קיבוץ רביבים 08-6562511

סיפורי יוסי

01/12/2011
'יוסיפור'
XXXL

 יוני 2011

XXXL

 

לבני משפחתי, חברי וחברי קבוצת הכתיבה בספריה העירונית בבאר שבע,

אינני זוכר אם סיפרתי לכם שאני מאמין במסעות בזמן.

כשהכרתי את יעל, סיפרתי לה שכבר הייתי בערבות סיביר. אמנם זכרתי את עצמי כציד דובים, אבל כל זה התמוטט בבוקר אחד, בחנות של סמי ומאיר בקניון הממשלה בבאר שבע.

יעל ואני הגענו מוקדם מדי לחנות שטרם נפתחה. רצינו לקנות לי חולצות. בתוך החנות הייתה נערה כבת שבע עשרה, ששטפה את הריצפה.

פניתי אליה בטבעיות ואמרתי: אניושקה! והיא, בקול של ילדה, שאלה: זה אתה יֶפים?

צריך לציין, שעדה נוספת להתרחשות, הייתה אנט המוכרת.

אניושקה סיפרה שההורים שלנו כעסו מאוד כאשר לא חזרנו בצהריים. הם אפילו חשבו שאניושקה טבעה בפלג, שנשפך ליֵניסֵיי.

אנט, מעודדת מהשיחה החופשית על מסעות בזמן, אמרה: גם אני חוויתי חוייה כזאת. אני ארגנתי את ההפגנה של תושבי פורט דה בוק, ב-1947. האנגלים רצו להחזיר לצרפת את הפליטים שהיו על סיפונה של ה"אקסודס".

בהמשך קניתי שלוש חולצות במידה XXL, כפי שאנט שיערה. זכינו להנחה, בגלל היותנו קונים ראשונים באותו יום.

בערב נפגשנו שוב – מה-לינג, קימו-סן ויאמה-סְפוּרה. התווכחנו אם הקיסר שלנו צודק בסרובו להביא לקץ המלחמה ביננו לבין האמריקאים.

אני, קימו-סן, טענתי שאין לנו זכות להעביר ביקורת על עמדת הקיסר, אבל מי יכול היה לשער שאנו בתאריך 5 באוגוסט 1945, יום לפני הטלת הפצצה על הירושימה – היום שבו שלושתנו התאדינו.

 

XXXL
יוסי 2
איילת / יוסי איל
אצבע הגליל
את לא לבד2
ברט טורקיז (ב) /
ברט טורקיז
בתיה, מאיר, אביטל, יוסקה
הדמעה
הדמעה
דממה
דני בן בסט
דניס / יוסי איל
הבית
הדמעה
הוא זכר אותה
הזאב והשועל
הזוג הנוסף
הזוג הנוסף
החינוך המשותף
החרסים הנסחרים
הילד הזה הוא עני
הנשיקות שהמתינו
הספן על גבי כסא גלגלים
הענקים של פסטור
הקדמה
הקול מלמעלה
הקליק של הדס
וֶגָה
חניון תת קרקעי (גרסה מתוקנת)
חניון תת קרקעי
טיול עם הדר
יובל-אור
הבעיות האורטופדיות
לחלום על נייר
יוסי 2

                                            אורי 2                          יוסי איל

 

 אורי נולד מן הים ואל הים הוא שב. לפני דקות ספורות אמר החזן "לאן אתה הולך – למקום עפר רימה ותולעה" אך כולנו ידענו שרצית שהאלונקה  לא תרד אלי בור אלא תוצב על מעקה הסיפון בזוית של 45 מעלות ואתה תחליק אל הים שאהבת. עומדים פה סביב הקבר מיטב חבריך מתקופת כדורי ומן השייטת – מלח הארץ. רבים מהם יודעים שהמחלה שוכנת בגופם, אחרים, שצללו יחד אתך במים העכורים של הקישון אחוזי חרדה – מתי הם יותקפו? אחרי שכוסה הבור תקעו שלט עם שמך. היה זה נצחונה של טֶרה על נפטון . אך אנחנו, חבריך,  נשוב ונתקע ליד קילשון תלת השיניים של נפטון את סכין הקומנדו ואת הסנפירים. אוושת הרוח באקלופטוסים של בית העלמין מזכירה לכולנו את רחש הגלים שאתם התמודדנו.

אורי נולד מן הים. שזוף רוחות המלח אתה מביט במפרש בודד המלבין באופק. הנה קרבה הספינה וקול הסירנות נשמע. הן אינן שרות, הן מקוננות יחד עם שאר הנערות: שושנה ורותי ואפילו עם אותה נערה בנמל מרסיל שאיתה הרמת כוס. גם אנו נרים כוס ב13 לחודש.

אורי נולד מן הים ועתה שב אל נמל הבית צונח קר ומת.

כל אגן הים התיכון בוכה ו MARE NOSTRUM רואה במשט ההצדעה, ספינות למן צוק גיברלטר עד הפארוס של אלכסנדריה ומצור עד אופיר. גולשות אט  קון טיקי ו"רע"; סנטה מריה ואריזונה; "אגוז" וספינות שרבורג; האמיר פרוק ואיברהים אל האוול; דקר ואילת. על גשרי הפיקוד שלהם מרכינים ראש: הויקינגים, קולומבוס, אדמירל נלסון, יאממוטו, יוחאי בן נון, ועמי אילון.

אורי, ייחלת למוות שיבוא כעטלף המגיח בעלטה, כלהב המבתר בדומיה, כרימון המנפץ בזעם, אך הוא בא בנאלי.

כבדו עליך שערי נמל פורט סעיד ואלכסנדריה.

"מעולם לא נוצח עם ששלט בים."  אורי לא עם והוא נוצח בידי נחל. נחל קישון - נחל קדומים שגרפו לים המוות. צלול עמוק, צלול בשקט.  

איילת / יוסי איל

1.6.2009

 

את איילת רוזנברג פגשתי לראשונה בתחנה המרכזית בתל אביב. הספקתי לראות את זנבו של הישיר לבאר שבע מתרחק, אז הופיעה איילת בריצה ושאלה אותי כאילו אנו מכרים ותיקים "מה אתה מתכונן לעשות?" עניתי שכדאי לנסוע במאסף.

"אכפת לך שאצטרף אליך?"

"בשמחה"

עליתי לאוטובוס והתישבתי שני ספסלים אחרי הנהג, במושב ליד החלון. (כדאי לתת תאור קצר של התרשמותך הראשונית ממנה – גבוהה, נמוכה, חתיכה, מכוערת)

 

איילת התישבה על ידי, הוציאה מחברת ספירלה והתחילה לכתוב בתזזיתיות, כשהיא סוקרת בדקדקנות כל נוסע חדש שעולה לאוטובוס.

תחילה חשבתי שהיא עורכת איזה סקר עבור חברת האוטובוסים – כמה קונים כרטיס אצל הנהג, למי יש כרטיסיה,  באילו שטרות משלמים וכו'.

ראיתי שהיא מתעמקת במראהו של כל נוסע, בלבושו ואפילו במחשבותיו.

אזרתי אומץ " אפשר לשאול מה פשר הרישומים שאת עושה?".

תשובתה לא אחרה להגיע, כאילו רק לכך ציפתה.

"אני איילת רוזנברג, פקידת גביה בעיריית ערד. את זמני הפנוי אני מבלה בסדנת כתיבה יוצרת ועכשיו אני מכינה שעורי בית. אני מתרשמת מהאנשים, מנסה להדביק להם עיסוק או מקצוע, נכנסת לעורם, חושבת את מחשבותיהם, ואפילו מתמודדת עם בעיותיהם. כל זאת כחומר עזר לסיפורים שאני מתכוננת לכתוב.

(מה דעתך על הפתיחות שלה? נראה לך מוזר או חצוף? אולי רצתה להתחיל אתך...)

כאן אחזה בי סקרנות היכן סווגתי אני וכששאלתי אותה היא אמרה: "זה ברור, אתה מורה להיסטוריה או לתנ"ך".

מיד החלטתי להשתעשע קצת: "אני שחקן. שמעת על כך שמחדשים את המחזה "נמר חברבורות", עם קושניר?"

"זה המחזה שבו שיחק יוסי בנאי בגרסתו הראשונה?"

"כן. אגב שמי מנחם אופיר."

לחצנו ידיים וכדי לתת תוקף לדברי, הוצאתי מהתיק את המחזה "נמר חברבורות", שאותו עמדנו להעלות בחוג דרמה שבו השתתפתי.

כשהאוטובוס יצא לדרכו המאספת, איילת למעשה השלימה את עבודת ההכנה. החלטתי לעזור לה. ביקשתי ממנה את המחברת והסברתי לה את יסוד הסצנה הדרמטית – הקונפליקט.

ציירתי את התרשים של האוטובוס על כל מושביו והצעתי לה לשבץ על כל ספסל את הטיפוסים "הכי בלתי מסתדרים" ולנסות לכתוב דיאלוג ביניהם.

מראשון לציון עד צומת בית קמה, הנסיעה הייתה פוריה מאד – איילת בכתיבה ואני ב"נמר".

אז החל התחקיר הרציני:

- אתה גר בבאר שבע?

- כן.

   - ולא יהיה לך קשה לנסוע לחזרות בתל אביב?

   - מה לעשות, צריך להתפרנס!

   - אני שומעת שיש לך מבטא זר.

   - אני עולה חצי חדש.

   - את הדיאלוג בין השחקן ופקידת הגביה אני כבר לא צריכה לכתוב.                               בינתיים הגענו לבאר שבע ונפרדנו לשלום.

(ככה סתם! כאילו שני זרים! איך יתכן? אם לא מהצד שלך, מה עם איילת)

 


עברו כמה שנים. הצגת ה"נמר" עברה בהצלחה ואני הצטרפתי לסדנא לכתיבה יוצרת.

המנחה שלנו הציעה שנפגש עם חברי החוג המקביל שהיא מעבירה כבר כמה שנים בערד. נסענו לערד ולהפתעתי אני מזהה את איילת אשר מבקשת את רשות הדיבור ואומרת:

"ברוכים הבאים למפנש. אינני מכירה מביניכם אלא אחד שבזכותו התחלתי לכתוב את סיפורי. הוא אמנם שחקן ואולי עם הצטרפותו אל חוג הכתיבה היוצרת נזכה להוציא מתוכנו מחזאי. הכירו נא את מנחם אופיר".

(מה דעתך על המחמאה שקיבלת?)

קמתי על רגלי וביקשתי להשיב על ברכתה:

"תודה למתנ"ס ערד המארח אותנו ותודה לאיילת אשר העניקה לי את תואר המחזאי, בעוד שאני רק מתחזה.

לא שחקן ולא בן שחקן, אלא סתם ספרן שהתקנא בכל אלה שכתבו את הספרים העומדים על המדפים, בעוד אני רק יושב ליד דלפק ההשאלה ולכן הצטרפתי לחוג הכתיבה."

בהמשך המפגש, התחלקנו לזוגות מעורבים, משתי הערים, כשהמשימה היא להתרשם מהכתיבה של בן הזוג.

מובן שאיילת ואני שמחנו על ההזדמנות להיות יחד כדי ללמוד ולקבל ביקורת הדדית.

כשקראתי חלק מסיפוריה של איילת, ראיתי כמה הם מענינים ועסיסים לעומת סיפורי.

אילת חשבה שאני כותב בעל רעיונות טובים, אבל קצת יבשים.

פתאום עלה בדעתנו שכדאי לנו לנסות לכתוב במשותף.

עוד באותה פגישה בחרנו נושא ואני כתבתי טיוטה של הסיפור המשותף הראשון שלנו.

שלחתי אותו ב e-mail לאיילת והמתנתי לתגובתה. התגובה הגיעה די מהר.

אילת הוסיפה את חלקה בספור וגם כתבה הערות במקומות שבהם חשבה שכדאי שאוסיף או ארחיב.

מה אומר, קו ה e-mail בין ערד ובאר שבע היה עמוס מרוב כתיבה. את עבודתנו המשותפת ניתן להגדיר כך: אני יוצר שלד, איילת מעלה עליו בשר, אני קורם עליו עור, איילת מלבישה בגדים, אני מאבזר – עגילים, משקפיים, אפטרשייב, מייקאפ, אודם וכו'...

 

כתבנו כמה עשרות סיפורים ואז התעורר הרצון לפרסם אותם.

מה עושים "תפרנים" שאין ביכולתם לשלם להוצאת ספרים? שולחים את היצירות לאתר האינטרנט – "במה חדשה" ומקוים שמישהו יתעניין במה שכתבנו. אחר חצי שנה של "אין תגובות", איבדנו כל תקוה.

הישועה הגיע ממקום בלתי צפוי – ארה"ב.

איילת קיבלה e-mail מרונית – סטודנטית לספרות השואתית בברקלי קליפורניה ובו היא כותבת שהתרשמה מהסיפורים הקצרים שפורסמו ב"במה חדשה" ושהיא מוכנה לתרגם אותם לאנגלית וגם לנסות למצוא להם מו"ל.

אחרי שהתברר לרונית שאיילת אופיר היא – איילת רוזנברג ומנחם אופיר היא הציעה לנו הצעה שאי אפשר לסרב לה. חלוקת הרווחים בעקבות פרסום הספר תהיה: חצי מהסכום לרונית ורבע לכל אחד מאתנו.

רונית התחילה במלאכת התרגום ואנחנו התחלנו לחשוב על שם לספר. עבר זמן ולבסוף נמצא מו"ל שהסכים להוציא לאור את ספרה (ם) של איילת אופיר בשם Bifocal .

(זה לא יכול להיות סיום של סיפור! יש כמה אפשרויות: 1. חתן את איילת עם מנחם. 2. שלח אותם ללימודים בקליפורניה, במימון קרן לתמיכה ביוצרים יהודים. 3. בנה להם קריירה חדשה – היא סגנית ראש העיר ערד, הוא מנהל "בית אריאלה") ...חוץ מזה אני אוהבת אותך     

איך להיות סופר בשנים-עשר מפגשים

 

לא כולנו הצלחנו להיות סופרים, אבל את מה שהשגנו אנו חבים ליעל.

יעל הכניסה בנו חיות ושלפה אותנו מגמגומי העיפרון ומן הבושה לגלות תוך כדי כתיבה את הצדדים הכי אינטימיים והכי כמוסים שלנו. למדנו לכתוב מתוך הלב והנפש ולא רק מהמח.

 

אצלך, יעל, למדנו להיפתח ולא לחשוש לתאר תוך כדי כתיבה את אשר אנו חשים באמת.

לימדת אותנו גם אתיקה של חוג סגור שאינו מפיץ הלאה את החוויות המשותפות שאנו עוברים מדי יום ראשון, כאשר אנו מתכנסים יחד.

 

העשרנו את אוצר המילים, את האסוציאציות, את סגנונות הכתיבה ולמדנו להעריך את סבלנותך כשאת מנחה אותנו לכתיבה יוצרת.

תוך שנים-עשר מפגשים הצלחת להפוך אותנו לפרחי סופרים, לעלי, לענפי ואפילו לעציצי סופרים.

 

בשם הצועדים צעדים ראשונים בתחום הכתיבה אנו אומרים לך תודה מקרב לב.

 

קטע זה הוכן בבית לסיכום ולתודה ליעל, על ההשקעה שלה.

להפתעתי, נתנה לנו יעל, במפגש זה שהוא אחרון, לכתוב על "אני והכתיבה". מהיותי עצלן לא אטרח לכתוב משהו אחר. אתם ודאי תסלחו לי.

 

                                                                                                      יוסי איל

                                                                                                     9.1.2011                 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אצבע הגליל

                                      28.12.2008

            יוסי איל                  

 

כל פעם שאני רואה את תג הכתף של חיילי משמר הגבול אני נזכר בנבי יושע. בפעם בראשונה שהגעתי לנבי יושע, או כפי שהיא נקראת היום – מצודת כח, הייתה בעת השרות הסדיר שלי במסע חוליות מרמות נפתלי למצודת כח. הבטתי על העמק תחתי. האריה של תל חי שאג לכבוש את ההר. ואכן, שלמה בן יוסף איש ראש פינה, ראשון להרוגי המלכות, צעד אל הגרדום כששירו של ז'בוטינסקי על שפתיו :"למות ולכבוש את ההר" ובעקבותיו דודו של הפלמ"ח הגיע עם חומר הנפץ עד קירות המצודה ושם נפל יחד עם 27 חבריו. אנשים משוגעים, ארץ משוגעת.

