|
עלון קיבוץ רביבים מס' 2270
מתאריך 16.06.04
|
|
|
העלון כקובץ word
 | העלון כקובץ WORD | |
| |
|
|
|
הוצאה אינטרנטית מנשה לוי ml3@netvision.net.il
|
|
|
תמונות מהפגנה ברמת חובב
התמונות של :
שרון חפר-חייקין
|
|
|
מעלון לעלון
השער "נגנב" מעלון משמר הנגב. תודה!
מוריה בן עמי, עיתונאית בדם, השתתפה ביום שני, בהפגנה בנושא רמת חובב
ומיד נענתה לפנייתי לדווח לעלון.
מאירקה, דובר ועדת רכב, מתייחס לנושא חמור ביותר הקשור לנהיגה
במהירות מופרזת מאוד.
כתבתו של דימה אופנגנדן הסעירה רבים. סמדר יסעור מגיבה בדרך משלה.
תא דגירה נוסף ב"אפרוחי רביבים" – רשם ויקטור.
לבקשת הקוראים כתב בארי את הפרק האחרון על מסעו להודו. הפרק התארך
אך לא ויתרנו עליו.
אמנון ברזלי ביקר בתערוכה של רחל צלר המוצגת במבוא האולם ורשם מספר
הערות והערכות.
מה בקשר להצעותיכם לעלון ראה"ש? שכחתם?
שבת שלום,
ויקסי
ברצוני להודות לכם על הטיפול המסור באמא שלי, בזמן הניתוח שעבר, השיקום, לאחריו ובכלל לאורך כל הדרך.
תמיד ידעתי שרביבים הוא בית חם לאמי, אך את המסירות והאכפתיות שהפגנתם כלפיה, לא ניתן למצוא בכל מקום.
אשרי האדם שזהו ביתו. המשיכו כך.
דקלה כהן
בשם כל משפחת לטוביצקי
ומה אפשר עוד לומר לאחר דבריה של בתי. ואכן לא ידעתי למה לצפות.
די חששתי מהניתוח עצמו ולא ידעתי איך אעבור את הימים שאחריו.
היום, כחודש וחצי אחרי, אני יכולה לומר שהכל עבר בשלום.
ובאשר לטיפול בי – גם בימים שבבית חולים וגם בבית – אני יכולה לומר רק - תודה ושוב תודה ועוד תודה.
למרפאה שלנו, לנרדה כמרכזת בריאות, לתמי, לפאולין, לחנה לושינסקי ולמשפחת יסעור וכן לעוד הרבה מחברי וידידי שתמכו בי, עודדו אותי ועזרו
בשעת הצורך.
וכמו שכתבה בתי – אשרי האדם שזהו ביתו.
עמליה
|
|
|
פינת תרבות
טיול סיוון:
7 אוטובוסים מלאים בחברים ואורחים יצאו למעבר ערוד, נוף פראי ומרהיב עיניים,
הליכה נוחה לכולם והסברים מאלפים מפי שמוליק ריפמן.
תודה לאורי יוגב, למשפ' אורלובסקי, לכל הצוות ולכל העוזרים, היה טיול מהנה.
תזכורת:
הערב, יום שישי 18/06/04 הרצאה במועדון לחבר בשעה: 21:30
נושא ההרצאה: שיפור הבריאות ואיכות החיים.
מרצות: רונית גל, שושי שי
משך ההרצאה: שעה ורבע
שבת 19/06/04 מסג' מגנטי שעות: 15:00-10:00
בשבת בין השעות: 10:00-15:00 יעניקו רונית גל ושושי שי ROLLOUT
(מסג' מגנטי) בחדרי האיפור באולם - למי מהחברים שירצו לחוות את השפעת
חלק מהטכנולוגיות. הטיפול חינם. הרשמה לפי זמנים על לוח המודעות.
חג המשק – 61
ביום שישי הבא 25/06/04 נחגוג יום הולדת לרביבים - 61.
האירוע יתקיים במצפה רביבים החל מהשעה 20:00.
מרכזת חג: רוחל'ה שחר.
צוות החג: איילת פריאל, מיכל פריאל, עדי פרץ, חגי רזניק, רביב גדיש,
רות רובינשטיין, יואל דה מלאך, ניצה לבבי, אלונה הנדי, איתן בניה.
בתכנית:
פעילות מבוגרים:
23:00-20:00 - בית קפה במרפסת הפונדק.
20:00 - סיורי חברים ברחבי המצפה וסיפורי ותיקים בנקודות חשובות.
20:00-21:00 - סרט באולם המצפה + שיחה עם יואל דה מלאך.
21:00-23:00 - שירה בציבור באולם המצפה.
פעילות ילדים:
20:00 - פעילות יצירה, צביעה, הדבקות וחידונים בפונדק.
20:00 - חדר תחפושות + צילומים במתחם המצפה.
20:00 - רכבת לפעוטות
20:15 - סרט לילדים על מסך ענק במתחם החניה.
• כיבוד לילדים במתחם בית הקפה.
• המועדון לחבר סגור.
שבת שלום!
אייל רפאלי
|
|
|
רמת חובב חונקת את עתידנו
בתאריך - 1 ביוני 2004, פרסם העיתונאי רן רזניק, בעיתון הארץ, את הדבר שכל תושב במועצה יודע כבר שנים: רמת חובב מזהמת את החיים באזורנו.
לצערנו כבר התרגלנו לדבר זה אך הופתענו מכך שדווקא משרד הבריאות, המשרד שאמור לדאוג לבריאותנו, מנסה להסתיר עובדה זו ע"י גניזת הדו"ח האפידמיולוגי. דו"ח זה הינו מחקר שנערך בראשותה של פרופ' סרוב והוא מומן ע"י משרד הבריאות, אותו אחד שמנסה למנוע את פרסומו עקב הגילויים שבדו"ח.
עוד הופתענו מאוזלת ידו של המשרד לאיכות הסביבה, זה שאמור לדאוג לסביבתנו הוא גם זה שלא אוכף את החוקים שהוא עצמו התקין.
