עלון רביבים מס' 2234
תאריך 10/09/03

תמונה של רות קלוסקי
לחיצה על התמונה והיא תפתח
העלון בקובץ WORD
העלון כקובץ WORD
הוצאה אינטרנטית מנשה לוי
שלום
אנו בודקים אפשרות לשליחת הודעה אוטמטית לקוראי העלון באינטרנט עם יציאתו לאויר .לצורך כך אנו צריכים לקבל את הכתובת EMAIL
שלכם
תודה
נא לשלוח לכתובת ml3@netvision.net.il







מעלון לעלון
-• בשער – שיר המביע, בדרך נוספת, את תחושותינו לנעשה בארצנו היפה.
• עדין חוזר למדורו "הלכתי, ראיתי" והפעם על בית הקירור שעובר מהפך.
• במרכז העלון השבוע – ענף הרפת, המצוי במאבקים ציבוריים רציניים מצד אחד, ומצד שני מצליח וזוכה בפרסים והערכה. את החומר קיבלנו מערן ארז. לערן תודה.
• בעקבות השאילתות וההערות של הווארד, מגיב ניתאי פרץ ומתייחס לפן אחר של הנושא. למען הדיוק הדברים נכתבו עוד בשבוע שעבר ומטעמים טכניים מתפרסמים רק השבוע.
• בארי סלומון שלח איגרת ראשונה ממקום מושבו בפלונסק אשר בפולין, שם הוא משתלם בשפה הפולנית. תודה לבארי ומקווים לאיגרות נוספות לעלון.
• בעקבות השיח מעל דפי העלון בשבועות האחרונים מוסיף גם יוחנן שביט ממחשבותיו.
• חגי רזניק, כתבנו לענייני צעירים, נענה לבקשתי ופגש לשיחה את עדנה איל, שמתחילה השבוע את לימודי הווטרינריה שלה בסלובקיה. תודה לחגי.
• ארזה חולתי מעלה מספר נקודות לגבי נושאים המרחפים בהווי חיינו היום, ברביבים וזאת מנקודת ראות של ותיקה.
שבת שלום,
ו ויקסי
ויקסי



הלכתי, ראיתי
-רקוויאם לבית קירור
בימים אלה התחילו לעבוד בבית הקירור על מנת להופכו לכלבולית: המחיצות הפנימיות, היו ארבעה חדרים, נהרסו ולפתע התגלה אולם רחב ידיים (300 מ"ר). מהקומה השניה הוצאו מכונות הקירור ששופצו אך לפני מספר שנים. ואולי יימכרו למישהו.
בית הקירור התחיל לעבוד בקיץ 1966 ועיקר ייעודו היה הבחלת תמרים. בארכיון מצאתי מכתב אל משה אולניק (מרכז המשק) ש"ועדת האריזה (!) במשרד החקלאות מאשרת הקמת בית קירור בגלל המרחק שלכם ממרכז הארץ" (1963). הבחלת התמרים נעשתה ע"י קירור לטמפרטורה של מינוס 14 מעלות. הקיבולת של המבנה הייתה 200 טון. מההחלטה על בניית בית הקירור ועד לביצוע נזנח ענף התמרים. הסתבר שהתמרים לא מבשילים כאן מחוסר יחידות חום… במהלך השנים שימש בית הקירור לאחסון אגסי ספדונה (למשך חצי שנה), אפרסקים (6 שבועות) ומשמש לתעשייה. שנים רבות היה אריה גרין אחראי על בית הקירור, אחריו פטריק כהן סולל, דודו עפרון, בולבול וויקסי.
בשנים האחרונות אוחסנו במבנה פקעות של סייפנים, בצלי שושן ואפילו ביצים. רוב עסקי הקירור היו במחשכים. התמונה שזכורה: טנדרים מסוג פז'ו של בעלי בסטות בשוק ב"ש ממיינים אגסים בסככה שנבנתה בחזית בית הקירור ע"י יובל עמית וקורן חכלילי.
המבנה הוקם ע"י מפעל הבניה של הקיבוץ המאוחד. המתכנן היה אורי ניר (יראון) מהנדס במחלקה לתכנון. התוכניות של המבנה נשמרו. עודד ברזלי, מרכז ענף הבניין ב1966- מתייעץ עם אורי ניר בדבר השינויים שמנהל עודד ברזלי כאחראי על הסבת המבנה לכולבולית ב2003-.
עדין




