ישעיהו דביר

ישעיהו דביר

בן נחמה ומשה דנציגר

אבא של יעל איל

נולד בשנת 1910, בסקריצין, פולניה. כפר קטן יפה ושלו מוקף יערות ונחלים. הוא למד חצי יום ב"חדר" וחצי יום בבית ספר פולני. כשהיה בגיל בר מצוה עברו לעיר דוביינקה, שם המשיך את לימודיו עד גיל 17. אז התחיל לעבוד במנסרה.

באותו זמן הצטרף לתנועת נוער חלוצית ציונית וגם התחיל לעשות הכשרה כדי להתכונן לעליה ארצה.

בשנת 1931, כשהיה בן 21 עלה לארץ ועבד בחקלאות, בין היתר בביתניה.

כשהוריו עלו גם כן לארץ הם קנו חלקת אדמה בחדרה וכל המשפחה, כולל אחיו היחיד, פסח, עברה לגור שם.

בגיל 25 הכיר את אמא והם התחתנו ובנו בית על אותה חלקה.

עם פרוץ מלחמת העולם השניה, כשיעל הבת הבכורה הייתה בת שנתיים, התגייס לצבא הבריטי, בו שירת 4 שנים, כשהוא עובר בארצות שונות ביניהן – סוריה, בירות, יוון, כרתים, מצרים, לוב ובחזרה לארץ.

כשהיה בכרתים המלחמה עם הגרמנים הייתה בשיאה והחיילים עזבו את כרתים כשהיו כבר מוקפים מסביב. הוא נמלט עם עוד קבוצת חיילים בספינה קטנה ורעועה ורק בדרך נס הגיעו, לאחר 10 ימים שבהם כמעט ולא אכלו או שתו – למצרים. למחרת בלילה הופצצו מהאוויר וישעיהו נפצע בידו ימנית. במשך כחודשיים הוא נחשב כנעדר. לאחר שהחלים מהפציעה הגיע לביקור קצר בארץ וחזר להמשך השירות. בסוף המלחמה השתחרר התחיל  לעבוד בבנין, ב"סולל בונה". ב 1948 התגייס לצה"ל, ושירת בשמירה במשלטים ליד חדרה. לאחר מכן התמחה במקצוע, עבר השתלמויות, הדריך קורסים לפועלי בנין וכן היה אחראי על בניית בתים עם תכנונים מיוחדים. תמיד שיתף את בני המשפחה בבעיות ופתרונן הקשורות לנושא ארכיטקטורה. בין היתר היה שותף בבניית "יד הנדיב" בזיכרון יעקב וכן בבניין "בית רמז", גם כן בזיכרון יעקב. בשנים האחרונות היה מנהל עבודה .

תמיד היה גאה מאוד במקצועו וכאב את הידרדרותו של ענף הבניה, כאשר עבר לידים זרות.

ישעיהו היה ציוני גאה. את השמות של ילדיו, אמנון ותמר לקח מהספר "אהבת ציון" של מאפו, שקרא עוד בהיותו בפולניה.

עם צאתו לגימלאות מימשו הוא פנינה אשתו, חלום ישן לבוא לחיות בקיבוץ ולא ידעו כי בסופו של דבר יחיו את השליש האחרון של חייהם כאן ברביבים.

מהיום הראשון ברביבים עבד ישעיהו במפעל רביב במסירות ובנאמנות כפי שהתייחס תמיד לעבודה, שהייתה ערך עליון בשבילו. בשנים האחרונות שעבד ברביב הייתה לו פינה משלו והיה אחראי על אריזת הסוגים השונים של הסליידרים ורק הוא ידע להבחין בין הסוגים ולהתאים להם את האריזה הנכונה.

ישעיהו היה אדם בריא וכמעט שלא החסיר יום עבודה. הוא עבד במפעל עד יום הולדתו ה90 . 

בשנותיו הראשונות ברביבים מימש אבא את כשרון הציור שלו וצייר עשרות תמונות שמן. אהב לצייר מבנים ובתים – מה שהתקשר למקצועו כבנאי.

ישעיהו, שנולד בכפר אהב מאוד את הטבע ותמיד יצא לטיולים רבים. ברביבים השתתף בכל טיולי הקיבוץ ואפילו נאבק על כך שיורשה לו להשתתף בהם גם כשהיה נראה שהוא מבוגר מדי לכך. כל זמן שרגליו נשאו אותו הוא יצא כל יום לצעדות ושיטוטים בכל פינות המשק ומסביב לו.

לכן כאשר בשנה האחרונה לחייו נבצר ממנו ללכת ברגליו, הצטער על כך מאוד ולא השלים עם זה. קצת ניחומים מצא בנסיעה על הקלנועית שנסע עליה מדי בוקר עד יומו האחרון.

ילדיו: יעל איל, אמנון דביר, תמר שטרית.

ישעיהו זכה ל- 10 נכדים ו - 4 נינים. הוא התעניין בכל אחד מהם, דאג להם ונהג לתת להם עצות מניסיון חייו. עקב אחרי התקדמותם בחיים ואהב אותם מאוד.