הלאה, לקרית שמונה. במרכז המסחרי של קרית שמונה של שנות החמישים, בתוך פחון, שעליו רשום "נעלי צבי", מנסה דודי למכור זוג נעליים לתימני זקן. הוא מכופף שפיץ הנעל עד העקב לכוון אחד, אחר כך לכוון השני ותוך כדי כך הוא מסביר לתימני שזה " flexible " כשמתעורר ויכוח על המחיר, דודי נותן לו לצאת מהחנות ורק כשהוא בחוץ, שם את המכסה על קופסת הנעליים ואומר לו קח ותוך כדי זאת מנשק את זקנו של התימני.

הלאה, בית הארחה הגושרים. אשתי ואני יצאנו לנופש והצטרפנו לסיור מודרך בתל חמרה, תל עזזית ותל פאחר התילים הסוריים של רמת הגולן. כשהשקפתי מתל חמרה על חלקת חמישים הדונם של בית הלל ראיתי את הסיור הרגלי דרך כוונת המקלע ואת עצמי פוסע עם מכשיר קשר על הגב כשהאנטנה מעל ראשי כאילו מתחננת, תפגע בו תחילה. לא נפגעתי אז כי קציני האו"ם של השטח המפורז הודיעו "סיור רגלי יוצא בשטח בית הלל". אגב, קציני הקישור של ישראל אל נקודות התצפית של האו"ם היו אנשי מילואים ששלטו היטב בשפות שבהם דברו קציני האו"ם. תוך האזנה לטלפונים, הכרתי את רס"ן אדם מינקובסקי (אמרתי: הכרתי, רק את קולו) והוא דרש מהממונים עליו תקציב גדול יותר כדי שיוכל להזמין את קציני האו"ם לשתיה, או ארוחה כפי שמקובל בין קצינים.

הלאה, חולתה. כשחזרתי מהסיור הרגלי, קיבלתי הוראה: תארוז את הציוד שלך, אתה מחליף את פלטי שנפצע קשה בחולתה. עד שהגעתי לחולתה פלטי היה כבר בין המתים. הראו לי את המטה שלו ואת המזרן  ששמר על השקעים שהותיר גופו. היה בי כעס, גרוני נחנק. לא הסכמתי לתת לדמעות לפרוץ והעסקתי את עצמי בטיפול אובססיבי במכשירי הקשר. שמחתי שלא נבחרתי להיות במשמר הכבוד בלוויה. עד לאותו יום, חולתה היתה בשבילי צילום ישן על מחפר צף בימת החולה וידי חובקת מתניה של נערה או להבדיל – אורנה פורת משחקת בהצגת "הנפש הטובה מסצ'ואן". איפה החולה? איפה הנערה? איפה פלטי?

הלאה, תל חצור. גשם זלעפות. גדוד מילואים לפני עליה לקו הגבול יושב בגשם מכוסה שכמיות ושומע מפי אישיות צה"לית רמה על מלחמת הקליברים (של כלי הנשק)."הסורים יורים מנשק קל, אנחנו עונים במקלעים, הסורים במקלעים – אנחנו במרגמות, הם במרגמות – אנחנו בתותחים; הם בתותחים – אנחנו במטוסים. חוץ מזה, כמה זמן אתם חושבים נשאר בנחיתות טופוגרפית מול הרמה הסורית? כמה זמן אתם חושבים נסבול מכך שיהודים לא יכולים להתפלל בכותל?" אנשים משוגעים. ארץ משוגעת. תאריך – ארבעה חדשים לפני מלחמת 6 הימים.          

את לא לבד2

 

הסיפור התחיל בנסיעה ברכבת ומי יודע אם הוא הסתיים כבר. נסעתי מנהריה דרומה לבאר שבע. בלוד עלתה לרכבת אשה עם  תינוק וילד כבן שבע. היא השאירה את עגלת התינוק במעבר בין  הקרונות והתקדמה אל עבר הקרון שבו ישבתי והתישבה מולי. אשה יפה,לא ניכר עליה שילדה אך לפני חודשים אחדים. על פניה היתה הבעת עצבות

-       תינוק או תינוקת? ניסיתי לפתח שיחה.

-       תינוקת והיא בת חודש.

הסתכלתי עליה בקנאה. להיראות כל כך יפה ורזה לאחר לידה שניה, אני לא הצלחתי מעולם. עם זאת, היתה נסוכה על פניה הבעה מלנכולית. תוך כדי נסיעה, נפסק המיזוג של הרכבת, בקרון שלנו, וצפצוף מטריד של אזעקה התחיל לעצבן את הנוסעים. אנשי רכבת שונים התחילו לעבור בקרון הלוך ושוב. הילד אמר לאמו:

-       אמא, אולי נכניס את העגלה לקרון שלנו. והיא:

-       מי ירצה לגנוב את העגלה, חוץ מזה, הרכבת עוצרת בקרית גת ואז אתה תוכל לעבור על יד העגלה ולשמור עליה.

החום בקרון התחיל להיות בלתי נסבל. הצעתי אז לנאדיה (שמה נודע לי רק אחר כך) שאלך לברר אם יש מקומות פנויים בשאר הקרונות אבל היא סרבה ואמרה: לתינוקת בריא יותר בלי מיזוג.

בקרית גת נכנס לקרון שלנו אדם עם חצובה ותיק מצלמות גדול. הוא התישב באלכסון מול הילד ופנה: - "שלום נאדיה, לאן את נוסעת?" על פניה של נאדיה טיפסה אט אט עננה של עצב וחוסר אונים. בלחישה ענתה:

-       לבאר שבע.

תוך כדי הסתכלות על נאדיה חזיתי במטמורפוזה שעברה. במקום הנינוחות, מאור הפנים והאמהות הקורנת, הפכה בין רגע לאדם סובל עם דימוי של "אפס הערכה עצמית" ונסיון להיטמע ברקע. ממש טפט.

כשהגענו לבאר שבע ביקשתי מבעלי שיעזור לה להוריד את העגלה ובאינטואיציה של הרגע האחרון הושטתי לה מדבקה מתוך חבילה המצויה אצלי תמיד עם מספר הטלפון של קו החרום במרכז הסיוע לנשים נגב (מסל"ן)

כעבור שבוע, בעודי מאיישת את קו החרום, במסל"ן קיבלתי שיחה

-       זה מסל"ן ?

-       כן, במה אפשר לעזור לך?

-       אני ערביה, גרה בלוד, נשואה עם שני ילדים, ברחתי מהבית, בעלי מכה אותי.

-       שלום נאדיה.

-       איך את יודעת את שמי?

-       נסענו באותו קרון רכבת לפני שבוע. ישבת מולי והבחנתי מה עובר עליך. זוכרת את המדבקה?

-       אני רואה שאפשר לבטוח בך. כשברחתי מהבית בפעם הראשונה הגעתי לקרית גת. במקרה  פגש אותי אלכס, שהוא חבר של בעלי, וכששמע שברחתי איים עלי שיספר לבעלי אם לא אסכים להצטלם בעירום. את לא יכולה לתאר לעצמך כמה סבלתי מההשפלה. היו רגעים שאמרתי לעצמי – מוטב לחטוף מכות מאשר להיות אוביקט צילום לסוטה המין הזה.

-       הוא נגע בך או תקף אותך מינית?

-       לא, אבל סבלתי מהכפיה ומכך שאין לי בררה.

נאדיה סיפרה לי גם על כך שחזרה הביתה, מוכנה לשוב ולהאמין לבעלה שהכל ישתנה. מה שהשתנה היה שהיא נכנסה להריון. לאחר הלידה שוב חזרו המכות.

הפניתי את נאדיה אל הגורמים המטפלים במקרים כמו שלה, ולאחר זמן שמעתי שהיא הועברה למקלט לנשים מוכות. ..........עברה שנה ..........

קיבלתי הזמנה להשתתף בכינוס ארצי של מרכזי סיוע לנשים. הכנס התקיים בחיפה וכאשר הגיעה תורה של נציגת המרכז החיפאי למסור דו"ח, אמרה יושבת הראש: "במקום נציגת חיפה שחלתה, תמסור דו"ח נציגת מרכז הסיוע בעכו"

לבמה עלתה נאדיה שלי. הייתי נרגשת ואחוזת תדהמה. כמעט שלא שמעתי את תוכן דבריה אך הייתי איתה והערצתי אותה על המהפך שעברה. כשגמרה לדבר, עליתי אליה לבמה וחיבקתי אותה חיבוק חזק כשדמעות מציפות את עיני.

שבועיים לאחר הכנס קראתי במקומון של הנגב את הידיעה שהסטודיו של הצלם אלכס מקרית גת עלה באש וחומר רב – נוזל פיתוח, נייר צילום ותשלילים נשרפו כליל. לא ברור אם זאת הייתה הצתה או שהדבר נגרם כתוצאה מקצר חשמלי.

שלחתי את הקטע לנאדיה וכתשובה קיבלתי ב e-mail : "אני אשמה!"

עניתי לה: "לא רק את, את לא לבד, גם אני אשמה"                                                                                                                           

 

 

ברט טורקיז (ב) /

יוסי איל                                   

 

לפני כחצי שנה פגשתי בחורה נחמדה שחבשה ברט בצבע טורקיז. כשליוויתי אותה לביתה, התברר לי שאנו גרים באותו בנין. למחרת הופיעה מדבקה מודפסת על תיבת הדאר של סמדר אבני דירה מספר  16 בקומה הרביעית  בזאת הלשון – "ברט טורקיז". עבר יום נוסף וועד הבית שלנו נכנס לפעולה. המדבקה המאולתרת הוחלפה בכתובת תקנית כמו של כל תיבות הדאר.

עד לאותו יום לא נתתי דעתי לחדר המדרגות של הבנין שהכינוי עושה לו עוול. הוא דומה בעיני יותר לתחנות המטרו של מוסקבה מאשר לחדר חשוך שבו מתבצעות פעולות שהשתיקה יפה להן. השיש שולט בחדר המבוא שבו הכניסה למעלית, תיבות הדאר של הדיירים, דוכן סורגים לקשירת אופניים וכמובן – ג'ונגל של דקלים ננסיים בתוך עציצים המקבלים את הדשן והמים ממערכת טפטוף משוכללת. תיבות הדאר גם הן שיא החידוש – במקום מפתחות שנוטים ללכת לאיבוד יש לכל תיבה מנעול צרופים של 3 גלגלי מספרים כמו למזודות הטרולי. נוסף לכך יש בחלק העליון של כל דלתית מגרעת חצי עגולה להכנסת עיתונים שכמותם עולה לקראת סוף השבוע. המראה שבתוך המעלית תמיד מבריקה ובתוך המעלית מושמעים תמיד שירי החיפושיות. מישהו בוועד צדק בבחירה. החיפושיות תמיד באופנה.

כבר חצי שנה אני עולה לדירתי וגם יורד ממנה באופן זה: אני עולה עד קומה הרביעית במדרגות (72 במספר) ומשם במעלית עד הקומה השביעית שבה נמצאת דירתי. לרדת, אני יורד במעלית עד קומה הרביעית ומשם במדרגות עד לכניסה. במשך חצי שנה הספקתי להבחין שמעקה הפליז של המדרגות תמיד ממורק כזהב וכן שמתי לב לפסים נגד החלקה שמודבקים על כל מדרגות השיש. לפני כל אחת מ32 הדירות שבאגף הבנין שלנו דאג ועד הבית לשטיחון אחיד שעליו הכתובת – ברוכים הבאים. ודאי תשאלו עצמכם מדוע איני נוהג ככל הדיירים ועולה לקומת דירתי במעלית. הכל בגלל סמדר בעלת הברט הטורקיז שכה קסם לי. לא רציתי שאותה פגישה מקרית תשחק ותהפך לשגרת שכנים הנפגשים במעלית בצאתם או בשובם מהעבודה.

עכשיו כשאשתי יצאה להשתלמות קאוצ'ינג בת חדשיים בבוסטון, החלטתי לשוב ולפגוש את ברט הטורקיז. הכנסתי פתק לתיבת הדאר של סמדר שבו הזמנתי את "ברט טורקיז" להיפגש, באותו בית קפה שבו נפגשנו לראשונה, למחרת בשעה שמונה בערב. מלא חששות עשיתי דרכי אל בית הקפה. האם היא תזכור אותי או את בית הקפה ובכלל האם תֶענה להזמנה – הרי עברה חצי שנה. נכנסתי. ערב טוב, סמדר! ערב טוב מר טולדנו! נחום. מה שלומך נחום? בעצם, איך היא יודעת שקוראים לי טולדנו? קויתי לפגוש בך שוב לכן השארתי את המדבקה על תיבת הדאר אבל לא חיפשת אותי. לפני חודש, כשחזרתי מאוחר מהעבודה ראיתי אותך נכנס למעלית, הורדתי במהירות את הברט ועליתי גם כן. התאכזבתי שלא ירדת בקומה הרביעית אבל המשכתי עד קומה שבע וראיתי לאיזו דירה אתה נכנס. בהזדמנות ראשונה ראיתי את השלט על דלת הדירה שלך – משפחת טולדנו. הבנתי למה לא חיפשת אותי. מה קורה עכשיו? אמרתי לסמדר שאישתי בהשתלמות בחו"ל ואני צריך לדבר עם מישהו. אתה מנסה לפתות אותי? סיפרתי לסמדר שעל אף שידעתי את שמה ואת מקום דירתה עשיתי את קילומטרז' המדרגות כדי לא לפגוש בה. היא צחקה ואמרה שלא ניכרת עלי שום התקדמות בהרזיה. נפרדנו. למחרת צלצלתי לגדעון בני ואמרתי לו שיש בחורה שתתאים לו ושהיא גרה בבלוק שלנו בקומה הרביעית. אתה מתכוון לסמדר אבני מדירה 16? יש לה כבר חבר! קוראים לו בָּרְט טוּרְקִיז.       

ברט טורקיז

  יוסי איל

למרות שהייתה לי מטריה, הגשם הצפוף והטורדני, הביא אותי להחלטה להיכנס לבית הקפה הקרוב ביותר. בעודי חושב בלבי איזה משקה אזמין, הגעתי לבית קפה שחלון הראוה שלו היה מזכוכית מט. החלטתי להיכנס והדבר הראשון שראו עיני היה ברט בצבע טורקיז.

הברט היה מונח על ראשה של בחורה כבת עשרים ושמונה, שבנוסף לברט לבשה מעיל גשם שלא הספיק עדיין להתייבש. ביקשתי רשות לשבת על ידה על בסיס גורל משותף – פליטי הגשם. ישבתי ממתין לקפוצ'ינו ועוגת הגבינה שהזמנתי. היא אפילו לא העיפה בי מבט. ידה הימנית ציירה בעזרת המזלג אינסוף מעגלים בתוך הצלחת שכנראה הכילה קודם עוגה. שאלתי אותה בנימוס אם היא יכולה להמליץ לי על העוגה שכבר אכלה. בחוסר עניין אמרה שהייתה זאת עוגת גבינה. סיפרתי לה שבמקרה הזמנתי כבר עוגת גבינה ושאלתי אותה אם תסכים שאזמין לה עוגה נוספת. הוספתי שתנועות המזלג על צלחתה העלו בי את הרושם שהיא עדיין רעבה.

-       אתה רוצה להתחיל אתי?

-       מה גרם לך לחשוב שאני רוצה להתחיל אתך?

-       אתה נכנס לבית קפה, כמעט ריק, ומכל השולחנות הפנויים אתה מתיישב דווקא בשולחן שלי. מה אני צריכה לחשוב?

-       תחשבי כך, כמו שאני חשבתי – הנה עוד מישהי שברחה מהגשם.

-       אני לא זונה!

-       גם אם הייתי מתאמץ הרבה, לא הייתי מסווג אותך במקצוע הזה.

-       אז מה משך אותך לשבת לידי?

-       הצבע של הברט.

כשהזכרתי את הברט, היא הושיטה את ידה לברט וכשהבחינה שהוא רטוב, הסירה אותו מעל ראשה וניערה את מי הגשם שהצטברו עליו. תנועת הסרת הברט גילתה שפע של תלתלים שחורים. באותו רגע הצטרפו הברט, מעיל הגשם השחור והמגפיים לתמונה שהזכירה לי את אדית פיאף.

תנועות המזלג המעגליות נמשכו ואני פרשתי אותם עכשיו, כמועקה. כנראה שצדקתי. לפתע אמרה:

-       מסרתי אותו.

