עלון קיבוץ רביבים מס' 2224 20.06.03
שלום עריכה אינטרנטית ע"י מנשה לוי
אשמח לשמוע חוות דעת לכתובת שלי menashel@revivim.org.il
אתר רביבים בגלריה תמונות מחג ה 60
עלון כקובץ WORD
מעלון לעלון
 בשער – שיר של נורית זרחי. לקחנו אותו מהלוח של אמנות לעם והוא התאים לנו למצב הרוח…
 כפי שהובטח – פתרון חידון טריוויה שפורסם בעלון של חג המשק. מסרה – יעל פרץ.
 אהוד שביט, מנסה, במאמר ארוך המגיע בשני חלקים, לשכנע אותנו שאין לו אחות. האם אכן יצליח לשכנע אתכם?
 תגובה נוספת להתייחסותה של ועדת חינוך לכיתת אלון, כותבת ארזה חולתי.




 בעלונים הרבים שאני מקבל, אני מחפש בין היתר נושאים רלוונטיים לנו, או הנוגעים לנושאים המטופלים במוסדות רביבים. הפעם מצאתי בעלון של קיבוץ חצרים "בבית" – "ביקור רופא", רשימה שזכתה שם לתגובות. נשמח אם יהיו תגובות גם אצלנו.
 החלק האחרון במסעו של בארי סלומון לרומניה.
עם סיום תפקידו של בארי בפרוייקט פולין, נצטרך כנראה לחכות עד שיצא שוב לאיזה שהוא מקום מיוחד ונמשיך לקרוא את עלילות מסעותיו. בשם חברים רבים - תודה לבארי על תיאוריו המרתקים. זכרו את המלצתו לטיול זול ברומניה.

שבת שלום,
ויקסי

פינת תרבות
פינת תרבות
תודות
אירוח שכונת "הגבעה"
תודה לוולודיה שוורצמן, קורין ברגמן, זאב קולב, לכל הצוות המארגן,
לצוותים הטכניים ולתושבי השכונה על האירוח החם.

טיול סיוון
להזכירכם – ההרשמה לטיול סיוון עד יום ג' 24.6.03, בבוקר.

ציוד תרבות
אבקש להחזיר למחסן תרבות ציוד השייך לתרבות – החל משולחנות ועד לכלי נגינה.
כמו כן אשמח לקבל מהחברים ציוד מכל סוג כתרומה לתרבות (בתאום עם אייל).

שבת שלום,
אייל רפאלי
עשרת הדיברות של רופא סיני עתיק
אכול פחות ולעס יותר
סע פחות וצעד יותר
הפחת ביגוד וכבס יותר
דאג פחות ועבוד קשה
בזבז פחות זמן והמשך ללמוד
אמור פחות והקשב יותר
כעס פחות וצחק יותר
דבר פחות ועשה יותר
האשם פחות ושבח אחרים
קח פחות ותן פי מאה יותר!

מעלון אשל הנשיא
טריוויה רביבים: תשובות בצד השאלות
1. איפה נמצאים המקומות הבאים: בריכת החסקה, הבאר המדברת, חורשת הביוב.
בריכת החסקה – קצת לפני השער למצפה, מצד שמאל, שם נקוותה בריכה בעת הגשם
ושטו בה בחסקה.
הבאר המדברת – מקום קידוח המים ליד בריכת הזפת, שבו היה צינור שהיה מחזיר הד כשדיברו לתוכו.
היום מלא אבנים.
חורשת הביוב – האקליפטוסים ליד מקלט ההדרכה, שהושקו בזמנו במי המקלחת הציבורית
הניצבת בסמוך.

2. מה גידל יואל תמיר בחזיריה? - את כלבי הסלוקי שלו.

3. איפה מיבשת משפחת שפר את התמרים שלה כל שנה? - בצנרת האוורור של המפעל.

4. אילו משפחות עשו את הבית המאושר מאושר? – ארבעה זוגות ממעוז א': רותי ויענקלה יוגב,
הדסה ועודד ברזלי, חנהל'ה ויואל תמיר, שרה ויאיר מירקין.

5. איפה היה מחסן חטיבה הראשון? – על יד המחסן של ויקסי, שעלה באש והיה באזור סככת המטע.

6. מה שמות החברים ובני המשק הבאים: בולבול, בייגלה, כיחלה, בולדי,
אהרל'ה, שוקו, גוזלי, תירס, יוכל'ה.
בולבול – שלמה לינדנר, בייגלה – אבינועם קליינפלד, כיחלה – מיכה אזן,
בולדי – אלדד ימין, אהרל'ה – אהרון נוה, שוקו – בן אפרים, גוזלי – עודד גולן,
תירס – אמנון ישראלי, יוכל'ה – יוחנן שביט.

