רביבון
עלון רביבים 2552, י"ח בניסן תש"ע, 02/04/10
דוא"ל של העלון : alon.revivim@gmail.com עורך (מיל): עדין קוה
בעיניים פקוחות
אסף ענברי שהיה אמור להגיע להרצאה במסגרת "ראש חודש" במדרשה, כנראה לא יגיע. כשקיבלתי את ספרו "הביתה", שמספר את תולדות קיבוץ אפיקים בדרך מאד מקורית, "בלעתי" אותו בשקיקה בתוך ארבעה ימים. לכן מצאתי טעם להביא כאן קטעים מראיון שערכה איתו הדס שלגי (לא קיבוצניקית) בעיתון אגודת הסטודנטים של אוניברסיטת ת"א. עק.
"כתבתי באירוניה, לא בלגלוג. אירוניה היא ראיית המורכבות והיחסיות של מניעים אנושיים, של מערכות יחסים ומערכות ערכים, ובמובן זה, אירוניה היא מלה נרדפת לבגרות. מייסדי הקיבוץ היו אנשים, לא מלאכים ודווקא משום כך הם מעוררים בי אהבה וכבוד עמוק. אם מלאכים היו מקימים קיבוץ ומצליחים לחיות בו, לא הייתי מתפעל מהם. אני מתפעל מאנשים שהצליחו לעשות את זה עם כל היצרים והחולשות והאינטרסים שלהם.. הם גיבורים בעיני.
לא כתבתי על נפילים. כתבתי על אנשי מופת. מה שהופך מעשה למופתי הוא היכולת שלנו לפעול לאורו. דמויות של אנשים כמוך הן אלה שמאתגרות אותך, לא מאפשרות לך לברוח לנוסטלגיה,
דורשות ממך לבדוק מה מריץ אותך ולאן.
לא הרעיון אלא הקיבוצים פשטו את הרגל. והם פשטו את הרגל בגלל סיבות שרק חלקן פנימיות. הקיבוצים לא הוקמו בחלל ריק, ולא קרסו בחלל ריק. הם הוקמו בעידן הלאומיות, הקומוניזם והסוציאל-דמוקרטיה – עידן שבו טובת הכלל לא היתה מלה גסה וקרסו בעידן הפוסט-לאומי והפוסט-חברתי שבו אנחנו חיים. הקיבוצים הופרטו כשהמדינה הופרטה. הם הופרטו כשהסולידריות יצאה מהאופנה.
המהות הקיבוצית היא יצירת אלטרנטיבה קהילתית, ערכית, משימתית למירוץ העכברים הקפיטליסטי. המהות היא בתפיסת החירות הליבראלית כאשליה שיצרה את הגיהנום המודרני של חומרנות, בדידות, תפלות וריקנות. הקיבוץ נולד בתוך התובנה שהמצוקה הנפשית המודרנית היא הכמיהה לחיים של משמעות וש"החירות" של ההמון הבודד לא יכולה להיות התרופה, מפני שהיא עצמה המחלה.
אדם מרגיש שיש משמעות לחייו ככל שהוא מרגיש נחוץ ומשפיע. חבר קיבוץ אינו האדם המיותר והאנונימי של הכרך המנוכר. הקיבוץ הציע למי שבחר בו את מירב ערוצי המעורבות, האחריות וההשפעה – באסיפה, בעלון, בפעילות התנדבותית ובמילוי תפקידים חברתיים, כלכליים, תרבותיים ופוליטיים בתוך הקיבוץ ומחוצה לו. ... אדם שחי ופועל בקהילה ערכית ומגוייסת שעושה היסטוריה, הוא אדם מאושר יותר מאדם שמנצח במירוץ העכברים. זו הבשורה של הקיבוןץ והיא לא התיישנה.
...זהות שורשית נקנית בחינוך. ישראלי שורשי הוא ישראלי שהעברית שלו עמוקה יותר מ-S.M.S,
ושיש לו יותר מהיכרות שטחית ומיחס שטחי לחגי ישראל, ושיודע משהו על ההיסטוריה היהודית שקדמה לזכייתה של נינט ב"כוכב נולד", ושמסוגל לנקוב בשמותיהם של ישובים שמחוץ לגוש דן. במילים אחרות, ישראלי שורשי הוא ישראלי שהזהות שלו נטועה בתנך, במשנה, בסידור התפילה, בביאליק, בעגנון, ברחל, באלתרמן, בתודעה היסטורית ובתיירות פנים שלא למטרות הסתגרות בצימר או בספא מפנק.
הקיבוץ ידע להעניק לילדיו הרבה ממטעני הזהות האלה. הוא העניק להם קשר חם ומיידי עם נוף הארץ ועם העומק ההיסטורי של הנוף הזה, הטמיע בהם את החגים ואת הזמר העברי לדורותיו. ישראלי שלא קיבל מטעני זהות אלה, לא ירגיש כאן בבית, ולא יהסס יותר מדי לפני שיעקור לעמק הסיליקון.