ברכות
לסבתא מילי ארנו
ברכות חמות במלאת לך
90 שנה!
מאחלים לך עוד הרבה
שנים טובות בבריאות
ונחת מהשפחה!
סיכום חצי שנתי - שותפות רפת רן
שנת 2003 נפתחה באיומים גדולים על ענף החלב בישראל.
- מכסת החלב קוצצה ב – 2% .
- מחיר מטרה ממשיך להישחק מדי רבעון.
- מחירי הבשר מהנמוכים שידע הענף.
והנה בא לישראל שר חדש, בריון חסר מעצורים, המסכן את עתיד הרפת הישראלית!
השר פיטר את מנהל המכסות ולקח את התפקיד לידיו , חתם על הסכם לפתיחת היבוא,
הודיע כי הוא מתנגד לרפורמה, הוא נגד שותפויות ובעד יצרנים קטנים (מושבניקים
שמצביעים עבורו במושב הליכוד…), הודיע חד צדדית על העלאת מחיר המטרה,
דבר שהביא לפעולת תגמול של משרד האוצר – ביטול ההסכמות וההבנות שבבסיס הרפורמה
וסגירת מנהלת ההשקעות.
בנוסף, יצא השר בהצהרות לוחמניות נגד מועצת החלב, המחלבות והקיבוצים.
במקביל ביטל בג"צ את ועדת הערר לענייני מכסות החלב.
וההתאחדות הוסיפה מצידה קיסם למדורה בצורת ביטול פול ההובלה אשר השווה את מחיר
הובלת החלב בין יצרנים רחוקים וקרובים.
אכן הגיע יום סגריר.

איך כל זה משפיע עלינו?
אין כתובת ולכן לא ניתן לקדם שיתוף רפת שלישית.
לא ברור אם יינתנו מענקים בעתיד.
מחיר ההובלה יעלה.
יש סכנה שמשטר המכסות יעבור מן העולם… והרווח ליצרנים יצנח.

למרות זאת אצלנו המצב יחסית טוב, שכן עצם הקמת השותפות בזמן
והיותנו היום רפת גדולה ויעילה, מבטיחה את חוסננו גם כאשר יום
הסגריר יהפוך ליום סערה.

שותפות רן משמשת היום בישראל מודל להצלחה!

אנחנו מקבלים יותר ויותר חיזוקים לעובדת היותנו בין הרפתות הרווחיות והיעילות
ביותר בארץ. הצלחה זו אינה מקרית. היא תוצאה של מסורת, ניצול יתרונות יחסיים
ואנשים שאוהבים את מקום עבודתם ומקדישים לו את מרצם וזמנם:

- חיזקי מנהל התפעול, הברומטר של הרפת, מארגן את העבודה ביד רמה ובלעדיו הדברים היו נראים אחרת.
- גיא ברגמן, מתחזק כל דבר – מטרקטור ועד מינקת אוטומטית. ידו בכל אין שעה ואין שעון.
- ליאת לוי אשר על המחשב, מנהלת את העדר, מכירה כל פרה בשמה,
אופיה וצבע פטמותיה.
- שלומי אללוף, מעבר להיותו מזין העדר, הפך מזמן לרפתן מדופלם וכשיש המלטה קשה – מופיעה הזרוע האיתנה…
- מיכאל הרדוף, איש המספוא, זקן העדה אשר כוחותיו עולים משנה לשנה.
- עדנה איל, הופיעה לנו כמו שמים – נכנסה ליונקייה תוך יומיים וכבר מצטערים שעוזבת ללימודי ווטרינריה מעבר לים. אותה מחליפה עד לגיוס ליאור בן יוסף המתוקה.
ועוד בצוות: התאילנדים היקרים – סום, סומפה ואדול.
יניב רגב, נציג ניר אליהו בנגב.
הנערים גיא יסעור וטל גולדמן.
ועבדכם הנאמן – ערן

ת ג ו ב ו ת
בשבוע שעבר מתח הווארד ביקורת על ה"החלטה האדמיניסטרטיבית"
להעביר את הציוד הלימודי לאחריות הנעורים.
התגובה הבוטה, הגסה והמזלזלת שלו מעידה, אולי, שהוא מבין גדול בנהלים, אבל מבין קטן מאד באנשים.