-       חשוד? עבריין מוכר?

-       מה אתך, אתה חושב כעורך דין.

-       אני באמת עורך דין.

-       עכשיו אני כבר לא זקוקה לעורכי דין.

 

היא התחילה לספר בקול מונוטוני של השלמה על כך שמסרה את ילדה התינוק לאימוץ. הייתה בקולה השלמה מתוך כאב. זה לא הסיפור הקלאסי של בחור שמפתה בחורה, עושה לה ילד ונוטש כשאינה מוכנה לעשות הפלה. "נכנסתי לעבוד כאנימטורית במשרד פרסום. בעבודה הראשונה שלי במשרד צוותתי עם יואב, שעבד כקופירייטר. הוא לא היה יפה במיוחד או אתלט. נמשכתי אל הנינוחות שלו ואל דבריו החכמים. הפכתי לציידת. כשסוף סוף נפל מרצון ברשתי, הרגשתי כמלכת העולם. לא סיפרתי ליואב על ההריון וכשיצא להשתלמות בת שנתיים בחו"ל הוא לא ידע שיש כבר יצור חי שקושר אותנו." הגשם פסק ושנינו יצאנו לדרך. הלכנו לאותו כיוון. כשעצרה מול ביתה אמרה: "אתה יודע להקשיב, תודה" רציתי לשאול אותה למה מסרה את ילדה לאימוץ, אך כמו גולם אמרתי: "אהבתי אצלך את הברט בצבע טורקיז". היא עלתה במעלית לקומה הרביעית. המתנתי כמה דקות ועליתי לדירתי בקומה השביעית. למחרת, כשחזרתי מהעבודה, ראיתי בתיבות הדואר של דיירי הקומה הרביעית, תיבה שנוספה לה מדבקה, עליה היה מודפס "ברט טורקיז".                                                       

בתיה, מאיר, אביטל, יוסקה

כל הענין התחיל בטלפון שקיבלתי מישי.

- יוסקה שלום, מדבר ישי. אתה יודע שהשנה ימלאו 50 שנה מאז שהתגייסנו לנח"ל?

- לא, אני לא זוכר, עברו כבר 50 שנה?

- איך שלא יהיה אני רוצה לכנס אצלי את כל החבר'ה מהגרעין לפגישת מחזור.

- או.קי, אני אבוא.

- אם ככה, אז אתה, בתור גזבר הגרעין, ודאי שומר איזו רשימה שמית של כל חברי הגרעין. אם אתה מוצא משהו כזה, אני מבקש ממך שתשלח לי בפקס.

- בסדר, אני כבר הולך לחפש. להתראות בכנס.

 

מצאתי את הרשימה ותוך כדי עיון בה נתקלתי בשמות של בתיה ומאיר.

אם יש שני אנשים שהתואר "ג'ינג'י" לא מתאים לאופיים, הרי הם בתיה ומאיר.

הטבע שפך עליהם את הצבע והנמשים אבל לא את התכונות האופייניות לג'ינג'ים.

 

עם מאיר למדתי בכתה ד' בחיפה.

הוא לא העתיק מחבריו בבחינות, לא קשר קופסאות שימורים לזנבות חתולים ולא טיפס על עצי תות. מאיר אהב לצייר!

 

את בתיה הכרתי כשעברנו לגור ברעננה. היא למדה אתי בכתה ה' וו'. הייתה לה צמה עבה ולוהבת ואני התאהבתי בה נואשות, כמו שילדים מתאהבים.

נוסף לזאת היה לה ממוצע ציונים של 98.

בסוף כתה ו' ההורים של בתיה נסעו לשליחות בארה"ב ומאז לא ראיתי אותה.

 

כעבור שנים, כשהתגייסתי לנח"ל, פגשתי בגרעין שהצטרפתי אליו את בתיה ומאיר. כבר בטירונות הם נהיו זוג. זה מאד הפתיע אותי משום הדמיון ביניהם אך הם לעגו לחוקי המגנטיות האומרים שקטבים דומים דוחים זה את זה. מובן שהגרעין, שמאותו רגע כונה "הגרעין הג'ינג'י", התפרסם בכל המחזור.

 

 

הדבר קרה בהיותנו בהיאחזות.דקות מספר לפני כניסתי לשמירה באמצע הלילה, נשמע צרור יריות. רצתי לכיוון העמדה ממנה נשמעו היריות ושם מצאתי את מאיר ללא רוח חיים.

בחקירת מצ"ח לא נמצאה סיבה להתאבדות. אף אחד מאתנו לא זיהה שום סימנים מוקדמים למעשה. בתיה הייתה המומה ולא גילתה אפילו ברמז את מחשבותיה. אנו עצמנו לא לחצנו עליה שתשפוך את לבה.  

 

בתום השרות הצבאי פנינו כל אחד לדרכו ומאד התפלאתי שבתיה לא המשיכה בלימודי המשפטים כפי שתמיד אמרה שתעשה, אלא החליפה את שמה לאביטל ונסעה ללמוד פסיכולוגיה בארה"ב. השמועה על כך עברה בין חברי הגרעין, בין היתר אמרו שחזרה אל חבר שהיה לה בזמן השליחות של הוריה בארה"ב.  

 

לאט לאט נשכחה בתיה גם אצלי. עד קריאת רשימת השמות  לא התענינתי בכל הקורות אותה במשך 50 שנה.

לפתע, נתקפתי בסקרנות לגבי מה שקרה לבתיה-אביטל, ובתזזית בלשית הקדשתי את רוב שעות הפנאי שלי והפעלתי ואת כל הקשרים כדי למצוא אותה.

גיליתי שהיא אלמנה, עובדת כפסיכולוגית וגרה ברחובות.

חשבתי שהיא לא תרצה לדבר על פרשת מאיר ולכן בניתי תכנית.

הסתמכתי על הזמן שעבר, העושה בנו ככל העולה על רוחו וניצלתי את כישורי כשחקן. באתי לטיפול פסיכולוגי אל אביטל מימון, ברחובות.

היא לא קישרה את השם יוסף גלבוע עם יוסקה גרין של פעם, וגם ה"בעיה" שלי – רגשי אשמה על אחריותי במותו של חייל בזמן שרות מילואים נראתה די סבירה ומעניינת.

במפגש הרביעי פנתה אלי אביטל ואמרה:

- יוסקה, קח חזרה את הצ'ק על 4 הפגישות ודע לך שאת המבט שלך בעיניים אי אפשר להסוות ואני גם מבינה מדוע לא קיבלו אותך כשחקן בשום תיאטרון.

- תסלחי לי "גברת מימון", אני מאד מעריך את החוש הבלשי שלך. כל הכבוד. עכשיו ספרי לי, בתיה, מה קרה באותו ערב.

- בתנאי אחד. אתה לא מוציא מילה בכנס אצל ישי.

- יש לך את מילת הכבוד שלי.

- אתה יודע בודאי שמאיר ואני היינו ביחסים מאד קרובים. שנינו חשבנו באותה צורה, לא רבנו אף פעם ולמעשה היינו יחידה אחת. באותו ערב, לאחר מיזמוזים הגענו לשלב בו הוא הפשיט אותי ואז... הוא הוציא את בלוק הציור הנצחי שלו והתחיל לצייר אותי ערומה.

שכבתי נדהמת ולא הוצאתי הגה. בינתיים הגיעה שעת המשמרת שלו, הוא לקח חגור ונשק, והלך לעמדה. את השאר אתה יודע הרי אתה היית זה שמצא אותו... מאותו רגע לא רציתי להיות בתיה אלא מישהי אחרת, שתצליח להבין למה מאיר עשה מה שעשה.  

- והבנת?      

      - לא!

      - אם תבואי לכנס אביא לך  משהו שיעזור לך, אולי, להבין.

 

נפרדנו וקיויתי לפגוש אותה שוב. רציתי לתת לה את הרישום האחרון שמאיר רשם ואשר נמצא בעמדה כשהוא מרוסס בכדורים אשר האחרון בהם שם קץ לחייו.

בתיה לא הגיעה לכנס....ואני....אני אהבתי גם את בתיה וגם את אביטל.

הדמעה

 

היא עמדה בחלון והביטה                               

הדמעה

 

    היא עמדה בחלון והביטה

          ראתה ילדה הרך

            שתמיד נאהב

            לְמה כה נכסף

             ולמה נכזב

       מעינה נטפה דמעה  ...

 

   היא עמדה בחלון והביטה

     ראתה את בנה העלם

          נצרף לו באלם

         נצרב באש קרב

           לבסוף נשרף

הדמעה לא נשרה

        כי באש היא יבשה

 

            ראתה אותו

                 נכסף

                 נכזב

            לבסוף נאהב

מעינה נטפה דמעה  ...

             וכשהלך לו

היא עמדה בחלון והביטה

           ראתה אותו

                נצרב

                נצרף

           לבסוף נשרף

מעינה נטפה דמעה  ...

 

                    יוסי איל 29.10.2008

הדמעה

 

    היא עמדה בחלון והביטה

          ראתה ילדה הרך

            שתמיד נאהב

            לְמה כה נכסף

             ולמה נכזב

       מעינה נטפה דמעה  ...

 

   היא עמדה בחלון והביטה

     ראתה את בנה העלם

          נצרף לו באלם

         נצרב באש קרב

           לבסוף נשרף

הדמעה לא נשרה

        כי באש היא יבשה

 

דממה

 

באלם מילותי

אחנוק שירה נצעקת

ואשסף גרונות

ברוגע שתיקתי

עדי הדומיות

יטביעו את המלל

וקול דממה דקה

יבעיר על המוקד

 עד כלות,

את רעש העולם.

 

דני בן בסט

15.9.11

 

באותן שנים רחוקות, כאשר למדתי בתיכון בכפר סבא, לא היה קיים המושג פדופיל בלכסיקון של הורינו ובוודאי לא בלכסיקון שלנו התלמידים.

אצלנו דברו על חשקן, חרמן, או אפילו זיין עולמי. עולמי הכוונה בשרון, בחיפה והקריות, בעפולה ואפילו בטבריה.

באותו יום, בשעות אחר הצהרים המוקדמות, תכננה השמש את מסלול שקיעתה בחוף הים של הרצליה. אף אחד מתושבי השרון לא חשב להפריע לה, זאת משום שחלקם היו בשלב ה'שלף שטונדה' ואילו האחרים היו בתוך חנויות המכולת, במשרדים ובמוסכים.

דווקא ביום הזה, הגיע אל תחנת המשטרה הנפתית בכפר סבא, מידע על טנדר דודג' ירוק, המסתובב בדרכי העפר שבין פרדסי צפון רעננה.

משטרת כפר סבא פעלה בזריזות והחליטה להפעיל נוהל סריקת פרדס, שאמור להתבצע בעת גניבת פרי, או כלי עבודה מן הפרדסים וכן במקרה של היעלמות תלמיד אחרי גמר הלימודים.

עד היום לא ברור כיצד נודע לדני בן בסט מכפר מלל, על הטנדר בפרדסי רעננה. גם לא נודע באיזה כלי רכב הוא הגיע מכפר מלל עד רעננה.

דניס / יוסי איל

14.3.09

 

 

 

אף אחד לא ידע שגוסטב שלזינגר הוא לא אחר מגדליה שוסטר, יהודי מויטבסק. אמרתי אף אחד, איסר הלפרין ידע. לגוסטב היו סיבות טובות להתחזות לנוצרי. הדבר עזר לו להתקבל ללימודי מלונאות בשוויץ. איסר היה בקשר מכתבים עם חברו, בן עירו, לאורך שנים. את החברות הזאת החליט איסר לנצל, כאשר הוא הפך להראל, בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל. באותה תקופה שוכנו כל אנשי השגרירויות הזרות במלון "השרון" בהרצליה. איסר דאג להזמין משוויץ, מלונאי ותיק – גוסטב שלזינגר אשר מונה למנהל מלון "השרון". אין צורך להסביר שמינוי זה עזר להעלאת השירות במלון לרמה בינלאומית ובודאי זה עזר לאיסר להתקין אמצעי עקוב אלקטרוניים במלון.

לאחר תקופת הזהר של מלון "השרון" המשיך גוסטב בניהול מלון חדיש "דן פנורמה" בחיפה. החיים בארץ לא קסמו לגוסטב והוא חזר לשוויץ. בשוויץ הוא פגש את ויולט, שלמדה יחד אתו מלונאות והם התחתנו, עברו לגרמניה ופתחו פנסיון בעיר מרחצאות. דבר זה הועיל מאד לתכניותיו של איסר, אשר באותה תקופה עסק בציד המדענים הגרמנים במצרים. בינתים נולדה לויולט וגוסטב בת - סינתיה. בפנסיון של ויולט וגוסטב התארחו מדי פעם, מדענים אשר פיתחו עבור המצרים טילים, שהיוו סכנה  לביטחונה של ישראל. גוסטב התבקש ע"י איסר להמשיך ולתרום למדינת ישראל ע"י דיווח שוטף על תנועות אורחיו החשובים.

בבוא העת, כשסינתיה בגרה, ביקש גוסטב מאיסר שיסדר לה אפשרות ללמוד עיצוב אופנה ב"שנקר". כשאיסר פגש את סינתיה בבואה ללמוד עיצוב אופנה, הוא התרשם מיופיה והציע לה מלבד לימודי אופנה להצטרף ל"מוסד". את הכשרתה לתפקיד היא קיבלה בפיקוד דרום בבאר שבע ולכיסוי חלק מהוצאותיה היא הרויחה מהוראת רישום וציור במועצה האזורית "רמת נגב".

 כאן נכנסת לתמונה יעל, שבאותה תקופה הייתה אחראית על חוגי ההעשרה בקיבוץ. סינתיה, שסיימה את הדרכת החוגים בשעה מאוחרת ביקשה מיעל אפשרות ללון לילה אחד, מדי שבוע, בקיבוץ. יעל עשתה זאת והידידות ביניהן התהדקה. כאשר ויולט, אימה של סינתיה, באה לבקר אותה בארץ, יעל ארחה אותה ליום שלם בקיבוץ. כך נקשרו קשרי ידידות גם עם אמא של סינתיה. בחגים – ראש השנה, פסח, וראש השנה האזרחית דאגה ויולט לשלוח כרטיסי ברכה ולהפציר בה שתבוא להתארח בפנסיון שלהם בגרמניה.

כעבור שנים, אחרי שויולט נפטרה ממחלת הסרטן, דניס אחותה, שהתגוררה בצרפת סמוך לגבול עם גרמניה, באה הרבה פעמים אל גוסטב. ממנו היא שמעה על הקשר עם יעל ואז רצתה לבקר בישראל. היא שלחה מכתב אל יעל שבו היא מבקשת להכיר אותה ולהתארח ברביבים. משום מה הביקור לא יצא לפועל אך לעומת זאת החל קשר מכתבים ארוך. הקשר נמשך גם בעידן האינטרנט והדואר האלקטרוני ומכתבים וצילומים של נופי חו"ל ופרחים היו דבר שבשגרה. דניס ובעלה הרבו לטייל בכל ארצות אירופה, אפריקה ואסיה והציפו את יעל בתמונות מכל אתר שביקרו. מה שיעל לא ידעה הוא זה שגם דניס וגם בעלה עבדו בשירותה של סינתיה וכל מכתב וצילום שהגיעו אל יעל הייתה לו משמעות ביטחונית והוא גם נותב אל היעד של פיקוד דרום.

לאחר עשר שנים של חליפת מכתבים הודיעה דניס ליעל שברצונה לבקר ברביבים. יעל שמחה מאד ומלבד  הצימר שהזמינה לה דאגה גם שנהג מהקיבוץ יאסוף אותה בנתב"ג. לדניס נמסר מספר הטלפון הסלולרי של הנהג לצורך תאום המפגש. אחרי נחיתת הטיסה מצרפת וטלפון אל הנהג – הפתעה. במקום תיירת כבת שבעים נגשה אל האוטו אשה צעירה שאמרה בעברית "אני דניס, תוריד אותי בפיקוד דרום ואחר כך תאסוף את דניס האמיתית מתחנת הרכבת כדי לקחת אותה אל יעל". זה היה אקורד הסיום בפרישתן מהשירות של סינתיה ודניס.   