בעקבות הבנה שאיש לא דואג לעתידנו, החלטנו ילדי הנגב לצאת למאבק על עתיד חיינו. החלטנו שיותר אי אפשר לתת לרמת חובב לחנוק את עתידנו.
מאבקנו הוא לא בכדי לגרום לסגירת המפעלים ולפטורי אלפי עובדים. מאבקנו הוא בכדי לדרוש את פרסום הדו"ח האפידמיולוגי ויישום ההחלטות שבדו"ח מבקר המדינה.
כן אנו דורשים אכיפה של כל התקנים. אנו דורשים את סגירתו של כל מפעל שאינו מסוגל לעמוד בתקנים!
ההפגנה התקיימה ביום שני ה – 14 ביוני.
בהפגנה השתתפו כ – 100 בני נוער, ביניהם כמות נכבדה ממדרשת בן גוריון, מבאר שבע ומהיישובים במועצה, אך מה חבל שדווקא מרביבים, הקיבוץ שנאבק על נושא זה כבר שנים והכי נפגע מזיהום האוויר, הגיע רק קמצוץ קטן של בני נוער.
עוד משהו קטן לסיום: ביום שלישי ה – 15 ביוני הוזמנו נציגי מועצת הנוער של רמת נגב לישיבה בכנסת, שהתקיימה בנושא זה והובטח לנו שמשרד הבריאות יפרסם את הדו"ח האפידמיולוגי תוך חודש וחצי!
בתקווה לאוויר נקי יותר,
מוריה בן עמי
|
|
|
ממגדל הפיקוח נמסר...
בישיבתה האחרונה דנה ועדת רכב בנושא בעל רגישויות ומשמעויות הרות גורל.
בעידן השיטפון במידע אלקטרוני, אנחנו יכולים לדעת, בין השאר, לאיזה מהירויות מגיעים נהגינו מרגע ש"כיפתרו" את עצמם למכונית.
לפתע מתברר לנו שלא מעטים מאיתנו מגיעים למהירויות של (תחזיקו חזק) 180 קמ"ש!! אמנם בדרך כלל לא לאורך זמן אבל לפרקי זמן מספיק משמעותיים.
זאת ועוד – התופעה בולטת אצל צעירים שזה עתה (מזה כמה חודשים בלבד) סיימו את לימודי הנהיגה. בנים שלנו, עצמנו ובשרנו, מתחת לגיל 18...
הדיון נסב סביב השאלה המרכזית מה ניתן לעשות עם המידע הנ"ל והשתתפו בו גם אנשי חינוך ומלווי הנוער.
האם להשעות מיידית את הנהגים הצעירים שכך נוהגים?
האם ליידע את הוריהם ולהשאיר בידיהם את ההחלטה אם להרשות לנער להמשיך ולנהוג כך? ויש כמובן רעיונות נוספים.
הועדה רואה בנושא הזה לא רק ענינה וצריך לעניין ולגייס עוד מערכות כמו מזכירות, ועדת בנים, ועדת חינוך ובראש וראשונה את ההורים.
הדיון לא סוכם, אך כצעד ראשון אנחנו מעוניינים לפרסם את היכולת הזאת שלנו – לדעת כמה מהר נוסעים נהגינו ולעודד את ההורים של הנהגים החדשים לדרוש את המידע (ממונה, למשל), בלי שנרגיש את עצמנו מלשינים היכולים במחי פלט מחשב למנוע מצעיר את תשוקתו השנייה בחיים – לנהוג וכך אולי להצילו.
הדיון הציבורי רק נפתח ונשמח לשמוע תגובות.
סעו לאט – ממאירקה דובר הוועדה (90)
|
|
|
דו"ח אספה מתאריך 12.6.04
השתתפו 23 חברים, יו"ר גדעון טאובה
1. השקעה בתשתית סיב אופטי לדירות החברים - הציג: חגי מן
חגי מן הציג את השתלשלות הדיונים של צוות תקשוב בנושא פתרון לאינטרנט מהיר לחברי רביבים. נעשתה עבודה יסודית ומקיפה של בדיקת האפשרויות השונות בסופה המליץ הצוות למזכירות לגשת לפרוייקט רשת אופטית.
פרוייקט זה כרוך אמנם בהשקעה חד פעמית גבוהה, אך לאורך זמן משתלם יותר מפרוייקט ADSL. בנוסף, טכנולוגיה זו הינה טכנולוגיית העתיד ואילו ה – ADSL הינו טכנולוגיית העבר.
בעתיד, רשת זו תוכל לתת פתרונות טובים יותר גם לטלפוניה וכבלים.
באשר למימון ההשקעה, נוצרה הזדמנות לביצוע, לאחר שקיבלנו תב"ר מהמועצה והוצעה לנו קבוצת אולפן קיץ אוסטרלית. יתרת המימון, מעבר לאלה, תרשם כהלוואה מהעסקים (פירוט בדף נפרד לחברים).
המזכירות מבקשת מהחברים לאשר בקלפי הקרוב ביצוע תשתית סיב אופטי לדירות החברים.
2. תוספות לתקנון שיכון – הציגה: אורית
אורית הציגה את שתי התוספות המוצעות לתקנון השיכון.
להלן התוספות:
ב"כללים למעבר לשיכון קבע סעיף ג'" –
* לילד שלישי בלבד – 40 נקודות.
כללים למעבר לדירות מעבר -
1. סוגי דירות המעבר:
א. קומתיים פתוחים - מגיל 26, נתון לשיקול דעת, ע"פ מצב הדירות הפנויות.
ב. קומתיים סגורים – עדיפות לזוגות.
ג. קומתיים מורחבים
ד. דירת פיסטוק
2. המעבר מרמה אחת לאחרת יקבע ע"פ תור ניקוד שיכון של תקנון שיכון קבע.
3. דירות נוספות, שונות / מיוחדות בצורתן יוצעו במקרים שונים ע"פ שיקול דעת ועדת שיכון.
לבקשת החברים נוסיף לתקנון את החלטותינו בעניין זכאות שיכון:
" נקלט חייב להעביר לקיבוץ את זכאות השיכון שמגיעה לו ממשרד השיכון, מיום הגיעו לקיבוץ.