הווארד, אתה בכלל יודע מאיפה הבן שלך לוקח ציוד לימודי? אני יודע. זה לא מהציוד שמונח כאבן שאין לה הופכין במשרד הנעורים עוד מספטמבר שעבר.
צוות הנעורים הרגיש כי הנערים לא מנצלים את הציוד החפשי שעומד לרשותם, וקונים על חשבון הוריהם ציוד בכלבו.
למעשה, החברים מסבסדים את הנעורים מתקציבם, כיוון שתקציב שיועד לציוד לימודי נשאר ברובו המכריע ללא שימוש, ויועד בסופו של דבר לפעילויות אחרות.

לדעתי, הווארד, קיבוץ, בסופו של דבר אינו אוסף של נהלים, אלא אוסף של אנשים, ויחסי החברות ביניהם (בגלל זה, אגב, קוראים לשותפים בקיבוץ "חברים").

הווארד, אני נכנס לשנתי השלישית בנעורים, פעמים רבות פניתם אלי בעניינים מעניינים שונים, ואני מרגיש שנהגתי בכם בחברות ובאדיבות, והשתדלתי להיענות לכל פניה כמיטב יכולתי.
אם לדעתך היה משהו לא תקין בפעולה שלנו בעניין הציוד הלימודי היית יכול לעשות את המעשה החברי וההוגן, ולפנות אלינו, או לפחות לבצע בדיקה אלמנטרית לפני שאתה רץ לפרסם "רוח שטות" בעלון.
אם אתה רוצה לנגח אותי, את צוות הנעורים ואת המערכת, על מנת להוכיח שהקיבוץ בדרך לפירוק אז זה עניין אחר.
גם אני חושב שהקיבוץ עומד בפני משבר עמוק. אבל סיבתו היא לא נהלים לא תקינים אלא שחיקת יחסי החברות.
תסתכל קצת פנימה, לשם שינוי, הווארד, ותן לעצמך דין וחשבון: מה החלק שלך בהפיכת רביבים לישוב דוגמת עומר?
ניתאי פרץ
Almost Bad to Correct
דיוק בכתיב בכל שפה, מעולם לא הייתה תפארתי.
לאחר כמה שנים בהן למדנו הכול רק בעברית, עברנו לכתה ה' ואז התחלנו ללמוד אנגלית. ידיעת השפה האנגלית היא, ללא ספק, חשובה לכל לומד ברוב התחומים.
והנה ההערכה לתלמיד ניתנה אך ורק לפי תוצאות ההכתבות.
איך פעלה השיטה בבית ספרנו? נניח שמכתיבים ששים מילים. כל מילה שלא נכתבה נכון, הורידה את הציון בדרגה אחת. הסימונים והציון בעט האדום של המורה. ארבע שגיאות fair (מספיק) חמש שגיאות almost bad to correct (כמעט גרוע לתקן). ציון זה נשמר לי כמדריך לאופטימיות לתמיד, לאורך כל השנים, כלומר אפשר עוד לתקן. שש שגיאות bad (גרוע) כבר לא חשוב עכשיו אם יש לך חמישים וארבע מילים נכונות, או כל מספר מתחת לזה, לא יכולת לזכות להערכה על מה שאתה בסדר, זה כבר לא נחשב.
כמה פעמים ציון גרוע כזה, ובסוף השנה נרשם לך בתעודה "בחינה באנגלית".
בחופש הגדול הילד כבר לא זכה לחירות מלאה. במקום גולות, חמש אבנים, קלס, קפיצה על חבל או ישיבה על יד הנהג של המכבש הכובש את האספלט בכביש, סדר אחר.
צריך לפנות זמן לשינון כדי שאפשר יהיה להבחן למעבר לכיתה הבאה. לא נעים.

מאז היותי בקיבוץ, מזה שנים, תמיד היה משהו ראוי לתיקון. לאט לאט, תמיד, דברים תוקנו ונמצאו דברים נוספים הראויים לתיקון. בכל זאת, לאורך הדרך נתנו לעצמנו הערכות של טוב או לפחות כמעט טוב.
לאחרונה אני קורא בעלון ציונים גרועים לקיבוץ. אני תוהה האם אנחנו במצב "כמעט גרוע לתקן" או שאנחנו במצב "גרוע".
כמו תמיד, יש אצלנו דברים הטעונים שיפור, אולם אני סבור כי יש לזכור ולהזכיר גם את כל הדברים הטובים שבכל-זאת יש לנו ברביבים.
יוחנן שביט


מכתב מפלונסק - 1.9.03
לחברים שלום,

לא הספקתי לפני צאתי לדרך לכתוב על תוכניתי להשתלם בחו"ל, ולכן במספר מילים אתאר מהשטח את הפרויקט.

