נאום יום הזכרון לחללי צה"ל תשס"ט – רביבים / עותניאל שנלר
כשם שאין שואלים למה ארצנו הריה הרי סיד הם, או למה מגדלת היא דווקא שקמה וזית - כן אין שואלים למה צריך להגן עליה או למה צריך לפסוע למענה בלילה בין אותם ההרים
או אותן חורשות זית.
כשם שברור כי הים, הים הכחול שלנו הוא אדיר, וטוב שיש לנו חולות, והאמפיתיאטרון הטבעי של דליה נפלא הוא בעצרת מחול המונית - כן ברור שצריך לעמוד ולהגן על כל אלה, באותה השתקעות והתמסרות בהן נעשה הכול. והולכים להילחם בשביל לחיות אבל נופלים, כן, והבית נעשה ריק, אבא ואמא מאבדים אט אט את נטפי חייהם. נאחזים במלחמה, בחברים, באחים, נאחזים בעמל מבקשים את עקבות הבן האבוד בחול, מבקשים את עקבות אור פניו בעיני הנערות שאהבוהו, מבקשים את טביעת האצבעות של חייו החולפים בכל גביע ששתה והותיר או לא הותיר. מבקשים לבנותו מחדש, מקטעי חיוך, מפיסות מכתבים, מסיפורי חבר...
מילים אלו שנכתבו על ידי הסופר משה שמיר ז"ל , אח שכול, מציירות יותר מכל את המציאות בה אנו חיים
61 (שישים ואחת) שנים, מציאות של קופסת צבעים שבהם גם קרים וחמים, זוהרים ונעימים אך היום הזה, היום הזה ממש הוא אדום של דם הפצועים ושחור של אבלות יתומים.
משפחות יקרות, הורים, אלמנות, בנים ובנות, אחים ואחיות: מדינת ישראל מציינת היום את יום הזיכרון
ה-61 (שישים ואחד) לחללי מערכות ישראל וכבכל שנה ושנה ניצבות כאן | 