זכות זו לא תישלל ממנו באם יעזוב את הקיבוץ, ותעמוד לו בכל מקום אחר בארץ. אם לא יעביר הנקלט את זכאותו לקיבוץ, תדחה זכאותו לדירת קבע ל – 10 שנות שהות ברביבים (במקום 5 שנים)."
התקנון במלואו יובא להצבעה בקלפי.
רשמה: מרים
|
|
|
דו"ח ישיבת מזכירות מצומצמת מתאריך 7.6.04
1. שלושה ימי הערכות של מערכת הגיל הרך, בקיץ
בהשתתפות: נגה יוגב, פנינה יסעור
מוצע לסגור את מערכת גיל-רך גנים בקיץ לשלושה ימי התארגנות.
המטרה:
לאפשר לכל הצוותים במערכת זמן להתארגנות כוללת:
- הכנת הבתים – ניקיון, שיפוץ והכנת הבית לקליטת קבוצה חדשה.
- הערכות הצוותים – תוכנית עבודה, חלוקת תפקידים.
- הערכות של כלל המערכת – תכנון המפגשים במהלך השנה, ומפגש למידה ראשון.
יתרונות:
מניעת סחבת של המעברים ומשיכת ההתארגנות לאורך מספר שבועות המקשים מאוד על
הצוותים ועל הילדים.
קשיים:
כל ההורים צריכים לקחת חופש באותם ימים. יהיו הורים שיהיה להם קושי בכך,
בעיקר עובדי הוראה.
הוחלט:
מערכת גיל-רך גנים תיסגר בימים ד' – ה' – ו' 25-26-27/8.
בימים אלה מנקים, נערכים, מקיימים ישיבות ופגישות של הצוותים ושל כלל העובדים.
כל הבתים ייפתחו ביום א' 29/8.
יום חופש אחד יירשם על חשבון הקהילה. שני ימים יירשמו על חשבון שני בני הזוג.
ימי ההערכות יתקיימו כל שנה לקראת סוף חודש אוגוסט.
רשמה: מרים
דו
|
|
|
דו"ח ישיבת מזכירות רחבה מתאריך 27.5.04
הארכת קדנציה של מנהלת אגף רווחה
חנהל'ה לא השתתפה בדיון.
כזכור, אגף הרווחה הוא אגף חדש ברביבים ועם הקמתו נעשתה הגדרת תפקיד.
אורך הקדנציה של מנהל אגף רווחה הוגדר ל - 3 שנים. מבלי ששמנו לב עברה חצי שנה מעבר
לשלוש השנים בהן חנהל'ה בתפקיד. כיוון שבחודשים הקרובים יתחלפו מזכירה ומנהלת
אגף חינוך, נראה לנו לא נכון להחליף בתקופה זו גם את מנהלת אגף הרווחה.
לפיכך החליטה המזכירות שאחרי כניסתה של רובי לתפקיד יוקם צוות בהשתתפותה,
שיטפל במציאת מחליף למנהל אגף רווחה. הצוות יהיה כמקובל במינויים של בעלי התפקידים
(שני חברי מזכירות ושלושה נציגי ציבור שאחד מהם מרכז את הצוות).
המזכירות תשלים את מהלך ההחלפה לא יאוחר משנה מכניסתה של רובי.
במועד ההחלפה תביא המזכירות המלצה לשנות את משך הקדנציה ל – 5 שנים.
2. שרון פליישמן לניהול ענף הבגד
המזכירות נותנת את תמיכתה לכניסתה של שרון פליישמן לניהול ענף הבגד.
הכניסה של שרון לתפקיד תהיה הדרגתית ותתממש במלואה רק לאחר חופשת הלידה.
לשרון בהצלחה.
רשמה: מרים
הודעה:
סיכום נכסים פיננסיים
בחודש מאי מדי שנה נהגתי לפרסם ב"בעניינים" את מצב הנכסים הפיננסיים שעומדים
לרשות הביטחון הסוציאלי שלנו. הדו"ח התייחס ל31/12- של שנה קודמת.
ליבת הדוח הייתה כמובן הפנסיה: הפרשות רביבים ל"מבטחים" והפרשות המעבידים
של עובדי החוץ.
אנחנו במחצית חודש יוני ומשרד האוצר טרם גיבש הנחיה לקופות הפנסיה כיצד לתחשב
את הפנסיה המובטחת לגיל 65. אי לכך תידחה הכנת הדוח הנ"ל ופרסומו, ולא ברור עד מתי…
יחד עם זאת, עובדי החוץ מתבקשים להעביר אלי דוחות של קרנות פנסיה, השתלמות, גמל וכד'.
תודה, עדין
|
|
|
ראפ לבורג ולחברו
אני ממש לא בורג, לא שייך למכונה
ת'בי"ס לא סיימתי ודי בכוונה
למרות שמסביב כולם רצו נורא,
הלכו לקראתי, הגישו לי עזרה...
לי זה לא איכפת, אני בעננים,
יושב לי בחדרי ומעשן אַאִים
ת'ארוחות אני אוכל ויורק לכם בפנים...
גם לצבא הלכתי להיות חייל קרבי,
אך כשראיתי ש-צריך להתאמץ
אפילו לעבוד, אמרתי לעצמי
אני? לא בורג לא שייך למכונה
למרות שמסביב כולם רצו נורא
הלכו לקראתי, הגישו לי עזרה...
אז מה אם כל האחרים קורעים
ת'תחת לשמור על המדינה –
פראיירים כאלה, בעלי קשרים
בני פוליטיקאים בכיסאות הנכונים
לי זה לא איכפת, אני בעננים
יושב לי בחדרי ומעשן אַאִים
ת'ארוחות אני אוכל ויורק לכם בפנים...
יום אחד המפעילים (?) העזו להגיב
הזמינו משטרה – וגם ערכו חיפוש
שברו הרסו לי ת'חלום שבו
אני מצוי – בו המכונה תיתן ה-כ-ו-ל
ואני – לא כלום...
