אלכסנדר סֶנֶד בן יפה וחיים סנדרוביץ נולד בוולוצלאבק, פולין, בשנת 1921. בגיל 14 עלה עם הוריו ארצה. בעזרת בני-עירם שהקדימו לעלות מצאה המשפחה מקום-מגורים בתל-אביב. 1938 – 1941: תנועת הנוער העובד, ריכוז סניף ירושלים, הכשרה בגינוסר ובתל-יוסף. בשנת 1942 בין המצטרפים לקבוצת רביבים בראשון-לציון, וב-1943 בין ראשוני רביבים שבנגב. 1946: יוצא בשליחות הקיבוץ המאוחד לאירופה, להימנות עם מארגני ה"בריחה" וה"העפלה" המעבירות ארצה את פליטי השואה דרך נמלי הים השחור והים התיכון. בראשית נדודים בלתי-לגליים אלה עורך על דעת עצמו גיחה לפולין, שם פוגש את ינקה (לימים יונת); השניים נישאים בשנת 1948 בארץ. יחד עם יונת כותב את "אדמה ללא צל", הקשור קשר הדוק לרביבים בראשית דרכה ולנופלים שמבין חבריה אז. כל הספרים שבאו בעקבותיו נכתבו אף הם בשניים. האחרון שבהם – העשירי במניין – "על ערמונים, טווסים ופתקים משמיים", ראה אור זמן לא-רב לפני מותו. על ספריהם זכו השניים בפרסים ספרותיים רבים. בד בבד עם מלאכת הכתיבה, וכן תרגום ועריכה, נדרש אלכסנדר לתפקידים שונים בביתו הקיבוצי ומחוצה לו: מזכירות-פנים, ניהול בית-ספר, ריכוז ועדות; בתקופה שאחרי מלחמת העצמאות בין מובילי המאבק על הבאת המים לרביבים; ובמשך עשרים שנה לערך – עד 1987 – מנהל הוצאת הספרים של הקיבוץ המאוחד. בשנת 1973 נספה יואב, בנם הבכור של ינקה ואלכסנדר במהלך שירותו הצבאי בסיירת הצנחנים. אלכסנדר נפטר בשנת 2004 והוא בן 83. בניו: יואב ז"ל, איתי ודניאל. נכדיו: הרן, ינאי, הגר, יואב. ספריהם של ינקה ואלכסנדר: 'אדמה ללא צל' – 1950 (פרס אוסישקין) 'בין המתים ובין החיים' – 1964 (פרס ברנר) 'הנסיון הנוסף' – 1972 'טנדו' – 1974 'כבר ארץ נושבת' – 1981 (פרס ברנר, שנית) 'נקרא לו ליאון' – 1985 (פרס עגנון) 'אואזיס' – 1988 'יומן של זוג מאוהב' – 1992 'במדבר מלון אורחים' – 1998 'על ערמונים, טווסים ופתקים משמים' – 2004 לאורך שנות כתיבתם זכו גם שלוש פעמים ב'פרס היצירה'.
מילים עם אלכסנדר
את אלכסנדר אני זוכר כפי שהיה בפעם בה הבאתי, ככותב צעיר ומתחיל, בדחילו ורחימו, ערמה דקה של דפים דקים מודפסים במדפסת סיכות ישנה, ובהם סיפורים קצרים. ברצון רב, ובנדיבות כדרכם, הסכימו ינקה ואלכסנדר לקרוא את הסיפורים, להעיר את הערותיהם והארותיהם הנבונות והמעמיקות, בכתב, ואז ישבתי לשיחה עם ינקה, ולאחר מכן עם אלכסנדר. אחרי שתיקן אותי, בחיבה וברוך, מהפסיק, אל המשפט והפסקה, הכל בעדינות מופלאה ומתובלת בדוגמאות מאירות עיניים ומשעשעות מספרות הארץ והעולם – עוד זכור לי הסיפור שסיפר על אותו סופר צרפתי, שכשכתב היה מסתגר ומצווה שיביאו אליו קנקנים על קנקנים של קפה, ועל כן כתיבתו הייתה חמה ומפולפלת כקפה, אך הוא לא האריך ימים… ואז, כשסיים לעבור בסבלנות ובקפדנות על כל תג ותו מן הכתוב, הישיר אלי מבט וחייך. הכי חשוב, הוא אמר, זה לכתוב. פשוט לשבת ולכתוב. שב בלילה, מול דף הנייר או המחשב, ותכתוב. ואם זה לא יוצא, כוסית של וודקה לפעמים עוזרת... כשאני נזכר באלכסנדר, זו עבורי תמציתו המזוקקת של האיש. הרוך והנועם שאפיינו אותו יחד עם תוך יציב ונוקשה כסלע שאפשר לו לעמוד מול אימת הדף הריק, המדבר הגלמוד, וכל משברי החיים; לעמוד, להתגבר, ולהפוך את הריק והצחיח למקום של צמיחה ויצירה. זה ניתן רק בעזרת השילוב הפלאי של רכות, הומור, אנושיות, ועוד משהו, קשה וחזק מפלדה. נוח בשלום על משכבך, אלכסנדר, בצל האמירים הגבוהים, שורשיהם עמוק באדמת המדבר הזו, שכבר חשבוה למקוללת, והנה נותנת היא פרי לרוב, וצמרתם כבר נוגעת בשמיים, למרות שכפי שאמרת אז, כשעוד הייתה האדמה ללא צל, העזתם לקוות רק שתעבור את גגות בתי הכפר. נתאי פרץ
|