             

הבית

 

מה שעולה לי בראש, הוא לא הבית אלא הגבעה שצפתה למרחקים, אל העשן שמתוכו נשמעו לא הלמות פרסות סוסים, אלא צפירת קטר ורכבת נעלמת באופק. כאילו מזמינה אותי : "בוא אלי"

וכשבאתי לרציף – לא כלום – לא רכבת, לא פסים, לא רציף, לא תחנה. ואז...נשמעה שוב הצפירה ומתוך העשן הופיעה הרכבת. הבנתי שהבית לא כאן אלא הרחק באופק.

 

 

תמונה יפואית

 

- כמה זמן אפשר להקדיש לקנית כסא? אפילו של לואי ה14.

- אני משלמת לך על ההובלה, אז תמתין בסבלנות.

- גברת אני לא מבין, את מגיעה מארצות הברית ליפו העתיקה, ומה שמענין אותך זה כסא של לואי

  ה15

- שמעת פעם על ריהוט שיש לו ערך מעבר לשימוש הפשוט שלו?

- מה את מקשקשת. זה רק כסא! 4 רגליים, קצת קטיפה, דבר כזה שוה רק לשבת עליו. מה זה

  משנה של מי הוא היה. דרך אגב, מדובר על לואי ארמסטרונג?

- אתה מכיר את לואי ארמסטרונג?

- זה טוב! יש לי 72 תקליטים של 78 . זה מחוץ לתקליטי 45 ול  CD שלא כל כך נחשבים.

- איך הגעת לזה?

- מה זאת אומרת – אני נגן חצוצרה.

- אז מה אתה עושה בהובלות?

- מחצוצרה אי אפשר להתפרנס. או, הנה ארזו לך את הכסא.

- אתה יודע מה? אני אוסיף לך כמה שקלים וזה רק בגלל לואי.

- איזה? סצ'מו או ה16.

 

צניחה ראשונה

 

מה שמפתיע, זה הרעש. יותר נכון השקט שאחר הרעש. אתה עומד חגור מצנח. המנועים עובדים, הפקודות בתוך המטוס נצעקות. אתה מגיע אל דלת המטוס הפתוחה. זוכר את כל שלמדת בקורס. בועט בחוזקה ואז יוצא אל....השקט ....קול דממה דקה. לא פחדתי.עד לקרקע יש זמן של דקה בלבד.זמן שבו בוחנים איך נראים הבתים והנוף מלמעלה. פתאום האדמה רצה מולך ריצה מטורפת.

הפחד משתלט. האם אנחת בשלום? זהו, חבטה, גלגול והכל נגמר!

הדמעה

 

היא עמדה בחלון והביטה

ראתה אותו

נכסף

נכזב

לבסוף נאהב

ודמעה נטפה מעינה ...

 

וכשהלך לו

 

היא עומדת בחלון מביטה

רואה אותו

נצרב

נצרף

לבסוף נשרף

ודמעה נוטפת מעינה ...  

 

                           יוסי איל

הוא זכר אותה

                       

כשנכנס לפאב ראה אותה. היא לבשה חצאית מיני וטי שירט שחור. הביט בה. חתיכה, נראה אם ילך לי להתחיל איתה. הביטה בו. הוא ראה אותי. בחור נחמד.אם הוא לא ניגש אלי, אני אגש אליו. הזמין אותה למשקה ועוד משקה ועוד משקה ועוד משקה ועוד ....בשעה שתים וחצי היא שאלה: "אתה רוצה לבוא אלי?" והוא ענה: "אני צריך לקום מוקדם כי אני עובד כמאבטח."

זמן עובר... הוא זכר אותה בחצאית מיני.

הוא עמד בשער המכללה למשפטים. היא התקדמה לעברו כשהיא נושאת תיק של מחשב נישא. הביטה בו. שוב הוא? הבחור מהפאב. הוא לא התקדם הרבה. עדיין מאבטח. הביט בה. תראו, תראו, זאת מהפאב. לא תארתי לעצמי שהיא לומדת משפטים. רצתה לעבור אך הוא ביקש ממנה לפתוח את התיק. בדק ונתן לה להכנס.

זמן עובר... הוא זכר אותה עם תיק של מחשב נישא.

בטיסה מלונדון לישראל היא חזרה עם הרבה שקיות שאותם לא הצליחה לדחוף לתא  תיקי היד. הוא עזר לה. הביט בה. היא כמו כולם. נוסעת ללונדון לקניות. אז מה אם היא למדה משפטים? הביטה בו. נראה לי שבכל זאת הבחור התקדם. להיות  אחראי על  שלומם של 250  איש  זה  לא פשוט.  ישבה בכסא

 C36 . הוא ישב בכסא D36 . שאלה אותו: "האם אתה המאבטח הסמוי?" הנהן בראשו לחיוב.

זמן עובר... הוא זכר אותה בכסא C36 .

הממונה על אבטחת שגרירות ישראל בבריסל נורה והגיע אל חדר המיון בבית החולים. הפצעים היו בינוניים. עוזרת מזכיר ראשון נשלחה לבית החולים כדי לברר את מצבו. הספיקה להביט בו לפני הכניסה לחדר הניתוח. הוא פקח עיניים והביט בה. כמה שהיא יפה. הייתי מתחתן איתה אם לא הייתי פצוע. הזמן עמד מלכת... הוא זכר אותה בחצאית מיני.

פעמוני האזעקה של בית החולים צלצלו. שיצלצלו אני לא קם. הרים יד וכיבה את השעון המעורר. קם, התלבש, התרחץ והלך לעבודה. בדרך זכר אותה...                               

הזאב והשועל

בשנת 1945 כאשר קיבוצנו היה בן שנתים קדחו את באר המים הראשונה. המים נמצאו אך למרבה הצער הם הכילו אחוז גבוה של מליחות דבר שהפך את שתייתם לדבר מגעיל ביוותר. זה הרקע של הסיפור.

באחת מחברות הנוער שהיו בקיבוצנו היה נער אשר כונה בשם – "פוקסי". אותו פוקסי התפרסם ברחבי הקיבוץ בגלל אמרתו המפורסמת : "אסור לזלזל בארוחת ארבע". שנים רבות אחרי שעזב את הקיבוץ, הוא צוטט כל אימת שהוזכרו ארוחות, מזון, או השעה ארבע אחר הצהריים, ע"י חברים שלא הכירוהו כלל. מלבד האמרה הוא הצטיין בפחד תהומי מפני זריקות. את הדבר הזה כמעט כולנו שכחנו פרט לחבר אחד שנכנה אותו – "הזאב"..

יום אחד, לאחר הרבה שנים שבהם לא ביקר בקיבוץ, הגיע מיודענו פוקסי לביקור נוסטלגי. הוא התפעל מחדר האוכל הבנוי שהחליף את הצריף הישן, מבריכת השחיה, מן המועדון לחבר, מבתי הקומתיים ומעוד סימני קדמה שהגיעו גם אל הנגב. הוא שאל הרבה על חברי משק שעזבו ועל כל הדברים שקרו בקיבוץ מאז שעזב.

ברביבים חיו טיפוסים שונים ומשונים ביניהם אוריאל וליבל אשר פנו לדרכים אחרות – אל הספנות והים. מרכיבה על ספינת המדבר אל הסיפון המתנדנד. פוקסי לא ידע על כך כלום.

בלכתו על אחד השבילים הוא פגש את "הזאב" ואותו הוא שאל: "איפה לייבל?"

הזאב ענה: "מת!"

פוקסי: "ואיפה אוריאל?"    

הזאב: "מת"

פוקסי: "איך מתו שניהם?"

הזאב: "אתה זוכר את באר המים המלוחים?"

פוקסי: "כן"

הזאב: " אחרי ששני חברים ראשונים נפטרו מבלי שהיו חולים כלל, גילו שהבאר המלוחה    הכילה חומר כימי נדיר שגרם למותם. מובן שמיד נעשו מאמצים לגלות תרופה מתאימה וכשזאת התגלתה, היא הוזרקה לכל חברי הקיבוץ ששתו מהמים המלוחים." 

לייבל ואוריאל שהיו ימאים בלי כתובת קבועה לא אותרו כדי להזריק להם את התרופה והם נפטרו.

ברגע זה חוורו פניו של פוקסי שאמר: "גם אני שתיתי ממי הבאר"

הזאב: "אני יכול לברר במרפאה אם יש עדיין את הזריקה עם החומר המנטרל."

התברר שהוא רתם למתיחה גם את האחות התורנית במרפאה והיא אישרה באזני שהזריקה ל"שועל" פלצבו. ממנה שמעתי על הלבטים שהיו לפוקסי – זריקה או מוות. כששאל את האחות כמה עליו לשלם, התערב הזאב ואמר: "ההוצאות עלינו! הרי היית חלק מאיתנו."  

הזוג הנוסף

אני פנסיונר של "המוסד" שמי עוזי (שם בדוי) ואת הרשות לפרסם את פרטי הפרשה שבה היינו מעורבים רינה (שם בדוי) ואני קיבלתי רק עכשיו, 33 שנה אחרי הפרשה. הכוונה היא לפרשת לילהאמר שבנורבגיה, שהייתה חלק ממבצע "זעם האל". למבצע הוכנו שני צוותים. אחד מהם: של סילביה ואברהם והשני של רינה ושלי. אף צוות לא ידע על קיומו של הצוות השני.למשחק צורפו גם שני ישראלים שלא היו חברי "המוסד". הם נבחרו מבין כל הישראלים שנרשמו לטיולים בנורבגיה. שמם סוזי ועמירם חברי קיבוץ בנגב. אנחנו, בחזות של זוג דתי צעיר, היוצא לירח דבש, נפגשנו  לראשונה איתם  באולם הדיוטי פרי הישן של נתב"ג. היות והיו לנו תמונותיהם, התישבנו "באקראי" מולם וכך נוצרה ידידות שהייתה צריכה לשמש לנו כאליבי. הגדלנו לעשות כאשר השארנו בידיהם את הדרכונים ותיקי היד כשהלכנו לאכול. כשחזרנו ננזפנו על כך שאנו לא זהירים ומפקידים דברים יקרים בידי אנשים זרים. במטוס, כמובן, היו לנו מקומות סמוכים לשלהם ואז גם שמענו על כך שהם מתכוננים לקחת סיור עם חברת תיירות מקומית שכללה בין היתר את לילהאמר. הדבר מצא חן בעינינו והסכמנו להצטרף גם כן לטיול. כאשר הגענו לאוסלו התברר לנו שהטיול לא יוצא לדרך מחוסר משתתפים. עמירם הציע שנסע ברכבת לברגן ובדרך נעצור ונבקר בפיורד של פלאם. היינו בפלאם, הגענו לברגן, שכרנו יחד שני צימרים אך למחרת התחשק לנו לבקר בטרונדהיים, נפרדנו מהם, קפצנו ללילהאמר לסיור מקדים ואחר כך שבנו לברגן וסיפרנו להם על טרונדהיים ועל נפלאות חוג הקוטב.

בינתיים, הוחלט ב"מוסד" להפעיל את הצוות השני בגלל שלכל משתתפיו היה כיסוי של אזרחות לא ישראלית. אנו נשארנו בברגן ושם שמענו על כשלון המבצע. נשארנו ב"תפקיד" הזוג הדתי ולקחנו סיור לפינלנד על מעבורת. היינו אמורים להפגש עם עמירם וסוזי באוסלו לכן הופתענו מכך שדווקא הם עזבו בחיפזון את נורבגיה. אחר כשבוע נוסף חזרנו הביתה למשימה הבאה. כעבור שבועים אני מקבל מכתב מעמירם בזו הלשון:

"לעוזי ורינה  שלום!

מה שלומכם? איך אתם מסכמים לעצמכם את שבועיים הדבש? אנחנו מאד נהנינו בחברתכם והרגשנו גם אנחנו צעירים. אני מקדים ומבקש את סליחתכם על כך ששימשתם לי השראה שאולי לא כל כך מחמיאה לכם. מה לעשות נתתי לדמיון שלי לעבוד שעות נוספות. אני מצרף סיפור קצר שכתבתי בשם "הזוג השני" ................"

כשקראתי את הסיפור התמלאתי חרדה. הסיפור תאר במדויק את תפקידנו בנורבגיה עם פרטים שרק אני ורינה ידענו. הבאתי את הסיפור למייק ואצלו נפלה ההחלטה -  סוזי ועמירם יגויסו ל"מוסד". הם הוזמנו למשרדי מס הכנסה הושבעו על סודיות והפכו לבלדרי דמה של ה"מוסד". את משכורתם "קיבל" הקיבוץ במסוה של סעיפים פיקטיביים. מובן שהמשכורת היתה פיקטיבית ולא שולמה אף פעם. וכך כל פעם שעמירם וסוזי יצאו לטייל בחו"ל, הם קיבלו מעטפה אותה היו צריכים לשים מתחת למושב הגונדולה בונציה, על חומת דוברובניק, במטרו בפריס, וכו'. אינני יודע אם הדבר מצא חן בעיניהם או לא. לפני שנה, בהלויה של סילביה, הגיעו גם נציגי "המוסד" אשר נשאו הספדים. מובן שגם רינה ואני היינו שם.  ........ ואת מי אנו פוגשים -  כמובן את סוזי ועמירם. הם הופתעו כמונו ואנו נשאלנו כמה ילדים יש לנו ואף הוזמנו על ידם לבקרם בקיבוץ. הם התקשו להאמין שאיננו נשואים ושאנו בוגרי "המוסד". אז גם התעוררה סקרנותי ושאלתי אם הם היו "הזוג השלישי". "לא" ענתה סוזי "אנחנו מסיבות משפחתיות. אני דודתה של סילביה"                                                                   

הזוג הנוסף

20.3.2009

 

 

אני פנסיונר של "המוסד" שמי עוזי (שם בדוי) ואת הרשות לפרסם את פרטי הפרשה שבה היינו מעורבים רינה (שם בדוי) ואני קיבלתי רק עכשיו, 33 שנה אחרי הפרשה. הכוונה היא לפרשת לילהאמר שבנורבגיה, שהייתה חלק ממבצע "זעם האל". למבצע הוכנו שני צוותים. אחד מהם: של סילביה ואברהם והשני של רינה ושלי. אף צוות לא ידע על קיומו של הצוות השני.למשחק צורפו גם שני ישראלים שלא היו חברי "המוסד". הם נבחרו מבין כל הישראלים שנרשמו לטיולים בנורבגיה. שמם סוזי ועמירם חברי קיבוץ בנגב.

אנחנו, בחזות של זוג דתי צעיר, היוצא לירח דבש, נפגשנו  לראשונה איתם  באולם הדיוטי פרי הישן של נתב"ג. היות והיו לנו תמונותיהם, התישבנו "באקראי" מולם וכך נוצרה ידידות שהייתה צריכה לשמש לנו כאליבי. הגדלנו לעשות כאשר השארנו בידיהם את הדרכונים ותיקי היד כשהלכנו לאכול. כשחזרנו ננזפנו על כך שאנו לא זהירים ומפקידים דברים יקרים בידי אנשים זרים. במטוס, כמובן, היו לנו מקומות סמוכים לשלהם ואז גם שמענו על כך שהם מתכוננים לקחת סיור עם חברת תיירות מקומית שכללה בין היתר את לילהאמר. הדבר מצא חן בעינינו והסכמנו להצטרף גם כן לטיול.

כאשר הגענו לאוסלו התברר לנו שהטיול לא יוצא לדרך מחוסר משתתפים. עמירם הציע שנסע ברכבת לברגן ובדרך נעצור ונבקר בפיורד של פלאם. היינו בפלאם, הגענו לברגן, שכרנו יחד שני צימרים אך למחרת התחשק לנו לבקר בטרונדהיים, נפרדנו מהם, קפצנו ללילהאמר לסיור מקדים ואחר כך שבנו לברגן וסיפרנו להם על טרונדהיים ועל נפלאות חוג הקוטב.

בינתיים, הוחלט ב"מוסד" להפעיל את הצוות השני בגלל שלכל משתתפיו היה כיסוי של אזרחות לא ישראלית. אנו נשארנו בברגן ושם שמענו על כשלון המבצע. נשארנו ב"תפקיד" הזוג הדתי ולקחנו סיור לפינלנד על מעבורת. היינו אמורים להפגש עם עמירם וסוזי באוסלו לכן הופתענו מכך שדווקא הם עזבו בחיפזון את נורבגיה. אחר כשבוע נוסף חזרנו הביתה למשימה הבאה. כעבור שבועים אני מקבל מכתב מעמירם בזו הלשון:

"לעוזי ורינה  שלום!