עכשיו ממש איכפת לי אני על הקרשים
יושב לי בחדרי ומעשן אַאִים
ת'ארוחות אני אוכל ויורק על הקירות.
אני לא בורג לא שייך למכונה
אני קטן, קטן נורא –
שמישהו יושיט לי קצת עזרה...
חברו:
תראה אחי, מצב קשה
אני עליך קצת מתפלא
בחור נבון, מוכשר כל כך
על מה בדיוק אתה בוכה?
Wake up! לצערי, אחי
העולם בנוי מכונות, מכונות,
הבחירה שלך להיות או לא להיות
בורג, שרשרת, אום או אפילו מפעיל...
(לא צריך להיות תמים – עדיף תמיד
שיש קשרים, כסף ועוד כהנה אמצעים)
אך, גם לזה וגם לזה – יש ת'מחירים.
תמיד תהיה קשור לאיזו מכונה
כי זהו חוק בסיסי מאוד,
קיים בכל חברה.
לך אתן עצה קטנה: את העולם
להאשים זה קל מאוד – יותר קשה זה לשנות.
לכן תתחיל בצעד קט, תבדוק את עצמך,
קח אחריות על החיים שלך
כי זוהי החירות האחת והיחידה.
בהצלחה – אחי...
סמדר יסעור
--
|
|
|
עוד תא לא יזיק
השבוע הורכב במדגרה עוד תא דגירה מהסדרה המודרנית.
בכך גדל כושר הייצור לרמה של כמעט 1,400,000 ביצים לחודש.
לכל וותיקי עובדי המדגרה המשמעות היא 51 יחידות דגירה
ו – 10 יחידות בקיעה.
הבית מלא! אין עוד מקום לציוד חדש. יש אפשרות מצומצמת
של שינויים קוסמטיים והחלפת חלק קטן מהציוד הישן, בעתיד, בציוד מודרני.
לא נוכל להרחיב עוד את כושר הייצור במקום הנוכחי.
בשלב זה אני מאחל לעצמנו לנצל עד תום את מה שיש!
רשם: ויקטור
|
|
|
אז ועכשיו
אז ועכשיו
מסע להודו - בארי
-----------------------------------------------------
חלק ג' ואחרון
לקראת ביקורי הראשון בהודו קיבלתי את הויזה שלי בפקיסטאן. כאשר נכנסתי לקונסוליה באיסלאמבאד, היו בכיסי דרכון אמריקאי ותעודת זהות מרוקאית ששרתה אותי בשנים שהתגוררתי בצפון אפריקה. את הויזה רשמו בדרכון האמריקאי. הפעם היו לי שני דרכונים בכיס, ובקונסוליה בוורשה החליטו לחתום לי על הדרכון האמריקאי. חודש קודם לכך, כאשר ראיתי את יעל בכור ברביבים, היא אמרה שיותר קל להיות אמריקאי בהודו מאשר להיות ישראלי. "ההודים לא תמיד אוהבים אותנו" היא אמרה, אך לא פרטה מדוע. לאחר ששמעתי את המשפט הזה, מאסת השלטים בעברית בשוק בדלהי הפתיעה אותי.
ברגע שיצאתי לדרך לכיוון חבל ראג'אסטאן, התחלתי לפגוש תיירים ישראליים. בהודו הענקית עם אוכלוסייה של מיליארד איש יש בקושי מליון וחצי תיירים בשנה. כאשר משווים את המספר עם רמת התיירות בצרפת (כמעט 80 מיליון לשנה) רואים שאפילו כמה אלפי תיירים ישראליים בשנה מורגשים.
בערב השלישי של הטיול, שכבתי על דרגש בקרון של ה"ג'ייסלמר אקספרס" ודיברתי באנגלית עם מהנדס מקומי, שהתארגן לשינה במיטה שמולי. פתאום נכנס בחור גבוה לתא וזרק תרמיל כבד על הדרגש מעלי. לא הייתי צריך לשואל אותו מאין הוא. היה לי ברור שהוא לא רק ישראלי אלא גם קיבוצניק, ולא טעיתי. מיד עברנו לעברית והמהנדס תהה איזה מין שפה אנו מדברים.
כאשר הוא שמע שאנחנו מהארץ הוא אמר שבנסיעות הרבות שלו לראז'אסטון, בענייני עבודה, הוא פוגש הרבה ישראלים. לא היה ברור אם בשבילו המילה "ישראלי" זה קומפלימנט או קללה. הבחור הגבוה היה טייס בן שלושים פלוס מגבעת ברנר, שהשתחרר מחיל אוויר לא מזמן ומיד פנה אל הודו על מנת להספיק ליהנות מסוג הטיולים שבני כתתו עשו לפני עשר שנים.
הוא הרגיש "זקן" להיות תרמילאי ויתכן שהרגיעה אותו העובדה שאפשר לטייל כך גם בגיל שישים פלוס. הוא היה בחור נחמד, שקט, אינטליגנטי ולא יכולתי לראות איך אנשים כמונו יכולים לגרום לחוות דעת שלילית על ישראלים בעיני ההודים.
לאחר יומיים בגי'ייסלמר, עיר מדברית, ציורית להפליא, מוקפת חומות המשרות אווירה רומנטית ישר מסיפורי רודיארד קיפלינג, הצטרף הטייס למסע על גמלים אל תוך המדבר ואני, שבשהותי בצפון אפריקה השארתי מספיק עור ישבן על אוכפי
גמלים, לא חיפשתי עוד סיבוב. ויתרתי על התענוג והמשכתי בטיול. הצעירים שפגשתי יכלו להישאר שבועיים ויותר במקומות יפים כמו ג'ייסלמיר, אך אני הייתי מוגבל בזמן ולכן עליתי על אוטובוס על מנת להגיע ליעד הבא: מאונט אבו, שבחרתי בגלל היותו "hill station" מושג שמגדיר מקום גבוה שאליו היו מגיעים נשות וילדי השליטים הבריטיים כאשר החום תקף את המישור של הודו.