7. מי היה בעת ובעונה אחת: אחראי דואר, מנהל חשבונות ראשי, ספרן, אחראי
לתחנה המטאורולוגית? – איליאס.

8. מה אמר העורב של בוצי? – יא – מאניאק…

9. מנה שישה בני/ות כיתת גפן. – יעל בכור, יעל כץ, גיל רביב, אבנר גלילי,
נעמי דה מלאך, חגי תמיר, אורנה נאמן, רחל הכט, נירה יוגב, אמיר שביט,
עובד בורשטיין, מייקי אפפל, ארז דרור.

10. מנה לפחות שלושה אנשים שעבדו בגוונים. – לאה ברגמן, גיה זילבר,
קורין ברגמן, איתן בניה, דובל'ה אופק, ג'י שר.

11. תוצרת איזו חברה המיכון בבית הבד? – אלפא לאוול.

12. מה עושים במפעל בשביל ריטל? – פילטרים.

13. איך קוראים לילדי השנה (2003)? – אלון גדיש, רותם פרץ, שי פריאל.

14. מנה 6 מפעלים שפעלו ברביבים. – מפעל לאבני משחזת, שימורים, "מפעלי מתכת",
שבו יוצרו בין השאר מריצות, אליווטורים ומכונות קילוף, גוונים.

15. כמה זוגות תאומים נולדו ברביבים? – 6 זוגות: אלעד וינון פרידברג,
אביתר ואבישג שאולסקי, הילה וזהר צחור, אלון ועפרי גוטקה, רן ושחר בן לולו,
תמיר ורז יוגב.

16. מתי עברו מביר עסלוג' לרתמים? – נובמבר 1984.

17. מה המשותף ל: טקילה, לנון, בלרינה, סופה, קוצ'יס, סחלב, זואי. – כולם סוסים באורוות רביבים.

18. מי נסע מחיפה לרביבים בטרקטור? – רפי עמידן.

19. מי היה הכי הרבה שנים נָשָק? – דיבן שפתח במשך 30 שנה, ערב-ערב את הנשקיה והיה הנשק של
רביבים.

20. מה שיא מיון האפרוחים לשעה, ומי מחזיק בו? – ניסים ימין מחזיק בשיא של 5000 אפרוחים
לשעה.

21. מי מחברי רביבים הופיע בספר השיאים של גינס? – טל"ח – דור אפרים שהוא בן רביבים ולא חבר, הופיע בספר גינס הישראלי כצנחן הטנדם הצעיר ביותר - בהיותו בן שבע שנים ויומיים בתאריך – 12.6.93 .

דו"ח ישיבת מזכירות רחבה מתאריך 22.5.03
הצעה להפרטת ענף היופי: תספורת, קוסמטיקה ופדיקור
בהשתתפות: מדלן גרול, מוניקה יסעור, שמשי רשף
חסרה: נעמה לוי

במסגרת החלטת המזכירות על פעולה למען הגדלת גמישות החברים בתקציביהם, ומתוך רצון למצוא דרך לפיקוח על התקנים והצריכה – מובאת בזאת הצעה להפרטת ענף היופי: תספורת, קוסמטיקה ופדיקור.
תחום היופי הינו תחום שבו קשה מאוד לפקח על תקנים. מסיבה זו השימוש הלך ותפח במהלך השנים, והדבר עולה לנו הרבה כסף. במבט קדימה, נראה כי אם לא נכניס עצמנו למסגרות של סדרי עדיפויות אישיים – לא נוכל לאורך זמן להחזיק שירותי יופי בסדר גודל כזה. ההפרטה באה כדי למנוע אפשרות זאת מבעוד מועד.
ההוצאה השנתית על תחומים אלה ברביבים היא – 280,000 ש"ח.
ההצעה בנויה על התקן הקיים בתחומי התספורת והקוסמטיקה (תדירות טיפולים), וכן על תקצוב טיפולי פדיקור לחברים מעל גיל 60 – גיל שבו יכולה לעלות בעיה של טיפול עצמי ( גזירת ציפורניים וכד').
מוצע לחלק לחברים סכום של 342,880 ש"ח, מתוך הנחה כי צריכה הגיונית ומחושבת – תפנה זמן לבעלות המקצוע לייצר יותר הכנסות (ע"י קבלת לקוחות נוספים) ובכך לכסות את הפער.
יש לשים לב שהסכום שמועבר לתקציבי החברים גבוה מהתקציב השנתי של הפעילות.

