הבלוג של מאירקה לוין
- משנה לשנה
נקל לסכם את השנה שחלפה כפי שנהוג במקומותינו. קשה יותר ואף מסוכן לסכם את השנה הבאה עלינו לטובה, ובכל זאת לקחנו סיכון. הנה לפניכם תשע"ה:
תשרי
חגי תשרי זכו להצלחה גדולה. השנה שהסתיימה סיפקה תכנים מרגשים לחגי הסתו ומזג האויר האיר לנו פנים וקישט את החגים באווירתו ובקרירותו. היורה,
נמשכים הדיונים בנושא השינויים.
מרחשון
הסתיים מסיק הזיתים שהצטיין ביבוליו הגבוהים ומחירי השוק הנמוכים. יבולי הבוטנים ותפוחי האדמה בשחרור מאתגרים את התח"פ הבא. חוה אלברשטיין החזירה לנו את האמון בזמר הישראלי במופע מבוקש. הגיעו שתי משפחות חדשות לקליטה. כל ההורים מנגנים על פסנתר ושניים מהם גם על כסילופון. סוף-סוף. השכונה החדשה מתמלאת לאט-לאט במשפחות צעירות. שמה יקרא "שכונת הקקטוסים" (ההצעה "שכונת בית הקברות" נדחתה).
נמשכים הדיונים בנושא השינויים.
כסלו
טקס הלמפיונים נדחה בגלל סופת חול מהגדולות שהיו פה. שבוע אחר כך, משנרגע מזג האויר, בנר עשירי של חנוכה, חגגנו בשמחה וזללנו סופגניות. האספה דחתה הצעת המזכירות להעביר את האחריות על כל נושאי הרכב לועדת שירותי קהילה. המפעל הממוזג קיבל פרס כספי גדול על הישגיו בתחום אספקת אבזרי רכב בטיחותיים מאיגוד תעשיות הרכב הבינלאומי (M.A.A.A).
התחפ"סטים כבר חגגו אך חגיגתם הייתה מוקדמת מדי. במדגרה שברו שיא בבקיעת אפרוחים חודשית (2.7 מיליון).
נמשכים הדיונים בנושאי השינויים.
טבת
סוף כל סוף גשם חזק שהצטבר לשיטפון גדול במיוחד. המים חדרו גם ל"מיץ פטל" והצטרפו למים המוצגים בדגם החדש של מפעל המים הקובל נובי. החודש יצאו כמה ספרים שנכתבו ע"י חברינו: "והארץ תשקוט: 120 שנה של אי שקט". "פקד שיטרית", רומן משטרתי. "כתבתי קראת", "המטרו הראשון" ושני ספרי שירה: "חולולית", "אבי, אמי, רכב ישראל ופרשיו". יבול שיא עשיר ומגוון. התרבות הרימה ערב מרגש בהשתתפות דויד גרוסמן, חיים סבתו, אמיר גוטפרוינד, פרופסור עוזי שביט ורוני סומק.
נמשכים הדיונים בנושא השינויים.
שבט
עד עתה ירדו
נמשכים הדיונים בנושא השינויים.
אדר
גשמי ברכה מוסיפים לרדת. שיטפון שני גדול השנה שסיכן את גשר אריה יחיאלי. צומת ביר הדאג' נחנך בטכס גדול. יושב ראש המועצה האזורית נשא נאום מרגש על אפשרויות שיתופי הפעולה בין הישוב למועצה "השמים הם הגבול". מקהלת ילדי הבדואים שרו "דונם פה ודונם שם". השיחות בין ישראל והחמאס הסתיימו בהסכם פירוז-שיקום. חברי נחל עוז הזמינו אותנו לערב משותף לרגל המאורע. נושא חג פורים השנה היה: "עזבו אותנו מהשטויות האלו".
נמשכים הדיונים בנושא השינויים.
ניסן
נשיא המדינה, רובי רובלין, ביקר ברביבים ביקור ממלכתי. הוא סיפר לשומעיו כיצד הגיע לפוליטיקה "משלא קיבלו אותי כחבר בקיבוץ יד חנה, החלטתי להיכנס לפוליטיקה..." חג הפסח השנה עסק ביציאת מצרים. האקר מבינינו (השם שמור במערכת) חשף את שם המבצע הבא "כובע טמבל" וגרם לביטולו. האביב מסעיר את כולנו בפריחותיו. הגשמים (
ממשיכים השינויים בנושא הדיונים.
