עזר ויצמן (1924-2005) זכרו לברכה עזר ויצמן, הנשיא האהוב, הלך השבוע לעולמו. בצעירותו פיקד ויצמן על "טייסת הנגב", שבזמן מלחמת העצמאות היוותה (בין היתר) מקשרת בין רביבים המנותקת למרכז הארץ, וסייעה להעביר פצועים ולהביא תרופות, ציוד, תחמושת ומזון למצפה רביבים. בחודש יולי 1998 ביקר הנשיא ויצמן בכנס של וותיקי "טייסת הנגב" שהתקיים במצפה רביבים. לפניכם דברים שכתב עודד ברזילי לעלון מיד לאחר הביקור, וגם "חמור" מאותו עלון. מחווה לטייסת הנגב של מלחמת השחרור חצר המצפה, מקום טוב להתכנסות. החומות והמבנים המקומרים מחבקים את הנאספים ומהאבנים נושבות חום ונוסטלגיה. ואכן, כך היה גם השבוע, ביום שני, אחה"צ של מחווה לטייסי טייסת הנגב. החום זרם אל היושבים מהשמש היוקדת והמסנוורת, זרם גם בין הנאספים לבין עצמם ובעיקר מיושבי הבמה, כשבראשם נשיאנו - עזר ויצמן – מפקדה הראשון של הטייסת. והנוסטלגיה נשפכה וזרמה ושטפה את הנוכחים, שהאזינו בקשב רב לנאמר. והסיפורים - "לא יאמן כי יסופר": כיצד נחת מטוס חד-מנועי על החולות וגם הצליח להמריא, על חילוץ והטסת פצועים בתנאים בלתי אפשריים, על הכנת שדות תעופה מאולתרים בידי חברים ולוחמים ועל חברים טובים שנפלו במלחמה. אבל עוד לפני תחילת כל אלה, נישאו דברי ברכה ע"י חברותינו החרוצות מהמצפה, ראש המועצה וכמובן מפי עזר. וממעל חולף, מסתובב, צולל ומנופף לשלום, הטייס הוותיק ומפקד חיל האוויר לשעבר, יעקב טרנר, המטיס אווירון של אז. לשבת ולהאזין, ללחוץ ידיים למכרים וחברים שמאז ולא לשבוע מסיפוריהם של יואל, צ'ובה וטייסי העבר, אפשר היה עד הבוקר, אולם את הזמן מכתיב הנשיא ולפניו עוד משימות לאותו ערב. הקהל, שבא מכל קצוות הארץ מתפזר, וכל אתר מצפה רביבים משתתק וצללי הערב עוטפים את החומות, וזה הזמן שאתה מתפנה ונזכר גם בחוויותיך האישיות. גם אותי חילצו הטייסים, כאשר נפצעתי בחירבת מחאז, כשהנגב היה נצור. הובלתי לשדה התעופה ברוחמה, הוכנסתי למטוס דקוטה והמראתי ל"ארץ", לבית החולים. כל זאת סיפרה הדסה לנדב, נכדנו הבכר, כאשר חזרנו מהמצפה לגבעתנו הירוקה. ואת הטייס ההוא לא ראיתי ולא הכרתי. מתוך עלון רביבים 1998, 12.6.98 מתוך החמור של אותו עלון: נשיא בא לשכונה בגמר כנס טייסת הנגב במצפה, הזמין שמוליק ריפמן את הנשיא לנוח אצל ו מעט לפני נסיעה לאירוע נוסף בבאר שבע. הילדים צבאו על פתח בית משפחת ריפמן וביקשו חתימות ועזר נענה ברצון וחתם להם על נייר וע ל כדורגל ועל מה לא...
|