לשרה היקרה שלנו,
אני עדיין לא תופסת ולא רוצה לאמין בזה, שאני עומדת עכשיו ליד הקבר שלך ואומרת מילים אלה. רק לפני 4 ימים אנחנו, המשפחה שלנו חזרנו מחופשה מחו''ל, כבר ידעתי שאת בבית חולים, התכוונתי השבוע לבוא לבקר אותך ואת מוטקה, לספר על כל החוויות שלנו בחופשה, אבל דברים השתנו...
הכרתי אותך לפני 16 שנים, כשאת היית אחראית ברביבים על תוכנית לעולים חדשים בשם "בית ראשון במולדת" , בקיצור בית ראשון. באותו זמן אנחנו, וולודיה, ז'ניה ואני, הגענו מאוקראינה מעיר דנפרופטרובסק לתל-אביב וחיפשנו אולפן בקיבוץ. עקב מצב מיוחד שלי, הייתי בהריון עם נטלי, קיבוצים מכל מיני סיבות לא הסכימו לקבל אותנו. ואת, שרה, שמעת עלינו ואמרת כן, אני לוקחת אותם לבית ראשון. מרגע ראשון, שבאנו לקיבוץ, נתת לנו הרבה תמיכה, חום ואהבה, תמיד היית מבינה אותנו, למרות שוני במנטאליות, טיפלת בנו, כמו בילדים שלך, נתת לנו כל זמן פנוי שלך, כל לב שלך עד הסוף. תמיד ידענו, שאם יש בעיה, פונים אליך, ואת מיד מטפלת, עוזרת ופותרת בעיה. כל היחס הטוב שלך אלינו השפיע מאוד על ההחלטה שלנו, של וולודיה, ז'ניה ושלי, להמשיך להיות רביבים בתור נקלטים ובסוף חברים. את היית בשבילינו דמות מושלמת של קיבוץ כולו.
אחרי כמה שנים פנית אלי עם בקשה לטפל ביחד איתך באנשי בית ראשון והסכמתי. בתקופה הזאת עברנו לא מעט ויכוחים, לא תמיד הייתי מסכימה איתך, הייתי קשוחה, לא תמיד נחמדה אליך, כי לא היה לי כל כך הרבה סבלנות וסובלנות, כמו שהיה לך. לפעמים את היית נעלבת ממני, אני הייתי באה, מבקשת סליחה, את היית בוכה ,אבל תמיד סולחת לי והיינו ממשיכות לעבוד ביחד. בית ראשון היה חשוב לך מאוד, ובזכותך הרבה עולים חדשים, שעברו את התוכנית הזאת ברביבים, הסתדרו בכל מיני מקומות בארץ ותמיד זוכרים אותך. אחרי שאני פרשתי מתפקיד הזה, את המשכת קצת וגם עזבת. אבל הקשר שלנו נשאר, וכבר מזמן הפך לקשר אישי.
<