אייר
מרחיבים את "הבית המאושר" ויוצרים חיבור ארכיטקטוני עם בנין המזכירות. המזכירות הצטמצמה למבנה המרפאה הישן. יום השואה ויום העצמאות נחגגים באופטימיות לא אופיינית בעקבות נאומו של אבו מאזן שבו ציטט את ישעיהו, ירמיהו ויחזקאל וקרא לבנימין נתניהו לחצות את הרוביקון ולחזור לגבולות 67. הבריכה המשופצת (3) נפתחה אך נסגרה מיד בעקבות תקלה במנגנון הכלורינציה.
ממשיכים הדיונים בנושא השינויים.
סיון
הנהלת החשבונות סיכמה את 2014 והתוצאות מפתיעות (פרטים ב"בעניינים"). זקן חקלאינו מסכים להשתחרר משחרור בתנאי שישמרו לו מקום עבודה ברפת. מגמה חדשה מסתמנת – הבנים החוזרים מהצבא ממאנים להצטרף לחינוך ועומדים על זכותם לעבוד בענפים היצרנים. יש מחסור בדירות לצעירים ובפעם הראשונה לאחר הרבה שנים, מסיימי י"ב יגורו שניים בדירה.
ממשיכים לדון בנושאי השינויים.
תמוז
באסיפה ניצפו בנים צעירים שהשתתפו בדיון (עדיין מחכים לשכונת השער). ענף האופניה חגג יובל. בסככת הזיתים שליד סיפרו המדוושים הוותיקים לצעירים על חוויותיהם בתקופה שרביבים חילקה אופניים דרך ועדת ריהוט, בשיטת הניקוד...
נמשכים הדיונים בנושא...
אב
רביבים חגגה ע"ב שנים. אחרי דחיה של שנה נסענו לים ושיחזרנו את פיקניק ט"ו באב מלפני שנים, כולל ריקודים על החוף, סרט
נמשכים השינויים...
אלול
ריח של סיום השנה. הקיץ אמנם בעיצומו 40 X 40 (מעלות צלסיוס X אחוזי לחות). עברנו כמעט את כל הקיץ ללא מבצע וגם זה משהו. 160 מחברינו בילו בחו"ל. מתכוננים לעונת המסיק החדשה. העצים כורעים מעומס רב. חצב או שניים זוקפים ראש ומביאים תקוות חדשות.
נמשכים...
שנה טובה
חנוכה כפורים קטן - מאירקה לוין
לא היו ימים עליזים יותר ברביבים ב"תקופת האבות", מימי החנוכה. שלושה אירועים מרכזיים התקיימו בשמונת ימי החג ולצידם מסיבות בבתי הילדים, בגנים ובכיתות. פסטיבל בלתי נגמר של חנוכיות, סביבונים, סופגניות ולביבות.
האירוע שפתח כל שנה את הפסטיבל, היה רציני משהו ולא ניבא ברצינותו את שאר האירועים. מצעד הלמפיונים: בליל הנר הראשון, התכנסו המשפחות אל הבמה המרכזית ושם, בניהולו של אחד הכוהנים, ממשיכם של שושלת החשמונאים, התקיים טקס הדלקת הנר הראשון. החשמלאי הראשי דאג להחשיך את הקיבוץ ואל תוך הערב האפל, הגיעו לפידים מכל עבר ויצרו את התחושה המסמלת כל כך את החג של מאבק האור הקטן בחושך הגדול.
האירוע השני היה עליז הרבה יותר: ערב סופגניות בחדרי החברים. משפחות ארחו, על פי הרשמה מוקדמת, את החברים בקבוצות של כ-15 – 20 משתתפים ושם, על כוסית משקה חריף, פונץ' חם סופגניות ולביבות, נפתחו הלבבות לשמחה ועליצות רבה.