מה שלומכם? איך אתם מסכמים לעצמכם את שבועיים הדבש? אנחנו מאד נהנינו בחברתכם והרגשנו גם אנחנו צעירים. אני מקדים ומבקש את סליחתכם על כך ששימשתם לי השראה שאולי לא כל כך מחמיאה לכם. מה לעשות נתתי לדמיון שלי לעבוד שעות נוספות. אני מצרף סיפור קצר שכתבתי בשם "הזוג השני"

כשקראתי את הסיפור התמלאתי חרדה. הסיפור תאר במדויק את תפקידנו בנורבגיה עם פרטים שרק אני ורינה ידענו. הבאתי את הסיפור למייק ואצלו נפלה ההחלטה -  סוזי ועמירם יגויסו ל"מוסד". הם הוזמנו למשרדי מס הכנסה הושבעו על סודיות והפכו לבלדרי דמה של ה"מוסד". את משכורתם "קיבל" הקיבוץ במסוה של סעיפים פיקטיביים. מובן שהמשכורת היתה פיקטיבית ולא שולמה אף פעם. וכך כל פעם שעמירם וסוזי יצאו לטייל בחו"ל, הם קיבלו מעטפה אותה היו צריכים לשים מתחת למושב הגונדולה בונציה, על חומת דוברובניק, במטרו בפריס, וכו'. אינני יודע אם הדבר מצא חן בעיניהם או לא.

לפני שנה, בהלויה של סילביה, הגיעו גם נציגי "המוסד" אשר נשאו הספדים. מובן שגם רינה ואני היינו שם.  ........ ואת מי אנו פוגשים -  כמובן את סוזי ועמירם. הם הופתעו כמונו ואנו נשאלנו כמה ילדים יש לנו ואף הוזמנו על ידם לבקרם בקיבוץ. הם התקשו להאמין שאיננו נשואים ושאנו בוגרי "המוסד". אז גם התעוררה סקרנותי ושאלתי אם הם היו "הזוג השלישי". "לא" ענתה סוזי "אנחנו מסיבות משפחתיות. אני דודתה של סילביה"                                                                  

החינוך המשותף

אהבתי את החינוך המשותף בגלל שתי סיבות. קודם בגלל החינוך. אתם לא מתארים לעצמכם כמה נפלא להיות הורה בקיבוץ שיש בו חינוך משותף. אני שכל החינוך שלי הסתכם בתחום החקלאי זכיתי להרחבת האופקים האינטלקטואליים בזכות הלינה המשותפת. אחרי שעות ההשכבה לישון של הצאצאים בגני הילדים ובכתות עמד לפני פנאי אינסופי לחוגי ג'אז מודרני, שח-מט, אוריגמי או מטריאליזם דיאלקטי. כל זאת עם ראש נקי מדאגות לילדים בזכות אותו מוסד – "שומרת בתי ילדים". אותו מוסד לא קפא על שמריו ועם התפתחות האלקטרוניקה הגיעה לתקשורת מידית עם הילדים הנמים את שנתם. "שומרת, שומרת"

"תפסיק לבלבל את המח, אני גומרת את הציפס ובאה אליך". מכל הובותי לחינוך המשותף אהבתי את הלינה בגן. באתי לגן, הצעתי את המיטה, שכבתי לישון, העירו אותי, התרגזתי, אספתי את כלי המטה, חזרתי לישון בחדר.

הדבר השני שבגללו אהבתי את החינוך המשותף הוא עצם היותו משותף. מרגע שאתה חבר קיבוץ, אתה באופן אוטומטי הופך להיות מחנך. אתה שוה זכויות למורה לגננת ולמטפלת. אני בעיקר אהבתי לתפוס באוזן של חניכי החינוך המשותף ולזרוק אותם מחדר האוכל, המועדון, הסרט ועוד ... אהבתי לצרוח על רוכבי האופניים שדהרו ורמסו את החברים וגם להוציא להם אויר מהגלגלים. עכשיו המצב יותר מסובך כי ההורים כועסים עלי  משום שמסרתי למשטרה את שמו של סוחר הסמים וגדעתי את ההספקה הסדירה.

עכשיו, בנושא הדגל העומד בין מחייבים ובין מתנגדים לחינוך המשותף – הלינה המשותפת.לא מעטים הקיבוצים אשר נפלו כלכלית בגין הבניה המסיבית לקראת הלינה המשפחתית אשר בעקבותיה באה ההפרטה המוגברת ולאחריה השכר הדיפרנציאלי. התוצאות של הלינה המשפחתית לא אחרו לבוא. עימות בלתי פוסק עם הצאצאים בענינים טרויאליים -  מתי להתקלח, מתי שוכבים לישון, איפה מבלים את שעות הפנאי. אם רק תעז לאמר בצורה חברית להורים שישגיחו קצת יותר על טפם, אתה מקבל נזיפות – " אתה אל תתערב! " הפסקתי. ולבסוף סיפור קטן מימי המעבר בין לינה משותפת ללינה משפחתית. ילדה קטנה הרגישה לא טוב. בערב, לפני ההשכבה בגן, החליטו הוריה החרדים לבריאותה להשכיב אותה בדירתם. באמצע הלילה הילדה התעוררה ובכתה. ההורים המודאגים שאלו אותה איך אפשר לעזור לה. והתשובה המיידית – "אני רוצה לחזור לגן"   

החרסים הנסחרים

5.12.08

יוסי איל

 

קשה לתאר, כי העובדה שאני יושב בסניף של בית ממכר העתיקות "שניידר" בעיר לוצרן שבשוויץ, קשורה בשרות מילואים ראשון לאחר השרות הסדיר. לא סתם יושב, אלא אני שותפו של מוריס שניידר, מברן שוויץ. אגב, מוריס הוא חותני ובתו ברנדה למדה לפני שנים ארכיאולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים.

בצבא הייתי ביחידה די אפורה ולכן גם בשירות המילואים לא זכיתי להמנות על "הטובים". האימון שלנו היה באזור בית גוברין ובעיקר בתל מרשה. תל מרשה הוא אוסף בלתי נגמר של חורים, מערות פעמון ומחילות תת קרקעיות. אם מישהו צריך ליפול שם לתוך בור, אין מועמד יותר טוב ממני. אכן כשנפלתי דרך ארובת מערת פעמון, לא נחבלתי במיוחד והתחלתי לצעוק לעזרה אל חברי שהיו בסביבה. כשסוף סוף מצאו מאין בוקעים הקולות, הרגיעו אותי ואמרו שהם ינסו למצוא את פתח המערה. נרגעתי. התחלתי לחקור את המערה תוך שימוש בפנס כיס. ממרכז המערה הובילו הרבה מעברים – חלקם פתוחים וחלקם סגורים. באחד מהם, די עמוק, גיליתי ערמת חרסים. האם מציאת החרסים היא שהביאה אותי ללימודי ארכיאולוגיה? קשה לי להגיד. אולי אז, לראשונה, התעוררה בי תאוות הבצע.

היות וכלי החרס היו במצב טוב, שמתי כמה מהם בתרמיל הצבאי והמתנתי לחברי שיוציאו אותי מהמערה. סוחר העתיקות מבית לחם, נתן לי בעד כלי אחד סכום נכבד. הוא ניסה בדרך ערמומית לגלות היכן מצאתי אותו ואם יש בידי כלים נוספים. לא מכרתי שום כלי נוסף. הבנתי שאני זקוק לידע יותר מעמיק באריכאולוגיה כדי להפיק את מירב התועלת מן החרסים. אל אדון שניידר בשויץ הבאתי את אחד החרסים המקוריים, כדי שיעריך בכמה פרנק אפשר למכור אותו. כאשר שמעתי את המחיר, הבנתי שהרעיון שלי היה גאוני. כמה חודשים לפני כן התקשרתי אל קדר בג'נין ובקשתי שיכין לי כמה העתקים של כלי החרס שהיו ברשותי. שילמתי לו, ובביקור הראשון שלי בתל לכיש טמנתי אותם במקום שרק אני ידעתי אותו. כאשר כיתת הארכיאולוגים, של האוניברסיטה העברית שבה למדתי בקרה בתל לכיש, ידעתי שהגיע הזמן לפעול.

תוך נבירה בתל, "מצאתי" אחד מהכלים שלי. על ידי הייתה באותו זמן תלמידה שויצרית בשם ברנדה. למראה הכלי היא אמרה: "חבל שאבא שלי לא כאן. הוא ודאי היה יודע להעריך את שוויו." שנינו הסתרנו מהאחרים את דבר המציאה. אינני יודע אם היא הייתה תאות בצע כמוני או מתוחכמת בשיתוף הפעולה בתרמית הארכיאולוגית הגדולה. תוך זמן קצר התחתנו בנישואי תועלת כדי שאף אחד לא יוכל להעיד נגד השני במשפט. לאט לאט העברנו את כלי החרס המקוריים וגם את המזויפים, לשוויץ. ללקוחות היינו מראים את הכלי המקורי שעבר בדיקת מומחה ולאחר מכן היינו אורזים את הכלי מג'נין. מוריס שניידר, עצמו, לא ידע על כך מאומה. הוא זה שהציע לנו לפתוח סניף בלוצרן. מובן שקיבלנו את ההצעה ומאז מוצפת שוויץ בחרסים "made in"  ג'נין.

הילד הזה הוא עני

מי שמספיק מבוגר, ודאי זוכר שבשנות השבעים כיכב בתחנה המרכזית הישנה, בתל אביב, ציור של "הילד הבוכה".

אוכלוסיית ישראל, באותה תקופה, התחלקה לשתים. חציים חשבו שהציור הוא קיטש וחציים רכשו אותו והוא קיבל מקום נכבד על קיר הסלון.

מאז עברו ארבעים שנה ושוב נתקלתי ב"ילד הבוכה" והפעם בספרד. טיילנו ב"פיקוס דה אירופה" ועצרנו במקום שנקרא "סנטיינה דל מאר". זהו כפר שהשתמרו בו המבנים מאז ימי הביניים. הבניינים עשויים אבן ועל כל בניין שלטי האבירים להם הוא שייך. כנסיה, מבנים של רפתות ודירים, ממגורות ומחסנים. הקידמה והתיירות עשו, כמובן, את שלהן וברוב מבני הכפר צצו חנויות שמוכרות דגלי אבירים עם ציורי השלטים, מריונטות של פינוקיו, מפות רקומות, חיות עטורות חרסינה בסגנון גאודי, רהוט עץ בסגנון עתיק, ופרזולי ברזל. הרבה מסעדות וברים, שבהם משביעים את התיירים בטאפאס, יין ובירה.

בבר של דון פדרו קסטיליה, שאינו ממוקם במרכז דווקא, עשינו חניה.  דון פדרו עצמו, שגילו על פי הערכתי כחמישים ויותר כבר לא מגיש ליד הבר, אלא יושב ליד שולחנון קטן בצד ולוגם ספלול קפה.

על קיר צדדי של הבר תלויות שבע תמונות ממוסגרות ומאובקות, ואריאציות של "הילד הבוכה".

כשמסתכלים היטב בדון פדרו ובתמונות רואים דמיון בלתי מבוטל.

אני כישראלי מצוי, מרשה לעצמי לפנות אל דון פדרו ולשאול אותו לפשר הדמיון. דון פדרו, באנגלית עילגת, מצליח להסביר לי שצייר ספרדי שבא לצייר את מבני הכפר, השתכן בבית אביו, דון פרננדו קסטיליה ובהיותו חסר אמצעים הסכים לשלם בציורים.

- הוא צייר אותי כשהייתי ילד. התמונות שאתה רואה על הקיר – זה אני. אם תשים לב, יש מקום שבו חסרה תמונה. זאת תמונה שלי, בוכה. נתתי אותה לעיתונאי שעשה כתבה על הבר שלי.

נפעם מהסיפור, הצעתי לדון פדרו שימכור לי את אחת התמונות. שילמתי 40 $. הורידו לי את התמונה והצטלמתי כשדון פדרו מגיש לי אותה.

כשחזרנו לארץ, נבחרתי לבדיקה מדגמית של המכס. הבודק ראה את התמונה, ניגש אל לוח שהיה על הקיר, מחק את המספר 16 ורשם במקומו 17 ואמר לי לסגור את המזוודה. כששאלתי אותו למה עשה זאת, הוא אמר: "הילד הזה כבר לא עני. אתה האדם ה 17 שקונה את סיפור "הילד הבוכה".         

הנשיקות שהמתינו

18.9.11

אף פעם, עד יום הזיכרון שלאחר מלחמת יום כיפור, לא נתקלתי בפרץ רגשות של עצב ושמחה בבית עלמין צבאי. ואני, שמבקר מדי שנה, בבתי עלמין, בתאריך הזה בשל חברים ובני משפחה שנהרגו בעת השירות הצבאי, יכול לומר זאת בוודאות, כי הפעם מדובר בי עצמי ובסימה, אחותו של דוד חברי הקבור פה, לרגלי.

 

כשנכנסתי לבית העלמין, כבר ראיתי את הדרג הצבאי הבכיר - מפקד הגדוד הארטילרי ואת קצין התותחנים ומן הצד השני של השביל, את בני המשפחה.

התקרבתי ואמרתי – סימה, כשזר דמעות מפריע לי במקצת מלנשק את הפוני שלה, שלא היה קיים לפני 23 שנה.

דוד שניסה לשדך ביני ובין אחותו שהייתה צעירה מאיתנו בשנתיים תדרך אותה והכתיב לה אפילו את הטקסט – אני יודעת,גדי, שאין לך חברה. מה דעתך להיות חבר שלי?

סימה סירבה ואמרה לאחיה שלא מקובל שבנות תופסות את היוזמה.

-       למה שלא תגיד לגדי שיפנה אלי?

כך קרה שדוד אמר לי – אתה עוזר לה בהכנת שעורי הכימיה. תתקרב אליה מאחור, נשק אותה בעורף ושאל אותה אם היא רוצה להיות חברה שלך.

 

לא עשיתי את זה לפני 23 שנה ואילו עכשיו, פרצו כל אותן נשיקות שהמתינו. בכי, נשיקה, חיבוק; בכי, נשיקה, חיבוק.

כשסימה החזירה אותי במכוניתה אל שכונת נעורינו, מסרנו זה לזו את כל המהלכים של דוד, שנועדו לאחד אותנו.

כשנפרדתי מסימה היא אמרה – טוב שזה קרה השנה. בשנה הבאה לא נוכל לחזור על ביצוע דומה.

בעצם, אינני יודע למה גזלתי מסימה ומעצמי אחת מחוויות הנעורים.

הספן על גבי כסא גלגלים

    9.5.2009                                                                                                          

 

 

אשתי ואני נסענו לטיול בברצלונה. יום אחד, כשישבנו בבית קפה, נגשה אלינו המלצרית ואמרה באנגלית עילגת - אתם מוזמנים אל השולחן של הקפטן והצביעה על דמות לבושה במדי רב חובל של הצי המסחרי.הוא הסתכל עלינו וחייך במלוא הפה. דבר זה חשף שן זהב ואז כבר לא היה לנו ספק שהוא אברי פלדמן. את אברי אני מכיר משנות בית הספר היסודי בכפר סבא. הוא היה חביב הכתה. מראהו דובי במקצת, תסרוקת מכונה נוסח טירוני המרינס, בעל כוחות אדירים יחסית לגילו, וחיוך מבריק עם שן זהב. כשהמלצרית סדרה את הכיסאות שלנו, הוא טפח לה על הישבן ושם לה שטר כסף בכיס הסינר. "שלום מרים ויורם, אני רואה שאתם עדיין בקיבוץ. מרגע זה ועד סוף חופשתכם, כל הבילויים שלכם עלי ואל תתווכחו איתי. אני לא עושה את זה מתוך רחמים עליכם אלא מתוך רחמים על עצמי. כעת כשאני בדרגה הכי גבוהה בצי המסחרי, אני עדיין מקנא בכם. בחרתם ביבשה ואני בחרתי בים. הרבה פעמים חשבתי לעצמי איך חיי היו משתנים לו הלכתי ללמוד ב"כדורי" במקום ללמוד בבית הספר לקציני-ים בעכו. אני מרוויח הרבה כסף אבל לחיי אין הרבה יציבות. אני נע על גלים ואין לי קרקע מתחת לרגלי." בזמן שדיבר ראינו איך נמחק החיוך המפורסם שלו. את מרים, אשתי, הכרתי כששנינו למדנו ב"כדורי". בשנה האחרונה ללימודינו בבית הספר החקלאי, עברנו לעכו ושם התחדש הקשר עם אברי.הוא נשאר אותו אברי טוב לב, שש לעזור, מחייך, מפתיע במוזרותו לאכול הכל. הוא היה מתערב שיאכל חרגולים, לטאות, ג'וקים וכל מי שהתערב – הפסיד. בסוף שבוע אחד הוא הציע לכדוריסטים  לטייל שוב לתבור וכשלא התלהבנו מכך הוא אמר אני מתחייב לעלות עד למנזר כשדבורה, חברתנו לכתה, רכובה על כתפיי. והוא עלה!