את ההשראה ללמוד שפה זרה באירופה קיבלתי באוטובוס ל"אשל הנשיא", מעינת ישראלי שלמדה צרפתית בפריז וממרים אורנשטיין שלמדה איטלקית בפירנצה.
כאשר אני כותב את המשפט הזה אני נזכר בבדיחה על אישה בת 85 שמופיעה יום אחד בבית ספר "ברליץ" בתל אביב ומבקשת ללמוד צרפתית. המנהל שואל אותה מדוע החליטה בגילה ללמוד צרפתית והיא עונה שהיא לא חושבת שהיא תאריך ימים והיא שמעה שאפשר להסתדר טוב מאד
בגן עדן בצרפתית.
המנהל לא יכול להתאפק ושואל: "האם את בטוחה שתגיעי לגן עדן?" והזקנה עונה: " פולנית אני כבר מדברת."
אני כבר מדבר צרפתית ולכן אני נמצא בפלונסק ומנסה ללמוד פולנית. מדוע פלונסק? רציתי קורס יותר ארוך מאלה שעשו עינת ומרים והייתי צריך למצוא מסגרת שתאפשר לי לשהות בחו"ל חצי שנה מבלי לבזבז הרבה כסף. כידוע לכם, לרמת נגב יש ברית ערים תאומות עם פלונסק המבוססת על העובדה שדוד בן גוריון נולד שם ונפטר אצלנו.
לפני שנה וחצי העליתי בפני ראש העיר ומנהל בית הספר את הרעיון ללמד אנגלית בבית הספר התיכון בפלונסק, והתקבלתי לעבודה כאשר הייתי כאן באפריל השנה במסגרת המסע לפולין.
ארבעה ימים בשבוע אלמד בבית הספר ויומיים בשבוע אסע לוורשה ללמוד פולנית באוניברסיטה.
כאשר הגעתי לפולין ביליתי שבוע וחצי עם קרולין והספקנו לטייל מהרי הטטרה בדרום ועד לים הבלטי בצפון. כאשר קרולין חזרה ארצה,
הצטרפתי למסע לפולין של "מעלה הבשור" ביחד
עם מורים שאיתם עבדתי לפני יותר מעשרים שנה ועם מדריכים פולניים וישראלים שאיתם עבדתי בשנים האחרונות. המדריכים הפולניים רוצים שאלמד אותם עברית כאשר אהיה בוורשה אך אני לא בטוח שאספיק לעשות זאת מכיוון שהאוטובוס האחרון מוורשה לפלונסק יוצא ברבע לשמונה בערב.

היום, הראשון לספטמבר, התחילה שנת הלימודים בבית הספר בטקס פורמאלי ביותר. עמדתי דום בחצר בית הספר כאשר נגנו את ההמנון הלאומי הפולני ותלמידים נשאו דגלים וורדים באדום ולבן; הייתי לבוש בחליפה וענדתי עניבה כי המנהל הציג אותי לכל הנוכחים: 800 תלמידים, 50 מורים, נציגי הממשלה ומספר הורים. לידי עמד כומר בגלימה שחורה שהזמין את כולנו למיסה, בכנסייה במרכז העיר, שהתקיימה מיד לאחר הטקס.
רוב המורים התעלמו מההזמנה ובמקום זה, נכנסו לחדר מורים לבדוק את המערכת ולשתות קפה במפגש חברתי שמח. בין המורים היו שניים שהיו ברביבים בביקור לפני שנתיים ולכן הרגשתי בבית.
היה לי חשוב להרגיש טוב לאחר תחושה קשה בזמן הטקס שנבעה מהעובדה שבשנים האחרונות אני מביא עדים רבים לשוחח עם החניכים על השואה; ומכיוון שהם היו בגיל בית הספר בשנות השלושים, סיפורם האישי תמיד מתחיל בראשון בספטמבר כאשר הם ציפו לעוד שנת לימודים וקיבלו במקום זה מלחמה ושואה. בנוסף, העניבה חנקה אותי והרי אני בפלונסק, עירו של דוד בן גוריון שקבע סגנון לבוש אחר לגמרי.
מזג האוויר עדיין סביר אך יש ימים של קור וגשם שמבשרים חורף ארוך וקשה בדרך. אני מתגעגע לארץ ולכולכם ומאחל לכם שנה טובה.
בארי

"חדווה… לפתוח פה גדול… איזו דלקת?!?, זה בטוח ויראלי!"
עדנה איל היא בחורה צעירה – 26 (תלוי מהיכן מסתכלים), בת לכיתת שקד – ולהורים שלה.
במוצ"ש ישבנו אצלי במאורה, כשעוד חמישה ימים (אתמול מבחינתכם) היא צפויה לטוס לחו"ל וללמוד רפואה ווטרינרית בארבע השנים הקרובות.