באוטובוס היו חמישה תיירים נוספים – שני צרפתים ושלושה ישראלים. לפני ישב בחור מקיבוץ כברי, ומאחורי היה זוג צעיר מקיבוץ לוטן שהכרתי כאשר הבחורה הייתה בת שלוש והתארחתי אצל משפחתה כחלק מהכנתי לקראת שליחות אל הקהילה הרפורמית. כמו הטייס שפגשתי קודם לכן, הם היו שקטים, רציניים ונחמדים. דיברנו על ההמלצות שקיבלנו לגבי בתי מלון במאונט אבו; לי סיפרו בג'ייסלמיר על מקום הנמצא מעל השוק שהוא לא מפואר אך מכיוון שהבן הבכור של בעל הבית מארגן "טרקים" מעניינים באזור כחלק מהאירוח הוא מקום אטרקטיבי. החלטנו שנפנה אל המקום הזה כאשר נגיע.
מאונט אבו הוא מקום יפה; ישוב קטן על פסגת הר עם אגם, יערות אורנים (מלא קופים אפורים) ומקדשים מקסימים. בקיץ ובחגים הוא מושך תיירים הודים רבים מחבל גוג'יראט השכן והוא מלא בתי מלון ומסעדות שמציעות אוכל גוג'יראטי שבניגוד לאוכל הודי רגיל הוא מתוק. בנחישות להגיע אל המקום המסוים, התעלמנו מה"חפרים" שניסו למשוך אותנו אל תוך בתי מלון אחרים ובסוף מצאנו אותו לפי שרטוט שקיבלתי בג'ייסלמר. כפי שאמרו לי, המלון היה מנוהל ע"י משפחה חביבה וניל, הבן הבכור, לו היה ישראלי היה עובד בשביל הרשות להגנת הטבע. פעמיים ביום הוא הרכיב תרמיל על גבו ויצא לדרך עם כל האורחים במלון שרצו להצטרף. שמתי לב שהזוג מלוטן אינו איתנו וחשבתי שהם בוודאי חיפשו מלון אחר יותר לטעמם.
בטרקים ראינו נופים יפים, חיות בר (כולל דוב שחור ענק שחצה את דרכנו ולמזלנו לא תקף) פרחים, ציפורים ופרפרים אקזוטיים. בבוקר הראשון שהיינו שם, ניל הרג נחש קוברה שניסה לאכול את אחד הגורים שכלבתו המליטה. לשמחתי לא הייתי נוכח; בגן עדן זה נחשים ארסיים נפוצים מאד. ביום השני הגענו למקדשים המפורסמים של חסידי הג'ייניזם.
לפי האגדה, הנסיכה שהזמינה את העבודה אמרה למבצעי הפרויקט שהיא תשלם לסתתי השיש סכום בזהב הזהה למשקל של אבק השיש שהם יורידו מהבלוקים ביצירת הפסלים והעטורים.
בעלי המלאכה רצו הרבה כסף ולכן כאשר רואים את פסלי הקיר והתקרות המעוטרות שהם ביצעו, קשה להאמין שמדובר בשיש ולא בתחרה עדינה.
המדהים ביותר הוא פרח לוטוס ענק שיורד מהתקרה ונעשה יותר ויותר שברירי עד שהוא הופך להיות שקוף.
אמרתי לניל שהזוג מלוטן עשה טעות כאשר החליטו לא להצטרף אלינו במלון והוא ענה שהם רצו להיות אך הוא לא קיבל אותם כי יש לו כלל ברזל לא לקבל למלון יותר משני ישראלים
בו-זמנית ואני והבחור מכברי היינו לפניהם בתור. הוא התנצל על כך שזה נשמע אנטישמי, אבל מתוך ניסיון מר, הוא למד שקבוצות של ישראלים מקלקלות את האווירה לנוסעים אחרים.
כאשר ביקשתי לברר למה הוא מתכוון הוא תיאר תופעה שלאחר מכן, בגואה, למדתי את שמה: "קרהאנה".
"קראנה" היא מסיבה מתמשכת הקשורה למוזיקה, סמים ו"כיפים" אחרים שהם כנראה נעימים למשתתפיה אבל הורסים את המקום עבור תיירים אחרים שלא משתתפים. הישראלים מגיעים למלון, פותחים את דלתות חדריהם על מנת להיות בקשר שמיעה (אם לא בקשר עין) ופותחים מוזיקה ב"פול ווליום". הם לא הולכים לישון כל הלילה ובבוקר, כאשר התיירים האחרים יוצאים לראות את הטבע, התרבות והאתרים (שלא מעניינים כלל את משתתפי ה"קרהאנה"), הישראלים נחים לקראת לילה סוער נוסף. ניל אמר שהוא ניסה לדבר אתם שוב ושוב ובסוף הגיע למסקנה ששני ישראלים זה מצב סביר, אך יותר משניים זה מתכונת לאסון.
לאחר שלושה ימים בלבד עזבתי את היופי של מאונט אבו לתחנה הבאה בטיול, המערות הבודהיסטיות במרכז הודו שאליהן, על מנת לחסוך זמן, טסתי. בשדה התעופה פגשתי סוג אחר של המטייל הישראלי המכוער. זוג מבוגר מאזור השרון, "קוטרים" ברמה בינלאומית שאוהבים לטייל בהודו כי יש תמיד על מה להתלונן.
זאת הייתה הפעם הרביעית שלהם בהודו וכאשר פגשתי אותם הם סיימו את החודש השני של טיול בן חצי שנה. הם היו "מבסוטים" כי שום דבר לא היה לטעמם: בתי מלון "על הפנים", מזג אוויר לא נוח, לכלוך בכל מקום, רכבות שיוצאות ומגיעות באיחור – חלום רטוב ל"קוטרים". אך לפני שידעתי עם מי יש לי עסק, הצעתי להם להשתתף אתי בשכירת מונית על מנת להספיק להגיע לשני האזורים של המערות בפחות משלושה ימים.
