על
דור אטקינס ז"ל
21.6.1984 – 16.8.2008
אבל בית רביבים
דברים על הקבר
דור,
אנו עומדים וחושבים מה לומר לך, איך נפרדים.
בראשנו חולפות תמונות חייך מבית-הספר, מהנעורים וממדרכות הקיבוץ:
זוכרים אותך יושב ליד שולחן בכיתה ומצביע כדי לענות על שאלה שלנו לא מובנת כלל,
ואתה, בתנועת יד רשלנית שכזאת עונה עליה כאילו ידעת עליה והתכוננת מראש.
התפעלנו מהידע שלך שבא לך כל-כך בקלות.
גם לאחר שחלית, לא הפסקת להדהים אותנו באומץ לבך, ברצון הבלתי פוסק שלך לחיות ובנחישות בה עברת כל מכשול וקושי.
הדהמת אותנו בהתעקשות שלך לעשות תמיד הכל לבד, בעצמך, כמונו, לא לבקש עזרה ולא להיות תלוי באף-אחד.
ראינו אותך נלחם ומפלס בעיקשות דרך משלך. חדור אמונה, לא מוותר על בית-הספר וממשיך בדרכך, עוד כיתה, עוד שנה ועוד בגרות.
גם כשבגרנו, בנעורים תמיד היית חלק מהחבר'ה, מקפיד שלא נעשה שטויות ובמסיבות רוקד ומשתולל איתנו.
בי"ב כבר היית עצמאי בשטח, גר כמונו בחדר משלך – לא מוכן להישאר מאחור ובעקשנות ה"אטקינסית" שלך כובש עוד שביל ועוד פסגה ובתוך כל זה שומר על חוש ההומור המיוחד הזה שלך.
כבר היה נראה שמצאת את המקום שלך במרכז בבאר-שבע עם חברים חדשים ותעסוקה מעניינת ואנחנו נחשפנו לזה בתערוכות המרהיבות שהצגתם פה ברביבים.
עברת מסע חיים שונה מאיתנו, קשה, מעייף ובעיקר מבגר יותר.
מסע בו היית צריך להתמודד עם דברים שונים מבני - הכיתה ועל-כך אנו מעריכים אותך.
כששמענו שחלית שנית חשבנו שיהיה קצת זמן. רצינו לבוא לבקר, לדבר ולהיפרד. ופספסנו.
עפרה, הווארד וכל המשפחה, הפכתם להיות חלק בלתי נפרד מאיתנו, עטפתם וליוויתם את דור, הבטחתם שלבן שלכם, למרות הכל, תהיה ילדות נורמלית והוא לא יפספס שום דבר. ידעתם מתי לחבק ומתי לשחרר ולדחוף קדימה ותמיד שמרתם על חוש הומור שעזר להכניס את הכל לפרופורציות ולשמור על החיוך גם ברגעים הקשים.
לא האמנו שהיום הזה יבוא כל-כך מהר והנה אנחנו פה, עומדים מעל קבר טרי ולא מאמינים.
תמיד היית במחשבותינו ותמיד תהיה חלק מאיתנו.
זיכרון קולך וצחוקך ימשיכו ללוות אותנו תמיד.
אתם, עפרה והווארד תישארו חלק בלתי נפרד מכיתת סיפן.
אחרי שנים שתמכתם והייתם שם בשביל דור ובשביל כולנו, כעת אנחנו פה לצידכם ובשבילכם.
אוהבים ומחבקים, בני ובנות כיתת סיפן
