שמחתי לקבל תגובות על הדברים שכתבתי בעלון. סימן שהם עוררו עניין ובעיקר האמירה – שראוי לתת תמורה לתרומה.
אני לא חוזר בי מדברי, אך אין לי שום כוונה ליזום פעולה למימוש דעתי זו.
אני מכיר רבים שהובילו תהליכים בקיבוצם, ויצאו נפגעים גם מהמצדדים בשינויים, משום שעשו שינויים מתונים, ומהמתנגדים - בטענה שהם הרסו להם
את הקיבוץ. לצערי, חלקם עזבו את הקיבוץ כי לא יכלו לשאת את הביקורת האישית.
אין לי ספק שאסור לעשות שינויים בשעה שדעת החברים חלוקה בנושא.
ברביבים, רוב החברים מעדיפים את המצב הקיים עם שינויים זוחלים, כמו הפרטת חדר האוכל, הפרטת הבנייה וההיתר מדעת לאפשר לחבר להשתמש במקורותיו הכספיים בזמנו הפנוי, כמו נסיעות לחו"ל, נופש, תרבות ובידור, או ברכישת ציוד מותרות על כל גווניו.
נותרו עוד מספר תחומים שלגביהם יש הסכמה לחלוקה שוויונית וטוב שכך: בריאות, חינוך, השכלה ושירותים ציבוריים.
לגבי התקציב יש חלוקה שוויונית עפ"י כללים מוסכמים, אך חברים רבים נהנים ממקורות נוספים להשלמת התקציב, והכל מתוך הסכמה שבשתיקה.
אני מסופק אם השיטה הזאת תחזיק מעמד זמן רב, אך אשרי המאמינים.
כל אלה הדוגלים בקיבוץ השיתופי, כדאי שיבחנו מה גובה התקציבים בקיבוצים כמו חצרים, בארי, יטבתה, משמר העמק, שפיים (כן, גם שפיים קיבוץ שיתופי), גן שמואל, מעגן מיכאל ועוד.
נכונות החברים להישאר קיבוץ שיתופי, נסמך במקרים רבים על עושרו של הקיבוץ.
אם ברביבים יש רצון לשמור על קיבוץ שיתופי, יש צורך להגדיל באופן משמעותי את תקציבי החברים.
הצרכים של הדור הצעיר שונים מהצרכים של הוותיקים. הולכים ומתמעטים החברים ש"הצנע לכת" היא משאת חייהם, כמו שהמושג "בזיעת אפך תאכל לחם", הוא נחלת העבר.
עם כל יתרונותיה של רביבים, על חוסנה הכלכלי והחברתי, מתרבים החברים שיש להם ספקות לגבי העתיד.
ראוי להאזין לקולות. רביבים קיבוץ חזק דיו כדי לקיים את הדיון על איך תיראה רביבים ב – 2020,
זה כבר בפתח.
אני פתוח להשתכנע, אך מסרב לקבל סיסמאות שלא משקפות מציאות.
יגאל צחור