אחרי שהבנתי מי הם, היה מאוחר מדי להתחרט. כאשר ראיתי באיזה אכזריות הם ניהלו את ההתמקחות עם נהג ה"מונית" (יותר מדויק היה לומר נהג ה"גרוטאה") שלקח אותנו משדה התעופה, החלטתי "לברוח" לבית מלון רחוק משלהם בלי למסור להם את השם והכתובת. עשיתי זאת, אך כעבור שעתיים קיבלתי הודעה שיש לי "אורחים" והזוג מהרצליה היו ליד דלפק הקבלה. לאחר שהם תיארו לי כמה המקום שלהם נורא הם קבעו אתי לוח זמנים ליומיים וחצי הבאים: יומיים וחצי מהגיהינום!
הכי קשה היה להיות אתם במסעדות. הם אהבו אוכל תפל לגמרי והודו, ארץ אלפי תבלינים, לא בנויה לאוכל תפל. אומנם יש תבשילים שהם פחות פיקאנטיים, אך ה"חברים" החדשים שלי רצו שהטבח יכין להם דברים שלפי המתכונת הרגילה יכולים לגרום לשריפה בפה, אך שיבשל אותם ללא תבלינים בכלל – והם גם דרשו שהתבשיל ייצא טעים. המלצר היה מקבל את ההזמנה באנגלית העילגת שלהם. " No spicy! You understand? No spicy " הם היו אומרים לו בתוקפנות של בוס מהעולם התחתון, המאיים על עוזר טירון כושל. וכעבור רבע שעה כשהאוכל הגיע והם טעמו מה שהטבח הבין מno spicy" " הבעל היה צועק בעברית, "יענקל, בוא הנה!" וכאשר כולם במסעדה היו מסתכלים לכיווננו הוא היה תופש את עין המלצר המסכן במבט זועם ועם האצבע מצווה עליו להתקרב. אמרתי no spicy" " קח את זה ותביא לי אחר. לאחר שלוש או ארבע פעמים שצלחת מלאת אוכל נזרקה לפח, הוא היה משלים עם המצב שבהודו איןno spicy" " ואכל את המנה.
המלצר שקיווה לקבל "בקשיש" קטן עבור טרחתו היה מאוכזב כאשר הוא הבין ש"תשר" לא קיים באוצר מילים של הזוג הישראלי. והמפלצת מהשרון דאג תמיד להודיע לכל מלצר ונהג שאנו מארץ הקודש. "הם אוהבים ישראלים," הוא הסביר לי, "כי אנחנו יודעים לדרוש שרות טוב."
המערות הבודהיסטיות היו כה יפות ומעניינות שהקמצנים מהרצליה לא יכלו לקלקל לי אותן.
רק מורה הדרך סבל מהם ובלי שהזוג יראה את מעשי, נתתי גם לו וגם לנהג המסכן בקשיש שמן על מנת לשפר במקצת את הרושם הנורא שה"שגריר" שלנו עשה שם במזרח. משם המשכתי לגואה וראיתי במו עיני את התנהגותם של הישראלים הצעירים שכולם אוהבים לשנוא בהודו.
הזוג מהרצליה ליוו אותי עד לבומביי, אך שם, בכרך הענק, יכולתי להתחמק מהם.
בומביי זאת תל אביב על סטרואידים: יותר גדול, יותר חם, יותר לח, יותר עשיר ויותר עני.
כאשר אתה רואה את המוני חסרי הבית שמתגוררים מתחת לכל גשר ועל כל חוף ועל המדרכות לפני בתי המלון המפוארים והחנויות המלאות כל טוב, קשה להשלים עם המצב, אך בכל זאת יש בעיר הזאת חן מסוים. לא התעכבתי יותר מיום והגעתי לגואה.
לא אפרט את הגועל נפש שרואים בחוף "פאמלון" שבדרום גואה. מספיק לומר שלפני כמה שנים זה היה חוף נטוש מוקף עצי דקל הפונים אל ים נקי ומושך. היום זה קרקס שמושך מיטב הנוער שלנו ומציע להם (בעברית) את האוכל שהם אוהבים,
את הסמים שהם צריכים ואת המוסיקה שמלווה את סגנון החיים שלהם. אם רוצים לוותר על ה"אקשן" אפשר למצוא מקומות נהדרים בגואה, אך ככל שהתיירות מתפתחת המשימה הופכת לבלתי אפשרית. האתרים של הפורטוגזים מרשימים, הדגים טעימים, הנשים יפות והחיים בכפרים עדין זולים, אך עליכם למהר אם תרצו לראות גואה של סככות דקלים ולא גואה של בטון וזכוכית.
כאשר אני קורא את התיאור של גואה שכתבתי כרגע, אני מרגיש זקן מאד ולא מעט צבוע; הרי הצעירים עם הסמים על החוף הם "אני" לפני שלושים שנה. עשינו דברים לא פחות מטומטמים והתמרדנו נגד הערכים של הורינו בצורה לא פחות חריפה.
עד עכשיו תיארתי הרבה מן הצד הפחות נעים של הודו והקורא עלול לשאול מה יש שם ששווה את הטרחה. אני כבר חולם על ביקור נוסף בהודו (בפעם הבאה עם קרולין) ואתן תיאור של מקום אחד בלבד על מנת לצייר תמונה של ההודו שנכנס אליך לדם ולא נותן לך לשכוח אותה.
בספר המדריך שנשאתי אתי היו רשומים מאות מקומות ואתרים ראויים לביקור והקושי היה להחליט מהו טוב ומהו מצוין. בנוסף לספר קניתי מפה ועליה כוכבים המציינים אתרים לתיירים עם הסבר קצר על כל אתר ואתר. עורך המפה לא השתמש במילות תיאור ביד רחבה: הטאג' מאהל היה "מפורסם" המבצר האדום בדלהי תואר כ"יפה" ומערות הבודהיסטים קיבלו את הציון "חשובות". כוכב קטן בחבל גוג'יראט ליד עיר בשם פוליטאנה הצביע על מקום עלייה לרגל של חסידי הז'ייניזם, ולפי התיאור המקום היה "מהמם!" הייתי מוכרח לראות את הפלא.