שנים עברו ובני הזמין אותי להצטרף אליו לנסיעה בענייני עבודה להונג קונג. טסנו, וכשהגענו התברר שחברת ההי- טק שאליה היינו צריכים להגיע שוכנת באותו גורד שחקים עם נציגות "צים" בהונג קונג. עמדנו לעלות במעלית כאשר מאי שם הגיע אדם על כסא גלגלים. זזנו כדי לפנות מקום לכניסת הכסא למעלית. לפתע מחייך אלי מתוך כסא הנכים – אברי עם שן הזהב ואומר אתה בא איתי למשרד שלי. הוא משך אותי אחריו כשהוא מקדם את כסא הגלגלים ביד אחת. פה כולם קוראים לי "הגרוזיני" ולא מר פלדמן או קפטן אברי ואתה יורם יכול להבין למה. נכנסנו למשרדו ואברי אמר: בקשר לשאלתך השנייה ... לא שאלתי כלום. אבל רצית לשאול. זאת הייתה תאונה נוראית בקושי שלפו אותי מתוך המכונית. נאלצו לקטוע את הרגל מתחת לברך. מאז אני על כסא גלגלים. עכשיו תשאל למה? מה למה. למה לא הסכמתי שיתקינו לי פרוטזה הרי אני אדם חזק והייתי מסתגל בקלות לרגל תותבת. אם ג'ון סילבר וקפטן הוק יכלו גם אברי פלדמן יכול. נמאס לי להיות בלתי יציב. הבאתי לכאן, למשרתי היבשתית, את המשפחה ומאז לא אכפת לי להיות "גרוזיני" על כסא גלגלים. מה שלום מרים ושאר אנשי "כדורי"? חיוך גדול התפשט על פניו. טוב לזכור אותו כך כי זאת הייתה הפעם האחרונה שראיתיו.

ארבע שנים אחר כך, כשנפטר מסרטן, לא הייתי בארץ ולא הגעתי ללוויה. עכשיו מרים ואני חוזרים מהאזכרה. התפלאתי מהמספר הגדול של בני כתתנו בכדורי שבאו לאזכרה. זאת ההוכחה שאברי פלדמן הספן זכה סוף סוף להיות "כדוריסט".      

הענקים של פסטור

1.8.11

 

 

אלוירה ג'ונסון הייתה שכנתה של אלזה פיטרס, במחלקת היולדות בבית החולים המקומי ליולדות, בעיר ביטנו, שבמערב וירג'יניה, ארה"ב.

כמו שקורה מדי פעם, החליפו בין הבנים שהן ילדו.

רוב האחיות חשבו לעבור על כך בשתיקה, מה עוד שהאימהות לא הבחינו בהחלפה, אבל נמצאה שם נפש טובה שסיפרה למשפחות ג'ונסון ופיטרס על החלפת התינוקות.

שתי המשפחות קיבלו זאת בשוויון נפש, בגלל היותן מאותה שכבה סוציו אקונומית ואפילו גרו די קרוב זו לזו.

כאן אני נכנסת לתמונה. הן ביקשו ממני לנסח מסמך שיחייב את שתי המשפחות, לשמור על הסוד הזה עד שיגיעו הילדים לגיל 10 ואז לתת להם להחליט.

השנים עברו וכאשר פניתי אל ג'וני ג'ונסון ואל ג'ק פיטרס, הם התנהגו כמו הוריהם לפני 10 שנים וביקשו להשאיר הכל כאילו לא קרה כלום.

שניהם גדלו כשחיידק הכדורסל בדמם ומנבחרת הכיתה הם התקדמו לנבחרת בית הספר ואחר כך לנבחרת הקולג' של ביטני, שנקראת "הענקים של פסטור", על שם המאמן הראשון שלה – ג'ף פסטור.

מערב וירג'יניה לא נמצאה אף פעם על מפת מכללות הכדורסל ולפתע באו ה"לייקרס" ורכשו בבת אחת את ג'וני ואת ג'ק.

היו כאלה שאמרו שמכללת ביטני כבר אין לה את הענקים ג'ק ופיטרס.

הקדמה

לולא היו בחירות, לא הייתי פוגש את שלמה לירז, את נירה, וגם לא הייתי כותב ספר. כאשר חילקו את ההודעות לבוחר, מצאתי בתא הדאר שלי הודעה המאשרת שלירז שלמה הגר בגואטמלה 12 ירושלים יצביע בקלפי 217 בקרית יובל. כנראה שהדוור טעה ושם את ההודעה של לירז בתא המכתבים של לרנר אבי (אני). הייתי דייר חדש בבנין, והחלטתי להביא את ההודעה לשלמה, אישית. לתומי חשבתי שאולי ההודעה שלי נמצאת אצלו. על דלת דירתו היה כתוב: שלמה לירז -  סופר. נראה לי מאד מוזר שאדם מציין את מקצועו על דלת ביתו.

פגישה נוספת עם שלמה וחברתו נירה התרחשה ב"ימי שירה במדבר" במדרשת בן גוריון. הפגישה היתה די שטחית "שלום, שלום, תכיר, נירה, אבי, נפגשנו לפני הבחירות". השתתפתי  בכנס כי אני כותב שירים מדי פעם. הם לא אמרו כלום על שני השירים שקראתי, וגם אני לא טרחתי לאמר מילה על השיר ששלמה כתב ונירה קראה. כששאלתי אנשים על הקשר בין שלמה לנירה סיפרו לי שנירה ערכה את ספר שיריו הראשון ומאז הם חברים

לפני ארבעה חודשים הזמין אותי שלמה לשיחה שהתנהלה כך:

-       אני חולה סרטן ואינני יודע כמה זמן נותר לי לחיות!

-       תפסיק, עכשיו אתה בהלם ולכן אתה רואה שחורות. אנשים שנלחמים יכולים לצאת מנצחים במאבק.

-       התחלתי לכתוב ספר, ארבע הפרקים הראשונים מוכנים. השם של הספר "בתוך לולאה".

-       זהו, תעסיק עצמך בכתיבה וכך תשכח מהמחלה.

-       אין לי כח נפשי, וכאן אני מבקש את עזרתך, אבי. עד עכשיו כתבתי שירים בלבד. לפני מותי אני רוצה לפרסם ספר בפרוזה. קח את ארבעת הפרקים, תשלים את הספר, ותדאג להוצאתו בשם שלמה לירז. אני מוכן לשלם לך!

-       שלא תעיז להזכיר תשלום. עוד תראה איך שנינו נצחק מזה כשתבריא.

לקחתי את הניירת ולא כתבתי כלום. לפני שבוע קיבלתי טלפון משלמה אשר סיפר לי שהוא בשוויץ והוא עתיד להיות מנותח, בקרוב, אצל פרופסור מפורסם בשוויץ. בקשר לספרו הוא הציע שאביא את זה לדפוס כשהסוף כתוב ע"י ידידו (אני) בגלל פטירתו של לירז שלמה.    ...ואז פגשתי את נירה. היא נראתה שלוה ביותר.

-       את יודעת ששלמה חולה מאד?

-       כן, למחלה שלו קוראים ברנדה בת 23 משוויץ ולומדת ארכאולוגיה באוניברסיטה העברית.

-       הוא צלצל אלי מברן ואמר לי שפרופסור מפורסם עומד לנתח אותו.

    -   לפרופסור קוראים מוריס שניידר, הוא אבא של ברנדה, והניתוח שהוא עומד לבצע הוא ניתוח
        אופיו של מי שרוצה להכנס כשותף לבית ממכר העתיקות שלו.

עבר זמן....הספר לא נמסר להדפסה בגלל חתונתם של נירה פולק עב"ל אבי לרנר (אני). באחור של חצי שנה, מופיע כעת ספרו של אבי לרנר "בתוך לולאה" בעריכתה של נירה לרנר. קריאה נעימה!                                                                               
                                                                                         

הקדמה

 

לולא היו בחירות, לא הייתי פוגש את שלמה לירז, את נירה, וגם לא הייתי כותב ספר. כאשר חילקו את ההודעות לבוחר, מצאתי בתא הדאר שלי הודעה המאשרת שלירז שלמה הגר בגואטמלה 12 ירושלים יצביע בקלפי 217 בקרית יובל. כנראה שהדוור טעה ושם את ההודעה של לירז בתא המכתבים של לרנר אבי (אני). הייתי דייר חדש בבנין, והחלטתי להביא את ההודעה לשלמה, אישית. לתומי חשבתי שאולי ההודעה שלי נמצאת אצלו. על דלת דירתו היה כתוב: שלמה לירז -  סופר.

         פגישה נוספת עם שלמה וחברתו נירה התרחשה ב"ימי שירה במדבר" במדרשת בן גוריון. הפגישה היתה די שטחית "שלום, שלום, תכיר, נירה, אבי, נפגשנו לפני הבחירות". הם לא אמרו כלום על שני השירים שקראתי, וגם אני לא טרחתי לאמר מילה על השיר ששלמה כתב ונירה קראה.

          לפני ארבעה חודשים הזמין אותי שלמה לשיחה שהתנהלה כך:

-       אני חולה סרטן ואינני יודע כמה זמן נותר לי לחיות!

-       תפסיק. שלמה עכשיו אתה בהלם ולכן אתה רואה שחורות. אנשים שנלחמים יכולים לצאת מנצחים במאבק.

-       התחלתי לכתוב ספר, ארבע הפרקים הראשונים מוכנים. השם של הספר "בתוך לולאה".

-       זהו, תעסיק עצמך בכתיבה וכך תשכח מהמחלה.

-       אין לי כח נפשי, וכאן אני מבקש את עזרתך, אבי. אני רוצה להשאיר משהו בר קיימא לקרובי, ידידי, ומכרי. קח את ארבעת הפרקים, תשלים את הספר, ותדאג להוצאתו בשם שלמה לירז. אני מוכן לשלם לך!

-       שלא תעיז להזכיר תשלום. עוד תראה איך שנינו נצחק מזה כשתבריא.

לקחתי את הניירת ולא כתבתי כלום. לפני שבוע קיבלתי טלפון משלמה אשר סיפר לי שהוא בשוויץ והוא עתיד להיות מנותח, בקרוב, אצל פרופסור מפורסם בשוויץ. בקשר לספרו הוא הציע שאביא את זה לדפוס כשהסוף כתוב ע"י ידידו (אני) בגלל פטירתו של לירז שלמה.    ...ואז פגשתי את נירה

-       את יודעת ששלמה חולה מאד?

-       כן, למחלה שלו קוראים ברנדה בת 23 משוויץ ולומדת ארכאולוגיה באוניברסיטה העברית.

-       הוא צלצל אלי מברן ואמר לי שפרופסור מפורסם עומד לנתח אותו.

    -   לפרופסור קוראים מוריס שניידר, הוא אבא של ברנדה, והניתוח שהוא עומד לבצע הוא ניתוח
        אופיו של מי שרוצה להכנס כשותף לבית ממכר העתיקות שלו.

עבר זמן....הספר לא נמסר להדפסה בגלל חתונתם של נירה פולק עב"ל אבי לרנר (אני). באחור של חצי שנה, מופיע כעת ספרו של אבי לרנר "בתוך לולאה" בעריכתה של נירה לרנר. קריאה נעימה!
                                                                                
                                                                                         

הקול מלמעלה

ישנו באהלים

הקול מלמעלה אמר

קומו, התלבשו, התרחצו; קמנו, התלבשנו, התרחצנו.

תגיעו אל החולות ואז תתחילו לצעוד. הגענו לחולות. החול היה חם. נכוונו.

להולך בראש, הקול אמר: "תניף את המטה"

פתע נשמעו קול פרסות סוסים ורעש מרכבות

הקול: "תבחר את האדם המיועד ותאמר לו להיכנס"

הכה במטה ואתם הקשיבו לקולות

מה אתם שומעים?

הפעילו את רחש המים

תמשיכו לצעוד

Fade out

כבו sound

כבו אורות

יציאת מצרים – חוצים את הים – take 1

הקליק של הדס

 

 

 

 לאחר שפורסם שעומד להפתח חוג צילום עם הדס במסגרת הבית המאושר, החלטתי לברר אם החוג פתוח גם לבעלי מצלמות פילם. הדס אמרה שכן ושבעיקרון נלמד קומפוזיציה, פרספקטיבה, קולז', אסמבלז', יצירתיות, ועוד כל מיני לאז'ים. הדבר התאים לי מאד בגלל ההחמצה בברצלונה. לפני הנסיעה שלנו לטיול בברצלונה שבקה האולימפוס שלנו בשיבה טובה. לא נותר לנו אלא להצטייד בדיוטי פרי במצלמת סמסונג עם קידום פילם אוטומטי ושאר ירקות. מה שלא ידענו אז, הוא שכעבור חדשיים יפרוץ בעוז שטף המצלמות הדיגיטליות.

לפגישה הראשונה הבאתי את הסמסונג והיא עברה את הביקורת של הדס. לא הייתי היחיד עם מצלמת פילם – היתה נילי עם מצלמת SLR ולב עם כמה דגמים של בוקסה, הרמוניקה וקודק.

אגב קודק, אתם מכירים את ג'ורג' איסטמן? ידעתי! ידידנו ג'ורג' הוא זה שהמציא את הפילם עבור מצלמת החובבים הראשונה כבר בשנת 1888. הסיסמאות שהובילו את הקמפיין של איסטמן היו : "אתה תלחץ על הכפתור – אנחנו נעשה את השאר" ; ו "A click does the trick" .

גם אצלנו בחוג זה עובד באותה שיטה. הדס נותנת את הקליק ואנחנו עושים את השאר.

לפגישה השניה התבקשנו להביא תמונות שצילמנו במשך השנים. אני הבאתי צילומים שלי: אני ליד "האדם החושב" של רודן בגליפטוטק של קופנהגן; אני ליד הרגל הרביעית של מגדל איפל; אני בראש מגדל העיריה בשטוקהולם; ....על הגשר בפירנצה; .....בכיכר סאן מרקו; רק אז התברר לי שמישהו אחר צילם אותי. לא יכולתי לשאת את החרפה והחלטתי נחרצות להפוך ממצולם אנלוגי לאמן צילום דיגיטלי. זה חייב אותי להיפרד סופית ממצלמת הפילם ולרכוש מצלמה דיגיטלית ועוד לפני כן

– לאמץ את השפה המדוברת – רזולוציה – פיקסל, מגפיקסל –סטילס – וידאו -  חיישן – קומפקטית – מאקרו – LCD

אני נמנע באופן טוטלי משימוש בביטויים אנלוגיים – אין אצלי מבזק אלא FLASH ; אין מיקוד אלא FOCUS ; כוון ולחץ הפכו אצלי POINT AND SHOT ; וכמובן ש "אוצ'י ציורנה" זה "עינים אדומות"

מה שאני אוהב בצילום הדיגיטלי שאין בו "חצי תאותו בידו". אפילו בחצי לחיצה יש זום-זום כפול – הזום האופטי והזום הדיגיטלי. יותר מהכל אני אוהב את ה "AUTO" . זה שאני ואתה מכוונים את המצלמה והוא מצלם בשבילך בתנאים הכי טובים.

אז למה היינו צריכים אותך הדס?

כדי שתשלחי אותנו לצלם בקקטוסים? או לצלם פנורמה על גשר מתנדנד? או אולי ללמד אותנו, המרובעים, לצלם עולם "עגול"? כן בשביל כל אלה, אך בעיקר בגלל הנועם והחיוך, הרצון לקדם כל אחד מאיתנו. נתת לנו להרגיש שאנחנו צעירים כמוך. בכל זאת דאגת לנו, הקשישים - שנחבוש כובע בטרם צאתנו לשמש הקופחת ושנשתה מים בשובנו עמוסי תמונות ; הקלות שבה חלקת איתנו את הלבטים שלך לגבי הנושא בכל מפגש ומפגש; הסבלנות שלך, לחזור ולהסביר לנו, המתנסים לראשונה בצילום, את רזי מצלמותינו.