אבל לפני שנגיע לעצם העניין הנכבד הזה, נכיר יחד (אני ואתם) אם כי בקצרה בלבד, את ההיסטוריה שמאחורי השם:
עדנה איל גדלה בקיבוץ רביבים והייתה ילדה נעימה לבריות – תמיד נגנה בחגים, הצביעה בכיתה ואמרה שלום יפה ומנומס לכל חברי המשק שעברו מולה וחלקם, אגב, ממשיכים לעבור היום.

למרות כל זאת החליטה עדנה "לפרוץ גבולות", לא ללמוד כמו יתר בני הכיתה שלה בבית הספר האזורי – ובמקום זאת לפתח את התחום המוסיקאלי ב"תיכון שליד האקדמיה למוסיקה" בירושלים.
ואכן, שם סיימה עדנה את חובת לימודיה (בחופשים היא המשיכה תמיד לנגן בחגים ולחייך…).

כבר אז, בשלהי התבגרותה, החלה האהבה העצומה שלה לחיות והחל להירקם חלומה. עדנה עבדה, עוד כילדה, ברפת וגם יצרה קשר מדומיין אמיץ וארוך עם החתול והכלב שמעולם לא גידלה (כי אבא יוסי שונא חיות ואף פעם לא הסכים להביא הביתה בעלי חיים).
עדנה גם שירתה כמ"כית בצבא, בג'וליס והספיקה להשתחרר, לעבוד ברפת, ללמוד לתואר ראשון של "מדעי בעלי החיים" בפקולטה ברחובות, לעבוד ב"חוות הבופאלו" ולצאת לטיול באוסטרליה עם
בן כיתתה יואש גושן (שגם הוא נראה לאחרונה מסתובב בשבילי המשק כשהוא שזוף, מקועקע, מגניב, חתיך ומבסוט).

חלום הילדות של עדנה היה להמשיך, אחרי לימודי התואר הראשון, הישר ללימודי הרפואה הווטרינרית, אך לדאבונה נפלו ציוניה במעט מן הרף המבוקש בפקולטה ברחובות. עדנה החליטה לא לוותר ולחפש בחו"ל.
דרך חבר היא מצאה את "אוניברסיטת קושיצה" בסלובקיה (החלק השני בשם צ'כוסלובקיה – חוץ מזה לי זה לא אומר הרבה). היא יצרה קשר עם נציג האוניברסיטה בארץ והחלה לגלגל את רעיון לימודי החו"ל שלה…

היות וזו הפעם הראשונה שחברת משק יוצאת ללימודים בחו"ל (ויסלח לי עדין שיתקן אותי בעלון הבא ויכתוב שאיזה שלמה קישלובסקי יצא לבורמה ב – 41) היא הייתה צריכה להסדיר את העניין הכספי.
ואכן יצאה עם הסכם ראוי, במסגרתו הקיבוץ ישלם את החלק המקובל של "לימודי ההמשך לתואר מתקדם", ובכסף שחסכה ועזרה משפחתית תשלים עדנה את החסר (מסתבר שלא זול ללמוד בקושיצה, למרות השם המוזר).

הלימודים שם יארכו ארבע שנים ועדנה תחזור בחופשות הקיץ לרביבים ולביתה השני (כפי שהיא מכנה אותו) – "רן 2000".
עדנה גם לא פוסלת אפשרות של חזרה אחרי הלימודים והשתלבות בקיבוץ על תקן של
"וטרינר הבית" של הרפת, אך מוקדם לדבר על כך עוד בטרם החלה בלימודים.
היא מודה לקיבוץ על כל הילדות הנפלאה שהעניק לה, על האהבה, התמיכה והאפשרות ללמוד ומקווה להמשך קשר שוטף עם הבית.
נאחל לעדנה באמת הצלחה ושתחזור אלינו משכילה, מבסוטה ושזופה (לפחות כמו גושן וקני המציל החתיך) –
חגי רזניק ובית רביבים