נסעתי באוטובוסים צפופים ומרופטים בחום ואבק של גוגי'ראט יום שלם. לא היו תיירים אירופאים אחרים באוטובוס ומכיוון שלא היו מקומות ישיבה הנוסעים המקומיים דרשו מהכרטיסן לקום ולתת לי לשבת, אף על פי שהיו הודים יותר קשישים ממני שעמדו. הברכיים שלי נגעו בברכיים של איש מבוגר שהפגין לכל העולם פה מלא שיני הזהב ועל ידו ישב בחור שחרחר שחוץ מצבע עורו לא נראה יותר מתאים ממני לסביבה זאת. הצעיר לבש חולצה שחורה של להקת רוק אמריקאית וכעבור כמה קילומטרים של קפיצות וחבטות הוא פנה אלי באנגלית אמריקאית וסיפר לי שהוא נולד בפילדלפיה להורים יוצאי גוגי'ראט והוא נמצא שם עם אמו (האישה הרצינית שישבה לימינו), ועם דודו שלא היגר לארה"ב עם שאר המשפחה (האיש שאת ברכיו כבר הכרתי היטב). הוא המשיך לספר שגם הם בדרך לעלייה לרגל בפוליטאנה, שאחותו היא נזירה במנזר באתר אך הוא כבר לא מונה את עצמו בין חסידי הדת ולכן הוא לא מתכוון לעלות על ההר למחרת. כאשר הוא הכריז על דעותיו ועל כוונתו להחמיץ את העלייה לרגל, פרצוף אמו נעשה עוד יותר רציני, אך דודו חייך כה רחב שהוא גילה עוד עשרים או שלושים שיני זהב. לאחר כמה שעות על כבישים קשים הגענו עם החשיכה לפוליטאנה.
מכיוון שאלפי חסידי הג'ייניזם שמגיעים למקום במשך השנה מתארחים במנזרים מיוחדים לרגלי ההר ותיירים עשירים מגיעים רק פעם בשבוע ברכבת מיוחדת שגם משמשת מלון מפואר, יש רק שני פתרונות לתיירים רגילים. בית המלון ה"לא טוב" (לפי ספר המדריך) היה סגור זמנית ולכן הלכתי לבית המלון ה"גרוע" שהציע לי חדר פרטי עבור ארבעה שקלים ולא הייתי צריך לשלם סכום נוסף עבור היתושים ושאר החרקים שהמלון סיפק בנדיבות רבה.
בשעות הקטנות של הבוקר, הצטרפתי לתייר השני שהיה במלון, בחור צעיר מלונדון, ועם אלפי עולים לרגל שמנצלים את הטמפרטורות הנעימות של לפני הזריחה ועלינו שני קילומטרים על ההר. האווירה הייתה נהדרת. העולים לבשו בגדים לבנים ובידיהם היו מקלות הליכה שעזרו לפחות כשירים להגיע לפסגה. עולים עשירים שוכרים סבלים הינסויסטים שנושאים את לקוחותיהם על מושבים קשורים בין שני מוטות שהם סוחבים על כתפיהם. בנוסף לאור הירח, הדרך מסומנת בנרות ואורות מהמנזרים שמוסיפים לאווירה של העלייה על ההר. האדוקים מבין העולים לרגל מחזיקים מטאטא קטן ביד ואתו הם מסלקים בעדינות את החרקים הנמצאים לפניהם בדרך פן ידרסו אותם בטעות. כהני הדת מכסים את פיהם עם מסכות גאזה, שוב, על מנת להגן על יצורים קטנים שהם עלולים לנשום דרך האף והפה.
כאשר מגיעים לפסגת ההר, חייבים להוריד נעליים וכל פריט שעשוי עור, ואז אפשר ליהנות ממה שהמפה שלי תיארה כ"מדהים". לפניך עומדים בין 800 ל – 900 מקדשים בחומרים ובצבעים שונים – שיש לבן, אבן בזלת שחורה ואבן חול בגוונים שונים של בז' וחום. חלק מהמקדשים עם תמונות צבעוניות, חלק עם עטורים מוזהבים וחלק עם שטחי שיש שהאומנים הפכו לתחרה. ואם היופי של המבנים, שנבנו במשך 1000 שנה, לא מספיק,
יש הכחול העמוק של השמים, הירוק של המישור שרואים מההר מכל זווית והצבעוניות של התוכים שנוחתים בלהקות על קירות המקדשים.
העולים הולכים יחפים ממקדש למקדש שרים תהילים ומברכים אותך בשלום עם כל הלב.
שומרי המקדשים מזמינים אותך לראות את מקדשיהם, פותחים ארונות על מנת להתגאות בפסל יקר או תמונה נדירה. אף אחד לא מבקש "בקשיש" ואין "חאפרים" הכל הולך בשקט ובנעימות. לאחר יום כזה אין חשיבות לאוטובוס צפוף ומרופט ולא למלון מסכן ומלוכלך. למי שמוכן להתגבר על בעיות קטנות, הודו מציעה נופים, חוויות, אומנות, ריחות וטעמים ובעיקר אנשים מיוחדים שלפי דעתי אין מתחרה לזה בעולם.
כאשר הספקנו לראות חלק ממאות המקדשים התחלנו לרדת למישור. יחד אתנו היו מאות עולים מהעיר בוז' כמאה קילומטרים מההר הקדוש.
לפני שלוש שנים, העיר שהייתה בין היפות באזור, נהרסה כליל ברעידת אדמה. לפי ספר המדריך נשאר רק מגדל אחד מסכן מתוך כל האתרים היפים שפעם משכו תיירים רבים. העולים שאלו אם אני מתכוון לבקר גם שם ולא היה לי מה לענות להם. עברנו את הסבלים שנחים בצל העצים על מנת לאגור כוח לשאת את העולים הלא כשירים למטה. החום הכבד היה בשיאו ופתאום ראיתי את הבחור האמריקאי שישב אתי באוטובוס. הוא כבר לא לבש שחור. במקום חולצה של RAGE AGAINST THE MACHINE הוא לבש חליפה לבנה של עולה לרגל. הדוד עם שיני הזהב החזיק לו ביד ושניהם נראו שלווים למרות השמש האכזרית. הבנתי פתאום את פשר החיוך שהדוד חייך באוטובוס כאשר הוא שמע את אחיינו מכריז שהוא לא יעלה על ההר. הדוד, שלא היגר לאמריקה אך נשאר בגוג'יראט עם העוני ואסונות טבע, ידע שבסוף הודו תנצח.
|
|
|
ביקור בתערוכת רחל צלר
לא הייתי נוכח בעת תליית תערוכתה של רחל צלר, אך הייתי מייעץ לה לשים
את הציורים בסדר שונה.