              איך שלא יהיה, הדס, הקליק שעשית לנו שוה אלף תמונות, ועל כך אנו מודים לך.

וֶגָה

                                                                                                                31.12.2008     

כשנוצר הקשר עם וגה, הם ביקשו אותנו לעזור להם וללמד אותם כל מה שאנו יודעים. בכדור הארץ החליטו לשלוח משלחת גדולה וכך נבחרו בקפידה 1000 משתתפים גילאי 20-30 . הגיל הצעיר יחסית של חברי המשלחת נבע מכך שלא ידענו כמה זמן נצטרך לשהות בוגה.

כשנחתנו בוגה, התפלאנו מכך שרוב הדברים היו דומים לדברים שאנו מכירים מכדור הארץ. הנופים, האקלים, אפילו השפות שהם דיברו היו מוכרות לנו. חזות אנשי וגה דמתה לנו ואנו, חברי המשלחת, הרגשנו כמעט בבית. בדבר אחד או שניים הם היו שונים מאתנו – העפעפים שלהם היו סגורים ואנו לא יכולנו לראות את עיניהם. הדבר השני שהפתיע אותנו היתה תמימותם  תמימות של תינוק שזה עתה נולד.

רצונם ללמוד היה אדיר, ואנו חברי המשלחת התפזרנו על פני כל הכוכב, וכל אחד מאתנו לימד את הדברים שבהם התמחינו. לימדנו אותם מונותאיזם, לימדנו אותם לצוד, לחרוש, לזרוע, לקצור. לימדנו אותם להכין פיצה ואת תורת הקוונטים. לימדנו את חוקי הגרביטציה ולצלות בשר על מנגל. לימדנו אלגברה, אופנה, לבנות גורדי שחקים ולשחק שש-בש. לימדנו איך לרפא מחלות ואיך ליצר פצצת אטום.

במשך כל הלימודים שמנו לב שאין בוגה מראות. ניסינו ללמד אותם לייצר מראות, אך לא הצלחנו בכך ובמשך שנים לא ראינו את עצמנו בראי. שמנו לב לעובדה אחת – העיניים שלהם התחילו להפתח והעפעפיים יצרו תחילה חריץ קל שהלך וגדל עם חלוף השנים. כאשר יכולנו לראות את מלוא העין ידענו שזמננו בוגה הסתיים ואנו נפרדנו בידידות מהוגאים בדרכנו חזרה אל כדור הארץ.

מבין כל געגועינו בהיותנו בוגה, החזק ביותר היה לראות עצמנו בראי. הסתבר שזה היה צורך עז של כל משתתפי המשלחת. כשגילינו מראה, היינו מתיצבים מולה בכמיהה גדולה. למרבה ההפתעה כל מה שראינו במראה היו עטלפים, נחשים, תנינים, עקרבים, עכבישים ואפילו ערפדים.

לאט לאט, אבל ביסודיות, נעלמו מעל פני כדור הארץ כל המראות ושמורות עינינו החלו להסגר כליל. כשנוצר הקשר עם וגה ביקשנו מהם עזרה. הם נענו, ומשלחת של

כ 1000 אנשי וגה עשתה את דרכה אל כדור הארץ.

                                                                                                

חניון תת קרקעי (גרסה מתוקנת)

26.8.11

  

הייתי אמור לפגוש את צ'זרו ורגי בשעה תשע בערב. הגעתי בשעות אחר הצהרים המוקדמות למאלצ'סינה שעל גדות אגם גרדה, לא בגלל שהיה לי עניין בעיירה הזאת, אלא שצ'זרו שהוא מדריך מטפסי ההרים האלפיניים מספר אחד באיטליה, מתגורר בה.

כאמור, הגעתי אחר הצהרים ודבר ראשון חיפשתי חניה. עקבתי אחר השילוט והגעתי לחניון הרכבל של הר בלדו. החניתי את האוטו במפלס התחתון, כי העליון היה כבר מלא והחלטתי לעלות ברכבל להר. אינני מתרגש ביותר מנסיעה ברכבל (שרתתי בצבא ביחידה האלפינית של החרמון), אבל הפעם הופתעתי כאשר במושב על ידי התישבה בחורה מזן סקנדינבי, שזופה, בעלת שיער מתולתל בלונדיני, פנים נעימים, אם כי לא מהממים, מזן נורדי.

מה שיש לומר לזכותה – בטחון עצמי כשל הצברים. שום התרגשות לא נראתה אצלה מעצם העליה ברכבל ושום פחד גבהים. נוסף לכל נראתה ונשמעה תקשורתית מאד.

לא עברה דקה מתחילת עלית הרכבל והיא פונה אלי באנגלית - אני בריגיטה אולסן מנורבגיה. מהיכן אתה? - אני שמעון סויסה ואני מישראל. על פניה עלה חיוך שאחר כך הסבירה לי את משמעותו. היא לא הייתה מסוגלת להסתדר עם ה"ש" של שמעון ו ה"ס" של סויסה. שפתיה קיבלו צורת פה הדג המתקשה לנשום כשהיא מתאמצת לבטא את שמי.

היא הייתה כה חמודה, שרכנתי אל פיה ונשקתי לה על שפתיה. היא לא נרתעה ואמרה לי תזכיר לי ללמד אותך לנשק.

בהמשך העלייה ברכבל בריגיטה סיפרה לי שהיא סטודנטית לגיאולוגיה ושקבוצתה צריכה לערוך סקר מחצבים באלפים האיטלקיים. הם בחרו להתחיל בהר בלדו שאל פיסגתו אנו עולים כרגע. אני סיפרתי לה שלאחר השרות הצבאי ביחידה האלפינית החלטתי להתמחות בטיפוס הרים ושמורי יהיה צ'זרו ורגי המתגורר בעיירה ואני אמור לפגוש אותו בערב. חשבתי, שבהגיענו לפסגה, היא תיפגש עם שאר חבריה לכתה. מה רבה הייתה הפתעתי כשבריגיטה שלפה מצלמה מהתיק וביקשה ממישהו שיצלם את שנינו כמה תמונות.

ברגע שהמצלמה הייתה מוכנה היא התחילה מיד בשעורי הנשיקה הצרפתית כפי שהבטיחה. משיעור לשיעור הבנתי כמה טירון הייתי. בתום השיעורים המתועדים בתמונות היא שלפה ניר ועט וביקשה ממני את הדואר האלקטרוני שלי כדי שאראה את התמונות ואעשה שיעורי בית.

מצאתי את עצמי רועד מרוב עונג כשבחורה שהכרתי רק לפני רבע שעה, מתנהגת כאילו אנו חברים ותיקים. אחרי בילוי קצר בראש ההר ירדנו ברכבל. השעה הייתה עדיין מוקדמת לפגישה שלי עם צ'זרו ולכן הצעתי לבריגיטה לשבת בבית קפה על קפוצ'ינו ועוגה. אני סיפרתי לה על אילת, שאליה נמשכים כל התיירים הסקנדינביים. היא סיפרה על לימודיה באוניברסיטה ולא הרגשנו איך שהזמן עבר. ביקשתי ממנה שלא תתאמץ לקרוא לי שמעון סויסה כי אז היא נמצאת בסכנת נשיקה. היא אמרה שלא אכפת לה אחרי שעברתי השתלמות אצלה.

כשחזרנו אל החניון, עוד לפני שהגענו אל המכוניות שלנו, במפלס התחתון, הרגשתי שמישהו מנענע את זרועי הימנית. - מה אתה נרדם? בוא ניקח את המכוניות ונלך לחפש את ביתו של צ'זרו. השעה הייתה רבע לשמונה. שנינו עמדנו נדהמים למצוא את הכניסה לחניון נעולה בתריס מתכת. לראשונה נתנו דעתנו לכך ששעות הפתיחה כפי שהופיעו על השלט היו 08:00 – 19:30 . מהרנו אל מעלית הנוסעים כדי להגיע אל מכוניותינו. הן עמדו בודדות במפלס הריק. ניסינו את מסלול היציאה מהחניון אבל גם הוא היה נעול. החלטנו לחזור אל המעלית כדי לפגוש מישהו שיוכל לעזור לנו, אבל גם הדלת אל המעלית הייתה נעולה. ניסינו את הסלולרי אבל לא הייתה קליטה. הייתי בפניקה. בריגיטה דוקא הייתה רגועה.

- לא תהיה לנו ברירה אלא לבלות את הלילה בחניון. יש לך משהו לאכול?

הדיבור על אוכל הכניס אותי לטרנס של פעולה. הבאתי את המכונית שלי ליד המכונית של בריגיטה, הוצאתי מן התרמיל שלי את הגזיה וערכת הקפה וגם קופסת טונה. בריגיטה תרמה לחמניה די יבשה וחבילת מרשמלו. התחלתי להכין את השתיה, אך לפני כן טבלתי את הלחמניה במים ואחר כך חיממתי אותה על להבת הגזיה. באותו זמן בריגיטה קיפלה את משענות הגב במכוניתה ופרסה שמיכה.

- אנחנו נישן במכונית שלי.
הוספתי שמיכה משלי למיטה המאולתרת. אחרי סעודת מלכים שכללה חצי לחמניה עם טונה וקפה פלוס קינוח עם מרשמלו הכנו עצמנו ללינת לילה.

 

בריגיטה אמרה - אני יודעת שאתה יהודי ולכן אני רוצה להתודות לפניך. אני ומשפחתי מהעיר נרויק. סבי אריק אולסן, היה שר הפנים בממשלת קויזלינג והוא זה שחתם על גירוש יהודי נורבגיה למחנות ההשמדה. אח סבי נהרג בנרויק בעת נחיתת כוחות אנגלים וצרפתיים בתחילת המלחמה. כולם אמרו אחר כך שאלהים טעה והעניש את האח הלא נכון.

 

לאחר הסיפור של בריגיטה, התחבקנו ואחר כך היה לנו סקס נהדר.

למחרת, בשעה שמונה, הלכנו למשרד החניון כדי להסביר שאיננו מתכוונים לשלם דמי חניה על כל הלילה. עובד החניון אמר לנו שאם זה 'מוטל בורדל' אנחנו לא צריכים לשלם כלום. הוא פתח את השער. בריגיטה פנתה ימינה ואני פניתי שמאלה.

 

כעבור חצי שנה, כשהזדמנתי לתחרויות סקי בנרויק, מצאתי את עצמי ברחבת העיריה, בטקס לציון מותו של אריק אולסן ליד האנדרטה על שמו. בין האנשים ראיתי אותה. היא נגשה אלי ואמרה - אני בריגיטה אולסן. תשובתי בקושי נשמעה בגלל ירי הכבוד של התותח. – אני שמעון סויסה. כשהירי נמשך,שמעתי נקישות על שמשת המכונית.

פתחתי את הדלת ועובד החניון הראה לי על השעון שהשעה היא שבע וחצי והוא מתכונן לסגור את החניון.

הנעתי את המכונית, שילמתי ביציאה ונסעתי לכוון דירתו של צ'זרו ורגי.

 

 

           

חניון תת קרקעי

 

 

הייתי אמור לפגוש את צ'זרו ורגי בשעה תשע בערב. הגעתי בשעות אחר הצהרים המוקדמות למאלצ'סינה שעל גדות אגם גרדה. לא בגלל שהיה לי עניין בעיירה זאת, אלא שצ'זרו שהוא מדריך מטפסי ההרים האלפיניים מספר אחד באיטליה, מתגורר בה. כאמור הגעתי אחר הצהרים ודבר ראשון חיפשתי חניה. עקבתי אחר השילוט והגעתי לחניון הרכבל של הר בלדו. החניתי את האוטו במפלס התחתון, כי העליון היה כבר מלא, והחלטתי לעלות ברכבל להר. אינני מתרגש ביותר מנסיעה ברכבל (שרתתי בצבא ביחידה האלפינית של החרמון), אבל הפעם הופתעתי כאשר במושב על ידי התישבה בחורה מזן סקנדינבי, שזופה, בעלת שיער מתולתל בלונדיני, פנים נעימים, אם כי לא מהממים, מזן נורדי. מה שיש לאמר לזכותה – בטחון עצמי כשל הצברים. שום התרגשות לא נראתה אצלה מעצם העליה ברכבל ושום פחד גבהים. נוסף לכל נראתה ונשמעה תקשורתית מאד. לא עברה דקה מתחילת  עלית הרכבל והיא פונה אלי באנגלית: אני בריגיטה אולסן מנורבגיה. מהיכן אתה? אני שמעון סויסה ואני מישראל. על פניה עלה חיוך שאחר כך הסבירה לי משמעותו. היא לא הייתה מסוגלת להסתדר עם ה"ש" של שמעון ו ה"ס" של סויסה. שפתיה קיבלו צורת פה הדג המתקשה לנשום כשהיא מתאמצת לבטא את שמי. היא היתה כה חמודה, שרכנתי אל פיה ונשקתי לה על שפתיה. היא לא נרתעה ואמרה לי תזכיר לי ללמד אותך לנשק. בהמשך העליה ברכבל היא סיפרה לי שהיא סטודנטית לגיאולוגיה ושקבוצתה צריכה לערוך סקר מחצבים באלפים האיטלקיים והם בחרו להתחיל בהר בלדו שאל פיסגתו אנו עולים כרגע. אני סיפרתי לה שלאחר השרות הצבאי ביחידה האלפינית החלטתי להתמחות בטיפוס הרים ושמורי יהיה צ'זרו ורגי המתגורר בעיירה ואני אמור לפגוש אותו בערב. חשבתי, שבהגיענו לפסגה, היא תפגש עם שאר חבריה לכתה. מה רבה הייתה הפתעתי כשבריגיטה שלפה מצלמה מהתיק וביקשה ממישהו שיצלם את שנינו כמה תמונות. ברגע שהמצלמה הייתה מוכנה היא התחילה מיד בשעורי הנשיקה הצרפתית כפי שהבטיחה. משיעור לשיעור הבנתי כמה טירון הייתי. בתום השיעורים המתועדים בתמונות היא שלפה ניר ועט וביקשה ממני את הדאר האלקטרוני שלי כדי שאראה את התמונות ואעשה שיעורי בית. מצאתי את עצמי רועד מרוב עונג כשבחורה שהכרתי רק לפני רבע שעה מתנהגת כאילו אנו חברים ותיקים. אחרי בילוי קצר בראש ההר ירדנו ברכבל. השעה הייתה עדיין מוקדמת לפגישה שלי עם צ'זרו ולכן הצעתי לבריגיטה לשבת בבית קפה על קפוצ'ינו ועוגה. אני סיפרתי לה על אילת שאליה נמשכים כל התיירים הסקנדינביים. היא סיפרה על לימודיה באוניברסיטה ולא הרגשנו איך שהזמן עבר. אני ביקשתי ממנה שלא תתאמץ לקרוא לי שמעון סויסה כי אז היא נמצאת בסכנת נשיקה. היא אמרה שלא אכפת לה אחרי שעברתי השתלמות אצלה. כשחזרנו אל החניון השעה היתה רבע לשמונה והחשכה התחילה לרדת. שנינו עמדנו נדהמים למצוא את הכניסה לחניון נעולה בתריס מתכת. לראשונה נתנו דעתנו לכך ששעות הפתיחה כפי שהופיעו על השלט היו 08:00 – 19:30 . מהרנו אל מעלית הנוסעים כדי להגיע אל מכוניותינו. הן עמדו בודדות במפלס הריק. ניסינו את מסלול היציאה מהחניון אבל גם הוא היה נעול. החלטנו לחזור אל המעלית כדי לפגוש מישהו שיוכל לעזור לנו אבל גם הדלת אל המעלית הייתה נעולה. ניסינו את הסלולרי אבל לא הייתה קליטה. הייתי בפניקה. בריגיטה דוקא הייתה רגועה. לא תהיה לנו בררה אלא לבלות את הלילה בחניון. יש לך משהו לאכול? הדיבור על אוכל הכניס אותי לטרנס של פעולה. הבאתי את המכונית שלי ליד המכונית של בריגיטה הוצאתי מן התרמיל שלי את הגזיה וערכת הקפה וגם קופסת טונה. בריגיטה תרמה לחמניה די יבשה וחבילת מרשמלו. התחלתי להכין את השתיה אך לפני כן טבלתי את הלחמניה במים ואחר כך חיממתי אותה על להבת הגזיה. באותו זמן בריגיטה קיפלה את משענות הגב במכוניתה ופרסה שמיכה. אנחנו נישן במכונית שלי. הוספתי שמיכה משלי למיטה המאולתרת. אחרי סעודת מלכים שכללה חצי לחמניה עם טונה וקפה פלוס קינוח עם מרשמלו הכנו עצמנו ללינת לילה.