לתשומת לב!
בסוף השבוע החולף פרצו אלמונים לתלתון הצעיר בחברת הילדים.
הפורצים גנבו, בלגנו ולכלכו את הכיתה.
קשה לנו, ובמיוחד לילדים, להגיע בבוקר ולראות כיתה מזוהמת, שזרים פרצו אליה דרך החלון.
אנו מבקשים מהחברים לפקוח עין ומההורים – להשגיח ולפקח על מעשי ילדיהם בלילות.
צוות חברת הילדים
על גיל ותבונה
שמעתי מפי וותיקים וקראתי את דבריו של שפר ש"על החברים הוותיקים לפנות את הבמה ולהשאיר לצעירים להכריע את גורלה של רביבים".
אני מתנגדת נחרצות לדעה זו.
תבונת החיים אינה שייכת לשום גיל בלעדית. תבונת החיים נאגרת תוך ניסיון החיים ועולם בו שולטים צעירים בלבד הוא עולם רדוד וחד מימדי.
בין האישים שאני מעריצה על תבונתם ועל אומץ רוחם נמצאים השופט חיים כהן ז"ל וחברנו יצחק בן אהרון שיאריך ימים.
את מדינתנו מוביל אריק שרון שאולי איננו מקבלים את דעותיו אך איש לא רואה בו זקן ועובר בטל. כמו כן ידידנו פרס שיאריך ימים.

חברה המנוהלת רק בידי צעירים נבונה פחות מחברה שיש בה מגוון גילים ודעות.
אנחנו חיים בעידן חוסר ודאות. לא קל לחיות בתקופה זו.
אנו חיים בתקופה של "תפוס כפי יכולתך" ו"העולם שייך לצעירים", אך יש לנו חופש בחירה, חופש חשיבה. עלינו לראות, לחשוב ולקבל רק מה שנכון בעיננו ולדחות את מה שאינו נכון.

נולדתי בקיבוץ עין חרוד כבת להורים מהעלייה השניה. גדלתי כבת חמישית הראשונה בתנועה קיבוצית. אישיותם של הורי ודודתי השפיעו על כל חיי ואין יום בו איני הולכת לפי משנתם.
אם אחשוב מהו הדבר העיקרי שהם הנחילו לי, אני רואה בחופש החשיבה והכבוד לאדם באשר הוא אדם, את עיקר משנתם.
רכשתי את ההבנה שאם תקשיב לזולת יתעשרו חייך ובאיזה מקום נמצאת התשובה לבעיה שלך. שניתן ללמוד מילד ומזקן.
עוד דבר למדתי בצעירותי בעין חרוד - למדתי מהפילוג שהשכבה של האנושיות דקה ביותר.
בכל אחד יש מלאך ויש שטן ועליך לכבד את הזולת תוך שמירה על עצמאותך, על זכויותיך ועל חופש המחשבה שלך – מבחינת "כבדהו וחשדהו".

בקיבוצים רבים חשבו הוותיקים, בוני המקום, שהם יכולים לוותר על זכותם להכריע. שהחברים הצעירים יכבדו את שיבתם ויאפשרו להם להזדקן בכבוד.
חברים וותיקים אלה נותרו אומללים, עניים חסרי-כל בקיבוצם, בו השקיעו את כל עבודתם, כאשר צעירים מהם, שנולדו במקום, גדלו במקום, למדו והגיעו להשכלה על חשבון הקיבוץ, חיים חיים שונים – חיי עושר ומותרות על חשבונם.
אוי לנו אם לא נשכיל לשמור על זכותנו לקבוע את גורלנו.

