איזי שרוף ז"ל
14.11.1932 – 12.4.2006
אבא,
איך מסכמים בכמה מילים חיים שלמים, 73 שנות חיים?
שנים רבות וטובות של עשייה, בנייה ויצירה
הרתמות לדרך, שהיא כל כך שונה מזו ממנה באת
בבולגריה הרחוקה.
שנים יפות של הקמת בית ומשפחה
וישוב פורח בלב המדבר.
ושנים אחרות
ארוכות, קשות
של כאב ועצב שלעיתים נראו פשוט אין-סופיים
וגדולים מלהכיל.
שנים של אכזבה, געגוע וכאב, כל כך הרבה כאב.
והתקופה האחרונה, קצרה. קצרה מדי.
של חזרה לעשייה ויצירה,
של חזרה לשותפות פעילה ומובילה.
תקופה של עניין ואתגר
וברק, כן ברק בעיניים.
אני שמחה כל כך שמצאת את דרכך אל עמותת "נאמן" והם אליך,
ככה אני יודעת שאתה נח בשלום על משכבך, רגוע.
ואפילו כבר לא צריך להתגעגע.
רונית
יונתן,
כשסבתא ארזה נפטרה הייתי בת שנתיים, בדיוק כמוך, צעיר הנכדים היום.
את סבתא אני זוכרת רק מהסיפורים ודרכם למדתי להכיר אותה.
את סבא כבר הכרתי ורצינו לספר לך איך זה היה אם אתה היית גדל לצידו.
היית נכנס ביום שישי בערב, יחד עם כולנו, ורץ ישר לארון הממתקים, לקחת
לך מקופלת או דובונים.
בלילה לפני השינה היית שומע את התקליט של פטר והזאב וביום שבת בבוקר
הייתה מחכה לך מצייה, אפילו שלא פסח, וסלט חתוך דק, דק...
אחר כך היית מתיישב ליד שולחן וסבא היה מלמד אותך איך צובעים בתוך הקווים.
סבא היה נענה להפצרותיך מקריא עוד אחד מסיפורי חבורת סלט, ואת שנת הצהריים
היית מעביר על שמיכת פוך מול הטלוויזיה, או הולך לבקר את סבא במיצפטל וזוכה
לקבל ארטיק.
כשהזמן לחזור הביתה היה מגיע, סבא היה הולך אחריך לאוטו עם שקית ממתקים לדרך
ומנופף לשלום עד שאתה נעלם אל מעבר לאופק.
ממש כמונו.