האירוע השלישי והמרכזי, התקיים בליל-שבת, בחדר האוכל הגרמני, ערב יצירה ושעשוע שרק פורים התחרה בו. הכל התחיל ב"פרוזדור לחג", מושג שחדר לתרבותנו דרך ויקסי, התרבותניק המיתולוגי, שהביא אותו מאחד הסרת"בקים בהם השתתף או אירגן. הפרוזדור כלל כמה יסודות חשובים. העלון שהוקדש לחנוכה, כשבשער מגזרות נייר של חנוכיות ובתוכו רשימות כמו זו שממשיכה כמסורת עד היום. ציון הענפים, האירועים והחברים שהאירו בשנה האחרונה את חיינו. – "אורות מהבית". רשימה נוספת סייעה בידי הקוראים לזהות את האור המבקיע מתוך שמות החברים והילדים כמו אור-לובסקי, אור-ה, אור-לי, אור-י, אור-ן, אור-ית, מ-אור, זיו, זיוה זהר, מאיר ועוד.
מלבד עלון החג כפרוזדור, חדר האוכל לבש חג בקישוטי חנוכה מסורתיים, חנוכיות הענפים ובמרכז ויטרז' גדול – ציור צבעוני על פלטות זכוכית שהכינה האמנית גייה זילבר ושהוצב על החלון המזרחי הגדול של חדר האוכל, במבוא. זרקורים האירו את הציור ויצרו רושם עז לקראת החג. בערב עצמו הוגש כיבוד שכלל סופגניות שטוגנו בזמן המסיבה ע"י טובי הקונדיטורים שלנו. העליצות ששררה במסיבה דמתה לעיני זר, לו נקלע אליה, כאילו הניצחון על המכבים אירע אתמול ולא לפני יותר מאלפיים שנה...
ערב אחד זכור לי במיוחד בעליצותו הרבה: קראו לו "דגדג את הפּילה", על שם אחת המשימות שהוטלו על החברים לשחזר את הקרב שבו יונתן המכבי הפיל את הפיל האימתני על לוחמיו היוונים, בהקריבו את חייו ובכך תרם תרומה מכרעת לניצחון על ניקנור...
הנושא המרכזי של החג, היה ונשאר כל השנים, מאבק האיתנים בין האור לבין החושך. לידתו שנים רבות לפני ניצחון המכבים. תרבויות רבות ציינו את המאבק הזה בפולחנים, בקורבנות, בתפילות, כשהם מאמינים בכוחם של אלו לשכנע את האלים לשנות את המגמה האפוקליפטית בה השמש מאחרת יום יום לזרוח ומקדימה לשקוע.
תשעה ימים לפני החנוכה, בט"ז לחודש כסלו מתרחשת באופן קבוע תופעה מרהיבה המתגלית לעיני האנשים שאינם צפונים בביתם, בשעת הזריחה. באותה שעה ממש השמש מפציעה במזרח במלוא יפעתה והירח, מלא ומרהיב אף הוא – שוקע במערב. מכאן ענק אדמדם במזרח ומשם עגול גדול שאיבד לא מזמן את אדמימותו בשל השחר העולה – במערב. כאילו מאזני צדק ענקיים, אוניברסאליים, מחזיקים בעזרת חוטים סמויים את שני המאורות, זה עולה וזה יורד. מלבד המופע המרשים יש באירוע הנצפה, בוודאי על ידי הקדמונים, כדי לעודד את הפולחן התומך בניצחון הצדק. ניצחון האור.
מה קרה לחג שזוהרו הועם ומה שנותר ממנו מוחזק כמעט רק בידי הגננות והילדים? כמובן שהמודרנה והמדע מספקים היום הסברים משכנעים לתופעת התקצרות והתארכות היום והלילה. אבל הסבר זה אינו מספיק, כי מסורות נשמרות במלוא עוצמתן גם כשמתפצחת ונפתרת התעלומה שיצרה אותן. אולי חלק מההסבר נעוץ גם בראיה המפוכחת יותר שלנו שאין דבר כזה שחור ולבן, אור וחושך. יש לפחות עוד 50 גוונים של אפור ביניהם. הסיבה שנוגעת יותר אלינו, לרביבים, נעוצה בעובדה שבתקופת האבות היה רצון עז להתכנס יחד, לחגוג ולחלוק חוויות משותפות, לציין אירועים מקומיים, לאומיים ואף דתיים. להתאסף יחד סביב כל נושא אפשרי שיש בו פוטנציאל למשוך חברים רבים לעלות לחדר האוכל, להיפגש ולחגוג. היום הצורך הזה הולך ודועך והופך למזערי, בדומה לאותו נר חנוכה דקיק וקטן.