על עבודת הוותיקים
בישראל נקבע כיום גיל הפרישה 65 לגבר ו 60 לאשה. הגיל הוא שרירותי. יש בני אדם שפורשים טרם הגיעם לגיל זה וחלק אחר נמצא במיטב כוחו ויכול לעבוד עוד שנים רבות. גם הגיל בו מסיימים אנשים את חייהם עלה מאוד.
רביבים החליטה שגיל הפרישה הוא 67. לדעתי זה גיל בו רשאי החבר להחליט שהוא יוצא לפנסיה, אך רוב החברים הותיקים צריכים להמשיך לעבוד כיכולתם. היכולות הן שונות ויש לבחון אותן לעיתים מזומנות, אך כולנו צריכים להבין – אנחנו מקבלים שירותים שאדם בחוץ ממשיך לשרת את עצמו בגיל פרישה – לבשל, לכבס, לדאוג למסים וכו'. אנו, אוכלנו מבושל במטבח ומוגש בחדר האוכל, הכביסה שלנו מכובסת ומקופלת, המצרכים מוכנים במרכולית והכל בו, אנו רוחצים בבריכה נפלאה (יבורכו המצילים ומתחזקי הבריכה, יבורך קני), ענף האחזקה דואג לשרתנו בביתנו – שירותי חשמל, מיזוג, אינסטלציה וכו'.
הוצאות הבריאות שלנו רבות מאוד. אנחנו ציבור גדול ורביבים זקוקה לעבודתנו ואנחנו נשאר בריאים יותר אם נתרום כיכולתנו ולא נשב בחוסר מעש בביתנו.
כמובן שכל אחד צריך לפרוש כאשר מצבו הבריאותי לא מאפשר לו לעבוד וכל אחד מאיתנו צריך להשתדל גם לבלות, ליהנות, ללמוד ולעסוק בתחביבים, כי חיים רק פעם אחת בכל גלגול.
כל אחד מאיתנו, הותיקים, צריך לחשוב היכן ובמה הוא יכול לתרום לחברה שלנו והעשייה מעשירה ונותנת טעם לחיים.
ישנם מקומות עבודה בהם תורמים הותיקים ושאלמלא הם רביבים הייתה אחרת – הספריות, הארכיון, העלון, פיתוח תמונות לחברים, מאגר תמונות פספורט, שמירת ואחזקת בית הקברות ועוד ועוד.
נקודות החולשה של רביבים
תמיד היה קשה למלא תפקידים מרכזיים, אך כל אחד צריך לחשוב האם הוא יכול לתת שלוש שנים מחייו, על מנת לשמור על המקום הזה שהוא ביתנו המשותף. אני חושבת שכל חבר שימלא את התפקיד של מזכיר פנים, מרכז שירותי קהילה, מרכז משאבי אנוש, יתעשר פנימית והרוטציה בממלאי תפקידים ומרכזי עבודה חשובה לכולנו.
הנתק בין החברים לממסד גורם לניכור ולהסתגרות של ממלאי התפקידים, לחוסר נחת של כולנו ובעיה רצינית מאוד במציאת ממלאי תפקידים מרכזיים במשק.
אין רביבים ומוסדותיה משקיעים מספיק בחינוך הנוער וחיבורם לענפים, במציאת מקורות חיבור בין הקיבוץ וילדיו. איננו דואגים מספיק להדרכה בנעורים וחינוך בכיתות הנמוכות יותר, ובעיקר לקליטה נכונה של הבנים כשהם בצבא ולאחריו. רביבים לא רואה בקליטת בניה את המשימה החשובה ביותר שלה.
התברכנו בקליטת חברים מחבר העמים ובהצטרפות משפחות צעירות מרתמים.
צעירים כאולפניסטים וחברי גרעין באים לביתנו, אך לצערי רבים בתוכנו אבדו את היכולת לראות את היפה בבית הזה, לדאוג להתפתחותו, ליהנות משפע ההנאות שהוא מעניק לנו ולרצות לתרום ככל יכולתם למענו.
אבדה הגאווה בהשתייכות לבית הזה – הגאווה בבית רביבים כבית הטוב ביותר לכולנו.

ארזה חולתי
סיכום ישיבת ועדת חינוך מתאריך 18.8.03
הבעת תודה
נוגה קראה מכתב תודה של אורנה חולתי על העזרה שהושיטה הועדה ורכזי הנעורים, לאורך השנים בתמיכה ובמימון לימודי הנגינה בתופים של עידן.

העברת תקציב ציוד לימודי, להורים כיום הציוד הלימודי שנמצא בנעורים מונח במשרד כאבן שאין לה הופכין. ניתאי הציג את ההצעה להעברת ציוד לימודי מתכלה (קלסרים, עטים, בלוקים לכתיבה וכדומה) להורים. הוכנה הצעת מחיר לחבילה יותר גדולה ממה שסופק בשנה שעברה. מדובר על כ – 100 ש"ח לשנה. אנו רואים את ההחלטה כנגזרת מן ההחלטה להעביר את המגורים והאחריות על הנערים להורים. אנחנו מתנצלים על שסעיף זה הגיע לפרסום באיחור.
נסיעה של נערים ללא רשיון במשק
נתפסו שלושה נערים מכיתת חבצלת נוהגים ברכב של המשק ללא רשיון. מדובר בעבירה חמורה על חוקי המדינה, שהעונש עליה כבד ביותר. למזלנו הסתיים האירוע ללא נפגעים. הוחלט להעביר את הנערים לסוף התור הכיתתי ללימוד נהיגה.
כדאי!!!
כדאי!!!
כד שמן זית "חלוצה", השמן מספר אחד בישראל עיצוב מדליק: מקושט בגבעולי רוזמרין, פלפל אנגלי ופלפל צ'ילי שטה".
טעם פיקנטי: מעולה לתיבול, לסלטים, לדגים ולאפיה. כשר.
המתנה המושלמת לחגים: לעובדים, ללקוחות,
לספקים, לדוד מחולון או לסבתא מרעננה.
כל ההכנסות קודש למסע חינוכי של נערי "ברוש" לפולין.
ניתן להשיג במרכולית.
להזמנות מיוחדות: ניתאי 051-418051
החמור
רוצים קשר קבוע
מנהלי "כרמל מזרחי" הגיעו ביום חמישי לרביבים, על מנת להמשיך את ההסכם המסחרי בין "דרך השמן" ו"כרמל מזרחי". הפגישה התקיימה במועדון וכללה כמובן ארוחת גבינות. הם מאוד מרוצים מהקשר ורוצים להמשיך אותו. יבול הזיתים השנה קטן יותר ויהיו לכך ודאי השלכות גם על מחירי הזיתים.