 

 

בריגיטה אמרה אני יודעת שאתה יהודי ולכן אני רוצה להתודות לפניך. אני ומשפחתי מעיר ושמה נרויק. סבי היה אריק אולסן שר הפנים בממשלת קויזלינג והוא זה שחתם על גירוש יהודי נורבגיה למחנות ההשמדה. אח סבי נהרג בנרויק בעת נחיתת כוחות אנגלים וצרפתיים בתחילת המלחמה. כולם אמרו אחר כך שאלהים טעה והעניש את האח הלא נכון. כששמעתי נרויק נזכרתי בסיפור שאבי סיפר על בן דוד של סבא. אותו בן דוד בשם ברנרד התנדב ללגיון הזרים הצרפתי עוד לפני מלחמת העולם השניה. כאשר פרצה המלחמה, הגדוד שלו בלגיון נשלח לנחיתה בנרויק. אותו ברנרד היה חובש ותוך כדי לחימה הוא הבחין באזרח שנפגע מכדורי התוקפים הצרפתיים. הוא ניגש לתת עזרה ראשונה לנפגע ואז הוא עצמו נפגע מכדור שנכנס בעורפו ויצא מהלסת. כל שיניו אבדו אך הוא נשאר בחיים. את שארית המלחמה הוא בילה בבתי חולים. אולי אותו אזרח שברנרד חש לטפל בו היה אחיו של סבך.

לאחר הסיפורים של שנינו, התחבקנו ואחר כך היה לנו סקס נהדר. למחרת, בשעה שמונה, הלכנו למשרד החניון כדי להסביר שאיננו מתכוונים לשלם דמי חניה על כל הלילה. עובד החניון אמר לנו שאם זה 'מוטל בורדל' אנחנו לא צריכים לשלם כלום. הוא פתח את השער. בריגיטה פנתה ימינה ואני פניתי שמאלה.

כעבור חצי שנה, כשהזדמנתי לתחרויות סקי בנרויק, מצאתי את עצמי ברחבת העיריה, בטקס לציון מותו של אריק אולסן ליד האנדרטה על שמו. בין האנשים ראיתי אותה. היא נגשה אלי ואמרה - אני בריגיטה אולסן. תשובתי בקושי נשמעה בגלל ירי הכבוד של התותח. – אני שמעון סויסה.

כשהירי נמשך,שמעתי נקישות על שמשת המכונית. פתחתי את הדלת ועובד החניון הראה לי על השעון שהשעה היא שבע וחצי והוא מתכונן לסגור את החניון. הנעתי את המכונית, שילמתי ביציאה ונסעתי לכוון דירתו של צ'זרו ורגי.

 

 

           

טיול עם הדר

במסגרת שהותי בקיבוץ יראון, יצאתי לטייל בגבולות הקיבוץ. הפעם אל אתר ההנצחה של הקיבוץ. המקום נבחר ע"י נכדי, זאטוט בן שנתיים ורבע אשר נמשך אל מרבד כלניות אדום. מזג האויר היה חורפי בין גשם לגשם ועננים בגבה נמוך כיסו, את ההרים שמנגד, בשמיכת פוך אפורה. נכדי – הדר התנהג כפי שרשם ז'בוטינסקי בשירו "אם עבד, אם הלך נוצרת בן-מלך" ודרך על הצמחיה הירוקה שהייתה שתולה בצורת מגן דוד בתוך חצץ בזלתי שהוביל אל אנדרטת הרעות. האדרטה משיש שחור עשויה שלשה גושים אנכיים החובקים גוש אופקי. מרחוק נשקפים ודי דישון ומושב אביבים. כן, אותם אביבים שנגזלו מתשעת ילדים שהיו בדרכם לבית הספר ונורו ע"י מחבלים שתקפו את האוטובוס בשנות השבעים. אנו עולים כמה מדרגות ומתגלה סלע בזלת עליו חקוקים שמות חברי ההכשרה המגויסת של הצופים אשר נפלו בכיבוש נבי יושע במלחמת השחרור. שוב נבי יושע, שוב מעטים מול רבים, שוב סיפורי הקרבה. יזהר ערמוני – המקלען האחרון מבין שלשה שנשאר לחפות על חבריו המפנים את הפצועים נשאר עד תום. תום כדורי המקלע ותום חייו. מה עוזר לו אות הגבורה שקיבל? ממרומי הכפר הלבנוני מרון א ראס עד חלון חדרו של הדר, המרחק הוא 850 מטר.
יובל-אור

 

 

בננו יפתח, שעובד בIBM  מילנו, הזמין אותנו לטייל איתו בצפון איטליה. את הימים הראשונים של הטיול הקדשנו למילנו וסביבתה.

ערב אחד עברנו ליד מסעדה. מהכניסה היינו צריכים לרדת גרם מדרגות שלם. בכניסה משך את תשומת ליבנו החלל שבמרכז המסעדה. כמה דקות לאחר שהושיבו אותנו ליד שולחן, נגשה המלצרית שלנו אל ידית שעל אחד הקירות והרימה אותה (לאחר שנים כאשר תתבקש לענות מה היא רואה כנקודת המהפך בהצלחתה, היא תזכיר את הרמת הידית במסעדה במילנו.). מאותו רגע השתנתה המסעדה. מוסיקה חרישית לריקודים החלה להישמע מרמקולים בלתי נראים. פנסי תאורה צבעוניים החלו להסתובב ולשפוך אור על התקרה,  כשמדי פעם הקרניים הצבעוניות נשברות בכדור המראות הקלסי של כל דיסקוטק מצוי. המלצרים הזיזו בזריזות כמה שולחנות ובמרכז המסעדה נוצרה רחבת ריקודים.

המלצרית שבה אלינו לקבל את ההזמנות. תוך כדי שיחה באנגלית (דבר מאד נדיר אצל מלצרים באיטליה) היא הבחינה שאנו מדברים עברית. - אני יובל מישראל. כשיובל הגישה לנו את המנות היא סיננה בלחש: מישהו מכם היה בניו זילנד? יפתח אמר שהיה אבל התנה את המשך השיחה רק אם יובל תסכים לרקוד איתו. היא הסכימה אבל רק בתום המשמרת שלה, בעוד כשעה.

סיימנו לאכול וחזרנו למלון. יפתח נשאר לרקוד עם יובל. את נחמדה מאד כשאת לא במדי מלצרית. תודה, מה בקשר לניו זילנד? למה ניו זילנד? באתי למילנו ללמוד עיצוב תעשיתי. הסתבכתי עם בחור שגמר לי את כל הכסף שנועד ללימודים. חיפשתי עבודה במלצרות. במודעה של המסעדה היה כתוב שנדרשת ידיעת אנגלית על בוריה. באתי, נבחנתי באנגלית, הם לא כל כך אהבו את המבטא שלי ואז אמרתי להם שכך מדברים בניו זילנד. כרגע אני מפחדת שמא יזדמנו לכאן תיירים מניו זילנד או אוסטרליה ואז יתגלה השקר שלי.

- מה שאת צריכה זה לדעת כמה שמות של ערים בניו זילנד ובעיקר לדעת אם הן באי הצפוני או הדרומי. אם הם מכירים את האי הצפוני, שבו הערים אוקלנד וולינגטון הבירה, את מספרת שחיית באי הדרומי לדוגמא בכריסטצ'רצ'. אין להניח שתייר ממוצע יודע על האי השכן. חוץ מזה את כל המידע הזה אפשר לקבל באינטרנט.

- אין לי אפילו מחשב.

- אני רואה שהסתבכת קשה. את יודעת מה? בואי אלי הביתה בסופי שבוע, תוכלי להשתמש במחשב שלי.

לא ידענו אם יובל ניצלה את ההזדמנות ללמוד אצל יפתח מהאינטרנט. עברו ארבע או חמש שנים וכל משפחתנו הוזמנה להראל בננו הבכור,שגר בטבריה, להיות יחד בשני ימי ראש השנה. ביום השני של החג, בשעות הבוקר המאוחרות, נשמע צלצול פעמון הדלת ונכנסה בחורה. מר הראל שגב בבית? בדיוק באותו רגע נכנס יפתח.

– שלום יובל. אתם מכירים? שאל הראל. כן, מניו זילנד. כן ממילנו. אז נזכרנו ביובל המלצרית ממילנו. באתי כי נודע לי שמר הראל בונה בית בגבעת אבני. יפתח אמר תפסיקי עם מר, אחי די מתוק.

אחרי שעבדתי במלצרות במילנו, הצלחתי לחסוך כסף כדי להתחיל בלימודי העיצוב. בתקופת לימודי הראשונה נעזרתי במחשב של יפתח. התמחיתי בעיצוב תעשייתי ויש לי מוצר שאני רוצה להכניס לשוק. היות והדירה בגבעת אבני היא בשלב של הכנת מערכת החשמל, יש לי מ... הראל הצעה. היא הוציאה מתיקה מפסק ושקע חשמלי. המוצרים לא נראו סטנדרטיים. המפסק וגם השקע היו בעלי ידית בצורת האות "ח" אשר ירדה ועלתה והתלכדה עם החלק העליון והתחתון  של ריבוע הפלסטיק. בשקע הידית גרמה לסגירת או פתיחת הפתחים של הפינים של התקע. ההצעה שלי היא – תקבל בחינם את כל המפסקים והשקעים בבית שלך, ובתמורה תיתן אפשרות, למי שמעונין, להיכנס ולהתרשם מהמפסק החדש, שאני קוראת לו yuvalight. "מר" הראל הסכים להצעה בתנאי שהמבקרים לא יפריעו לשאר עבודות הבניה, ובמקרה של התנגשות אינטרסים יסתפקו במפסקים שבמרפסות.

לאחר המפגש המחודש בין יפתח ויובל  הענינים התקדמו בשני קוים מקבילים. יפתח הידק את הקשר האישי עם יובל – מפגשים ובילויים משותפים ויחד עם זאת, הירתמות להצלחתה בתחום העסקי. יפתח פנה לאחיו שהתמצא בהגשת רשיון לפטנטים בחלקי העולם השונים החל בארה"ב, דרום אמריקה ואוקיניה ויובל התחילה להפיץ בהצלחה את המפסק המיוחד. לא חלף זמן רב ויפתח הציע ליובל נישואים. יובל הסכימה וביקשה שאת ירח הדבש יבלו בניו זילנד, המקום שבזכותו החל הקשר הראשוני ביניהם. הם בילו חודש נעים מאוד ובסופו החליטו להתיישב בניו זילנד ולהקים מפעל עצמאי של מפסקים באוקלנד. המפעל הצליח מאוד וכעת כל ניו זילנד ואוסטרליה משתמשות בממפסקי חשמל מתוצרת   U-valor .      

הבעיות האורטופדיות

17.7.11

כיצד גרמו הבעיות האורטופדיות שלי לשינוי בסגנון החתונות של החוף המזרחי של ארצות הברית

 

אחרי ביקור אצל כמה אורטופדים בארץ, קיבלתי מכולם המלצה לטפל בצניחת השכמות שלי, אצל המומחה ד"ר ג'ון ויינלנד, שבבוסטון.

לאחר שקיבלתי את המלצתם, החלטתי שבביקור הראשון שלי אצל הבן, שחי באוקלהומה, אקפוץ גם לבוסטון.

כדי להסדיר את עניין כרטיסי הטיסה, נכנסתי לסניף של "דפנה טורס", בראשון לציון. להפתעתי גיליתי, ש"דפנה טורס" היא דפנה מלמן, שלמדה איתי באותה כיתה בביה"ס היסודי וגם בתיכון בראשון לציון, לפני שלושים שנה. מכך אתם יכולים להבין שלא היינו כיתה הכי מגובשת ולא ידענו אחד על השני כמעט שום דבר.

גם דפנה שמעה על ד"ר ויינלנד וסידרה לי את הכרטיסים.

 

בביקור הראשון שלי אצל ד"ר ויינלנד, הוא אמר - אני רואה שאתה מישראל, גם אני יהודי. תוך כדי שיחה, שמתי לב שהוא מגרד ביד ימין את הגבה של העין הימנית ואחר כך עובר למשוך בתנוך האוזן הימנית. סימן זה הוכיח לי שאני נמצא מול תלמיד כיתתנו, של דפנה ושלי, יוחנן כרמון. השנים שעברו, הסירו כל דמיון בין הנער המוכר יוחנן, לבין ד"ר ויינלנד.

 

בביקור השלישי שלי אצל יוחנן, הוא אמר לי – אני אנתח אותך, אבל לפני זה אני רוצה להזמין אותך ואת דפנה לחתונת בתי דורותי.

הייתה זאת חתונה "ראשונית". יוחנן ארגן את תזמורת M.I.T בחיזוק של נגני פיקולו, טרומבון וסקסופון אלט ישראלים, לבצע את שיר ה"אורקסטרה" של ראשון לציון של דן אלמגור ושמעון ישראלי.

יהדות קליפורניה תרמה סטודנט מברקלי שחיקה את שמעון ישראלי בביצוע השיר.

 

מארש החתונה הובס ע"י המארש של ראשון. בעקבות זאת המשיכו יהודי בוסטון לאמץ לחתונות את ה"אורקסטרה" של ראשון. יתרה מכך, כל החוף המזרחי, מפלורידה ועד רוד איילנד, השתכרו מצלילי ה"אורקסטרה", שהחליפה את מארש החתונה.

 

 

 

לחלום על נייר

4.4.09

 

 

גם לי נראית הכותרת מוזרה, אך זאת המציאות. אני חולם את סיפורי. אני מסוגל לקום בבוקר ולרשום על הנייר את ראשי הפרקים. אינני עושה זאת למרות שאני בטוח שהחלום הוא זה שיודפס על הנייר. ככה זה! לפני שאני כותב משהו, אני חולם את התסריט ואין לי הסבר לעובדה הזאת. אני משתדל שהחלום יתאים את עצמו למה שאני רוצה לכתוב וכשזה לא מצליח אני נאלץ לחלום בכיוון שלא אני בחרתי. פעם רציתי לחלום סיפור אהבה ומה שיצא בסוף היה סיפור בלשי. אל תחשבו שהעובדה שאני מסוגל לחלום את הסיפור משחררת אותי מהתלבטויות שונות. קודם כל, בחלום אני מקבל רק עלילה. לדוגמא – משולש רומטי שנגמר בפרידה או לחילופין ברצח. כאן מתחילה אצלי העבודה האמיתית. אני צריך להחליט על זמן ההתרחשות – האם בזמן המשבר הגדול של שנת 1929, או בתקופת "ילדי הפרחים". האם בקיבוץ או על ספינת שעשועים. כאן צצה בעיה נוספת. מה אני יודע על המאפיינים של התקופה. האם מספיק שקראתי את "על עכברים ואנשים" ו"אור באוגוסט". לא אחת אני פונה לאנציקלופדיות כדי להיות אמין גם בשטחים שאינני מתמצא בהם. אחרי שהחלטתי על תקופה, אני צריך להחליט על מקום ההתרחשות – באיזו ארץ או מחוז. האם ללכת על בטוח ולתאר מקומות שהייתי בהם או להרחיב. מה בקשר לשפה. כל אחד מאיתנו נולד בעידן עברית שונה. כשרוצים למשוך את הקורא העכשוי, אני צריך לסגל את עצמי לעברית בת זמננו של "פרחה" ו"כוסית" ו"חנון" ואני עדיין ב"שאפה", "חתיכה" ו"יורם". וכשגיבורי סיפורי מדברים – איך אדע מה לשים בפיה של עובדת נקיון לעומת שפתו של עורך דין או קצין בדימוס או נער מתבגר. מכל הבעיות שלי בכתיבה, החמורה ביותר היא סוד הצמצום. איך כותבים חלום של "מלחמה ושלום" על עמוד אחד של נייר בפורמט A4   . אני מתפתל, מוחק על ימין ועל שמאל, מצמצם שוליים ימניים ושמאליים עליונים ותחתונים. כותב בגופן מינורי. מוחק את כל התפרצויות הרגשות והמחשבות של גיבורי הסיפור ולבסוף אני זורק את הקובץ לסל המיחזור.

חסר רכיב