חג חנוכה שמח.
אתמול היינו המחר, מחר נהיה האתמול - מאירקה לוין, ינואר 2015
בדנ"א של רביבים נטועים חזק עדיין "הגֵנים התנועתיים" של מייסדיה, שבנו את המקום כשהם צופים פני העתיד
– בניית חברה המושתתת על עקרונות השוויון והשיתוף,
כאן בנגב הרחוק והשומם, מתוך אמונה ותקווה שהם יהיו החלוצים המעטים אך בעקבותיהם יבואו עוד רבים.
המטען הגנטי הזה שמר עלינו עד עכשיו בהצלחה מרשימה כנגד הרוח שנשבה בעשורים האחרונים
ושהעבירה את רוב רובה של התנועה הקיבוצית על דעתה ושינתה אותה ללא הכר.
אך לא לעולם חוסן. גם רביבים עושה מאמצים להשתנות. שתי קבוצות של חברים דואגות שזה יקרה ואין כרגע מה שימנע את הצלחתן.
שתי הקבוצות נמצאות משני צידי המתרס בסקאלת הויכוח ובכל זאת רק שתיהן יחד יפריטו, בסופו של דבר, את הקיבוץ.
בקבוצה אחת נמצאים חברים שבגלל סיבות רבות ושונות, מוצדקות ולא מוצדקות,ממלאות די בנאמנות את החלק של המשפט הפשטני
"כל אחד לפי צרכיו" ובהרבה פחות נאמנות את החלק האחר "כל אחד לפי יכולתו".
האחריות לכך שנוצרה קבוצה לא קטנה שכזאת נופלת על כולנו.
נכשלנו במציאת פתרון לבעיה הנמשכת שנים רבות ולא מצאנו דרך טובה לגרום לכולם לעשות את המקסימום כדי להיות שותפים אמיתיים לרווחת הקיבוץ.
הקבוצה השנייה כוללת את השכבה הגדולה , המרכזית והחשובה, שעושה רבות לבסס את רביבים כלכלית ובהצלחה לא מבוטלת.
הם נאמנים מאוד לשני חלקי המשפט, אבל עם הזמן קשה להם יותר ויותר לשאת בעול הכבד כשמולם ממש,
באותו הבית, ניצבת הקבוצה הראשונה.
התהום בין שתי הקבוצות הולכת וגדלה. הקבוצה הראשונה מעדיפה, בדרך הטבע, את הקיבוץ "הישן והטוב",
אך גורמת לקבוצה השנייה להיאבק על השינוי בעוצמה יותר ויותר גדולה.
אין לנו תשובה טובה לתהום הפעורה הזאת. מסמך העקרונות מנסה ניסיון פתטי, ע"י "תגמול חלקי" לעצור את הסחף,
אך זהו פתרון זמני בלבד, שיביא בעקבותיו פתרונות יותר דרסטיים ופחות קיבוציים.
הפער איפה ימשיך לגדול. יש ייאוש מהמשך ההתנהלות הנוכחית, שבמרכזה עומק המכשול הגדול ביותר:
התערערות האמונה בצדקת הדרך. ואמנם, בעולם סביבנו וגם בארצנו יש סיבות מצוינות הגורמות לכולנו להתייאש מהדרך ואי-אפשר,
כנראה, לחזור ולשחזר את החזון של בוני הקיבוץ, או אף להרות חזון חדש ומעודכן.
כל חיי הבוגרים, 54 שנים, אני חי בקיבוץ. זכיתי לחוות את השיתוף והשוויון ואני מודה כל בוקר למזלי הטוב על הזכות הזו.
אני חושב שהקיבוץ הוא יצירת מופת ענקית, בסדר גודל תנ"כי. חבל לי מאוד שהיצירה הזו זהרה בעולמנו רק 100 שנה.
אבל תמיד אפשר לקוות שמתקני עולם ימשיכו לחלום וינסו גם להגשים את חלומם בעתיד.
