם יצאה דרומה לאותה המטרה.
ב15:15- הופצצנו בשישית, הפעם נזרקו פצצות תבערה, אולם רובן לא נדלקו. ברגע שהשתרר שקט הופיע כח מצאלים. מחוסר אפשרות להטריד את האויב חזרו אנשינו. בשעה 16:10, בהיותם ליד הבית, הופיעו מטוסי האויב, ואנשינו תפסו מחסה במטע הבעל. לאחר שהאויב הוריק את פצצותיו, פתח בהמטרת אש תותחים על אנשינו שבמטע. גם המחלקה שיצא דרומה חזרה מאותה סיבה, והתגבורת מצאלים התכוננה לצאת למזרח.
בהפצצה השמינית ריכז האויב את אישו בעיקר למערה. האויב השתמש בפצצות ובמכונות יריה. בשעה 17:15 הודיעו מעסלוג' כי האויב מנסה להסתער שנית.
ב18:30- הופצצנו בפעם התשיעית והאחרונה. האויב מצפון נראה כממקש את הכפר ביר-עסלוג'. אולם אז הופיעו לפתע שלשה מטוסי מסרשמידט של חיל האויר הישראלי, כשהם מזנקים מעל הטנקים ומקומות הריכוז של האויב, ואחר-כך טסו בעקבות מטוסי האויב הבורחים. בקרב האויר שהתפתח, הפילו מטוסינו אחד ממטוסי האויב וגרמו נזק לשני - אחת ההצלחות הראשונות של חיל האויר הישראלי.
הנזקים לרכושנו ביום קרב זה היו מועטים יחסית, אולם אברהם מלט ז"ל, חבר הכשרת התנועה המאוחדת, נהרג בעסלוג'. בשבע בערב נכנסה לתוקפה ההפוגה השניה והקרבות שכחו, חברי רביבים ואנשי הפלמ"ח שאיתם התפנו לנוח, לתקן את הנזקים, ולהכין את חגיגות יובל החמש לעליה על הקרקע.
חסר רכיב