החוכמה להתרשם מהרבה ולומר מעט לא קיימת בעבודותיה ואף אין זה חשוב אם ישנה.
מאחר והעברת ההתרשמויות המתומצתות חכם ויפה – ובגילוי שליטה טכנית בכלים
ובשטח המקיף את הנושא – בולטות.
במסר היותה במקומות השונים, אותם דיווחה ביופי ובפואטיות וחוכמה רישומית,
ולמרות שרב הגלוי על הנסתר – נהניתי מאוד.
אמנון ברזלי
|
|
|
נר זיכרון לחודש תמוז
משה ליבר - נפטר, ג' בתמוז תש"ג
משה בורוש - נפטר, ד' בתמוז תשט"ז
אהוד קרון - חבר הכשרת מעוז א', נפל בכיבוש לוד - ה' בתמוז תש"ח
הגר לבבי (אמא של שייה) - נפטרה, ז' בתמוז תשנ"ב
ראובן יודפת - נפטר, ח' בתמוז תשמ"ט
גדעון מיס - חבר הכשרת מעוז א', נפל בשילטא ליד לטרון, י"א בתמוז תש"ח
אמיל ארדמן - חבר גרעין לנגב י"א, נספה בקציעות, ט"ו בתמוז תשכ"ו
אוה דונר (אמא של מריון) - נפטרה י"ח תמוז תשנ"ח
חוה דה-אנג'לס (אמא של חנה ישראלי ויואל דה-מלאך) - נפטרה, כ"ג בתמוז תשמ"א
יונתן לויטס - נפטר כ' בתמוז תשמ"ג
אברהם קלמוס (אביה של חנה גלילי) - נפטר, כ"ו בתמוז תשנ"ג
|
|
|
מסיבת שורשים
ביום ראשון 13.6.04, התכנסנו במועדון לחבר – ילדי שכבת כיתה ז' מבית הספר "משאבים" והוריהם, למסיבת שורשים. התרשמנו מאוד מעבודות השורשים של הילדים, שמענו סיפורים מעניינים של מספר הורים, דרך משחק "זה הסוד שלי". במשחק הפגין ניסים ימין ידע רב ופיצח כמעט את כל הסודות. לסיום, איך אפשר בלי הכיבוד העשיר והטעים מעשה ידי ההורים. תודה למחנכות רותי ואפרת ולרוחלה, רכזת החטיבה, על היוזמה וארגון הערב – היה נהדר! חיה קולב
יום כיף לענף המזון
12 אנשים מעובדי ענף המזון – מטבח, מרכולית וחדר אוכל נסעו ביום ג' ליום כיף באילת. יצאו בשעה 7.30 וחזרו ב – 20.30. בתחילת הסיור ביקרו במפעל תכשיטים ולאחר מכן קיבלו זמן פנוי בעיר לקניות או רחצה בים. לאחר מכן הפליגו במשך שעתיים, בספינה עם קרקעית זכוכית ועברו מעל לשמורת אלמוגים. לאחר שירדו מהספינה סעדו במסעדה מקסיקנית. יום זה היווה גם פרידה מדפנה כפיר שסיימה שנתיים וחצי של ריכוז חדר האוכל. ארנון שחר ועפרה אטקינס היו האנשים שלקחו על עצמם את הענף בהיעדר הצוות שטייל. תודה להם ולעוד אנשים שהסכימו לעזור באותו יום. מפי קרולין
חבצלת על קו הגמר
השבוע הייתה בחינת הבגרות האחרונה של כיתת חבצלת (י"ב) וכצ'ופר הם מקבלים דירות משלהם. מספרי הטלפון בבתיהם כבר נוספו לדף הכללי. בשעה טובה!
בתחילת יולי יתקיים חג המחזור ואז יפורסמו תוכניותיהם לצבא ולשנה שלישית.
אודישן ל"יסמין"
רשמים מהחזרה הגנרלית (יום ד' בצהרים) למופע הסיום – "האודישן הגדול" של כיתת "יסמין" (ט') בבית הספר "משאבים" – חגיגה של תנועה, ריקודים, מוסיקה ומשחק. המופע עבר בקלילות וברצף. הליווי קולני והלא תרבותי של הקהל – תלמידי בי"ס, קצת הפריע להנאה. על כל פנים – נמרוד זילברמן וסימה פלג, ביחד עם השחקנים, יצרו מופע צבעוני ונחמד.
על פס רחב ועל סיבים אופטיים
לקראת האסיפה שהתקיימה בשבת האחרונה – הזמין אותנו (את כל המעוניינים) אהוד שביט לקבל שיעור. המורה הכין היטב את שיעורי הבית, בא מצויד במצגות שהבהירו את מגוון השאלות המקצועיות והכלכליות. היה רושם שאלה שבאמת זקוקים להסברים – לא באו וחבל. לאהוד מגיע צל"ש ותודה.
איזה מזל
המטפלות נסעו ליום כיף. תומר פריאל בא עם בתו הקטנה – שי – ועם עוד אבאים לארוחת הצהרים בחדר האוכל. הבת מסתערת על האוכל. "איזה מזל שהאוכל בחדר האוכל לא חם", אומר תומר בשמחה. מה חשבו שאר האוכלים?
מפקד תושבים
שכרה דירה: יבגניה יושקו, עולה חדשה, בוגרת אולפן בנצרת. יבגניה, הצטרפה לאחותה סנז'אנה יושקו שהגיעה לפני שבועיים. שתיהן אמורות ללמוד בבאר-שבע. ברוכות הבאות.
|
|