מאירקה
דברים במפגש סיכום השנה האזרחית 2014 בבית המאושר - מאירקה לוין
חלפה שנה מאז נפגשנו כאן, כשסיכמנו את פעילות הבית המאושר. חלפה לה מהר מדי, אצה לה הדרך. ניסינו להאט ונחלנו תבוסה במאבק האנושי המאפיין את הקבוצה שלנו – הגיל השלישי. בגיל הראשון עשינו הכל כדי שהזמן ירוץ ונגיע כבר לגיל השני, ובגיל השני התחלנו להבין לאט-לאט, שאין מה למהר ובגיל השלישי אנחנו נשענים על זיכרונותינו ומנסים להשהות את הזמן, שלא ימהר להוביל אותנו לגיל הרביעי הנושק לנצח.
ברביבים אנחנו קבוצה גדולה, חזקה, פעילה עדיין ומשפיעה. כל שנה מצטרפים אלינו חברים נוספים ואנחנו, במצטבר, מכילים בתוכנו למעלה
מ 7000 שנות ניסיון בצורת החיים הקיבוצית. 7000 שנות שוויון ושיתוף.
אני מציע לא לזלזל בכמות שכזאת המצביעה על הצלחה של צורת החיים החברתית-אנושית, שבה אנו חיים בגאווה ובסיפוק.
השנה נפרדנו בצער ובכאב משישה חברים יקרים. עולמות שלמים שהלכו לעולמם. כל אדם ועולמו הגדול והמיוחד. ליוונו לדרכם האחרונה את אורנה חולתי, את חנה לושינסקי, את רפי עמידן, את אבישי ארצי, את ורדה בכור ואת ינקה סנד. נזכור אותם באהבה.
השנה הצטרפו אלינו חבורה מכובדת:פיני לחמן, בלה בן-עמי, ריקי ישראלוביץ ושמוליק ריפמן. ברוכים המצטרפים. המצטרפים החדשים מקבלים בשמחה את מעמדם החדש, אך גם מסתייגים בו-זמנית: "מה? כבר? מה בוער?" – לא בוער, קחו את הזמן שלכם בקלות, אך תיהנו גם ממה שהבית המאושר מציע לכם: חוגים, פגישות חברתיות ותרבותיות, טיולים ובעיקר – בית חם ופתוח בניצוחן של מדלין, חרייט, סמדר ווונדי, שהחליפה את מדלין בהצלחה רבה, לאחרונה. נצלו את הבית להנאתכם ולהנאתנו.
במסגרת האירועים האישיים, אנחנו נוהגים לציין ימי הולדת של אלו שסגרו עשור, או חצי עשור.
לטובת התמונה הדמוגרפית, נציין אותם רק במספרים. לגיל 70 הגיעו 13 חברים (הקבוצה המנצחת).
לגיל 75 – 6 חברים. לגיל 80 – שתי חברות בלבד ולגיל 85 – 6 חברים, רובם כמובן חברי מעוז א'. מזל טוב לכולם.
נוקיר, נכבד ונציין כאן את תרומתם של אלו המקדישים לנו זמן וכוח, כדי להעשיר את חיינו. תודה למדריכות החוגים:
מינה גושן, המתמידה שנים בתחום הספורט. אהובה ברק, גם היא מד"סית ותיקה. אלי גרין, מפליאה להרקיד.
שלושתן עוזרות לנו לשמר ולחזק את הגוף בכושר ובגמישות. דבי עדן שהצטרפה לצוות ותורמת מכישרונה ומיכולת היצירה שלה.
סיגל בן לולו, שהופכת בימי רביעי, את הבית המאושר למאפייה, קונדיטוריה ומעדנייה בריחות ובטעמים. ורד גוטקה,
ששנים מלמדת אותנו את העתיקה במלאכות - הקדרות. חנהל'ה אוירא, המורה לספרות,
הוותיקה ששנים רבות מדביקה באהבתה תלמידים רבים וממשיכה בכך בבית המאושר. ולשני חברי כפר רתמים, שכנינו הטובים:
ישי גזונטהייט, המלמד אותנו את חוכמת המסורת, בדרך המבליטה את המשותף והעכשווי שבתרבותנו העתיקה ורננה סימון,
שעתה היא בחופשת לידה ובשנתיים האחרונות קיבצה סביבה קבוצה של מתעמלים בבריכה. נקווה שבקיץ הקרוב נמשיך.