מגיע להם
צוות הרפת זכה להערכה רבה על הישגיו ובמועצת המנהלים האחרונה, בגיבוי אנשי ניר אליהו, הוענק לצוות שי של יומיים בילוי להנאה ולגיבוש הצוות (המגובש). השבוע יצאו 6 מהם צפונה לתוכנית בילוי עשירה שכוללת את "מיני ישראל", כנרת, רפטינג ועוד. הם לנו בצימר וחזרו שמחים וטובי לב

ישיבה ראשונה
ישיבה ראשונה של קבלני הכלבולית החדשה התקיימה בתוך בית הקירור שהפך, לאחר הריסת הקירות הפנימיים, להיות אולם אחד גדול. פתחו שולחן צנוע ואת הישיבה ניהל עודד ברזלי, כאשר לשולחן הסב גם אסף קשטן – המתכנן שהחליף את אברהם זק וכן קבלני מיזוג, חשמל ועוד.

לא ידעתי שאסור
במרכזו של ה"מידעוני" מס' 2 של בי"ס משאבים, תזכורת איסורים – לא ארטליין, לורדים וקלפי משחק בתחומי בי"ס. בטקס פתיחת השנה המרשים, נוכחו אורחים נכבדים מפולין והם אכן התרגשו.

לא יאומן
ביום חמישי נראה מזכיר המועצה שאול לוי תלוי באחוריה של משאית האשפה. כשפגשתי אותו בשמחה ובתמיהה – השיב בקלות: "ראשית, צריך לראות ולבדוק מה קורה בשטח. שנית, הייתה הזדמנות לחסוך כי העובד הקבוע במילואים". בהנאה שטף שאול את הפחים בזרם מים לאחר שרוקן אותם למשאית.

ביקור
השחקנית טובה פלדשו מארה"ב, שרה וזכריה רחבי וצוות צילום בקרו השבוע בארכיון ובמצפה. השחקנית מגלמת את גולדה במחזה "גולדה און זה בלקוני" מאת ויליאם גיבסון. המחזה הוצג בתיאטרון באוף-ברודווי ולאחר הצלחתו הוא עובר לברודווי. לקראת המעבר בקשה השחקנית להתוודע אל קשריה של גולדה עם רביבים. בהפקה הראשונה של המחזה שחקה אן בנקרופט את גולדה (אף היא ביקרה ברביבים) ובסרט כיכבה אינגריד ברגמן.

עובר ושב
• אלה טאובה יצאה לשנת שירות ביוטבתה. בהצלחה!
• נטע צחור יצא לשנה שלישית לקומונת הנוער העובד בראש פינה. בהצלחה!
• רוני בקר חזר לרביבים ויעבוד עד שיתגייס בנובמבר. ברוך שובך הביתה!

מפקד התושבים
שכרו דירה: אנטון טורסקי, משרת בצה"ל. גילי עציון, משרתת בצה"ל. סיימו תושבות: יניב רגב שעבד ברפת. איציק בן-בניסטה.
שכרו דירה ברתמים: 18 חבר'ה מגרעין אלון ומדריכם זהר. סיימו תושבותם ברתמים: אדוה ויוג'י אוקה וארבעת ילדיהם, תמר שדה ורועי פורת.
mazkirut@revivim.co.il  קיבוץ רביבים ד.נ. חלוצה 85515, טלפון: 086562511, פקס:086562240