ועוד פעילות צנועה - "חברותא", שנפגשת בניחותא על כוס קפה ואסותא. ואחרונים חביבים – אריק אפרים ומנשה לוי,
מארגני הטיולים הנאמנים. לכולם – תודה מכולנו.
בואו נמלא עתה כוס יין ונשתה לחיים, להמשך חיים מעניינים, יצירתיים ובריאים.
נשתה באופן מיוחד לבריאותם של אלה שנבצר מהם, מסיבות בריאותיות, לבלות איתנו כאן, ביחד – מאשה עמידן ורמי עמידן.
אז – לחיים!
מאירקה לוין
טוּבִּי שְבָט - מאירקה לוין
בילדותי ביישוב לא כפרי, לא קיימנו את מצוות הנטיעות. בדומה לרביבים כיום,
קרית מוצקין כנראה כבר הייתה נטועה עוד לפני שהגענו לבית הספר העממי. במקום לטעת,
שמחנו לצאת למשימה חשובה מאין כמוה לציונות ולגאולת הארץ: התרמנו לקרן-הקיימת לישראל ביום החג,
שנקרא גם "יום הסרט". הקרן-הקיימת לישראל (להלן: ק.ק.ל),
קיבלה מנדט מהעם היהודי למלא שתי משימות סופר-ציוניות:
לרכוש קרקעות בארץ-ישראל ולייער את השטחים הלא חקלאיים ולחדש את החורש הארצישראלי,
ששנות הכיבוש הרבות (מהרומאים ועד האנגלים) דיללו את שורותיו.
הק.ק.ל ניכסה והפקיעה את הספק-חג-הזה, שנקרא ט"ו בשבט ושנסמך על בפסוקים היפים
"כי תבואו אל הארץ ונטעתם..." וגומר. היא גייסה את כל תלמידי בתי-הספר,
להתרים ביום החג הזה את העם היושב בציון, לטובת משימותיה הציוניות. היום הוכרז כ"יום סרט",
לא כי צפינו בסרטים באותו יום, אלא כי צוידנו בקופסא הכחולה,
בסרטי נייר צרים ודקים, שעליהם הלוגו של ק.ק.ל ובסיכות הצמדה לחולצות העוברים והשבים. שמחנו על היום הזה,
שבו המורים פטרו אותנו מהלימודים. התחלקנו לזוגות, חרשנו את רחובות הקריות,
כשאנחנו מצמידים בסיכה (עוד לא הומצא הסרט הנדבק) את הסרט לכל עובר ושב,
מצפים ממנו שירים תרומה וישלשל אותה לקופסה הכחולה.
לקראת אותו יום חופשי מלימודים, למדנו בכיתה על נפלאותיה של הק.ק.ל ועל קופסתה הכחולה.
ליד הלוח השחור, על הקיר מול פניהם של התלמידים, הייתה תלויה קופסא ובכל יום שישי שלשלנו דרך קבע כמה פרוטות.
הקופסא הייתה עבורנו סמל ציוני ממדרגה ראשונה אף יותר מהדגל.
הדגל יועד רק לטכסים ואילו הקופסא שימשה למטרות של ממש,
מה עוד שעליה הוטבע גם ציור הדגל מהצדדים ומפת ארץ-ישראל בחזית. ואף למדנו שיר עליה,
מין המנון ק.קל ששרנו במלוא גרוננו לקראת יום הסרט:
אספר לך הילדה, גם לך הילד,
איך בארץ ישראל אדמה נגאלת.
פזמון:
דונם פה ודונם שם, רגב אחר רגב
כך נקנה אדמת העם, מצפון עד נגב.
על הקיר תלויה קופסא, היא קופסת התכלת
כל פרוטה שנכנסה – אדמה גואלת.
פזמון...
ביום ההתרמה, התחרינו זוגות-זוגות, מי ימלא את הקופסא ביותר פרוטות.
בהתלהבות ציונית עטנו על העוברים והשבים התמימים, שנאלצו לדלות מארנקיהם את פרוטותיהם.
מאז נעלמו הפרוטות, הועם זוהרה של הק.ק.ל, בדומה להרבה סמלים ציוניים מובהקים שהתבלו ודהו.
כנראה זו דרכו של העולם. על מה נלין? הרי גם לנו זה קורה.
חג ט"ו בשבט שמח ממאירקה