מזכירות רביבים ממליצה על הפרטת ענף היופי.
ההצעה תובא לדיון באסיפה ולהצבעה בקלפי.
דפי פירוט יחולקו לקראת האסיפה.

2. הצעה להעברת ה"חופשי" בכל-בו לתקציבי החברים
בהשתתפות: שמשי
בסוף שנת 1996, החלטנו להעביר את המוצרים החופשיים בכלבו לתקציבי החברים. השארנו ב"חופשי" את מוצרי ההיגיינה ואת מוצרי האפייה – מתוך רצון לעודד השתתפות באפייה למועדים, אימוץ וחבילות לחיילים.
מאז עברו 7 שנים, בהן השתפרנו מאוד ביכולת המדידה שלנו ובהבנה כי צריכה חופשית הינה צריכה בזבזנית. בנוסף, החליטה המזכירות לפעול להרחבת גמישות החברים בתקציביהם האישיים.
המזכירות מציעה להעביר לתקציבי החברים את שארית "החופשי" בכלבו ובכך לסיים את הצריכה החופשית במוסד זה.
ההצעה התקבלה במזכירות, תובא לדיון באסיפה ולהצבעה בקלפי.
דפי פירוט יחולקו לקראת האסיפה.
רשמה: מרים
דו"ח ישיבת מזכירות רחבה מתאריך 29.5.03
קבלת חופית אליס לחברות
בהשתתפות: נדב פרץ

חופית הצטרפה לרביבים בסוף 1998 עם גרעין "נגב", סיימה של"ת אחרון והגיעה ישר לקיבוץ. היא עבדה בבית ילדים לשביעות רצונה של ג'קי ברזלי (רכזת חברת הילדים). השנה היא עובדת בגן רימון והיא פעילה מאוד חברתית. המשפחה המאמצת היא דודו ואילה עפרון.
המזכירות ממליצה לקבל את חופית לחברות ולהמשיך את ליווי קליטתה ברביבים. באחריות המזכירה.
רשמה: מרים
דו"ח ישיבת מזכירות מצומצמת מתאריך 5.5.03
1. חופשה מיוחדת לאריה גרין
בהשתתפות: אריה גרין
מאושרת לאריה חופשה מיוחדת מאמצע אוגוסט.
לאחר שלושה חודשים נפגש עם אריה לגבי המשך השנה.


רשמה: מרים
אין לי אחות
טבע הדברים הוא, שכאשר מפרסמים מאמרים בנושאים שנויים במחלוקת, מקבלים תגובות, לעתים גם קשות. שוב ושוב אני חש צביטה בלב, כשאני מרגיש שצריך להוכיח שוב שאין לי אחות. אני משתדל תמיד לכתוב את דעתי העניינית על נושא מסוים, ועושה מאמץ רב כדי לנמקה ולבססה בצורה עובדתית והגיונית, ומאידך להימנע ככל הניתן מהתקפות ופגיעות ברמה האישית. מאידך, אני נתקל לא פעם בתגובות, שממעטות לעסוק בעובדות והיגיון, ועוסקות בעיקר בי אישית, ובתכונות כאלו או אחרות שלי.






חברות וחברים, למרות שיש לי כמה ידידות טובות שלפעמים אני קורא להן "אחותי", אין לי אחות. אני בטוח כי יש בקיבוצנו לפחות כמה עשרות שיסכימו להעיד על כך בשבועה. חברים וחברות שהלכו יד ביד עם הורי עשרות שנים, יעידו בביטחון שאין לאף אחד מהם בת. מה לעשות; עובדה זה גם-כן Fact.
בכל פעם שאני מקבל תגובה מהסוג האמור, יש מידידי המייעצים לי שלא לתת תגובה נגדית. יש מידה של קטנוניות בתגובה על תגובה, בעיקר כאשר התגובה עליה מגיבים לא הייתה עניינית. אבל יותר מכך, אני חש לא פעם שאני עומד מול מאמרים הנכתבים בשפה שונה; שפה שהיא אולי מובנת יותר באמוציונאליות שלה, אבל אני איני מוכן להשתמש בה לקידום דעותי. בשנים האחרונות אני מוצא את עצמי שוב ושוב נמנע מפרסום מאמרים הנוגעים לקיבוץ, כיוון שאני צופה מראש תגובות ברמה האישית. די מאסתי בהתכתשויות מסוג זה, בעיקר כשאני נאלץ להתכתש עם חברים, שאין לי אלא לצקת מים על ידיהם ולהביע תודתי, על הבית הנפלא שבנו עבורנו.
גם את המאמר האחרון מסוג זה שפרסמתי, החלטתי לפני-כן שלא לפרסם. השקעתי זמן ומאמצים באיסוף הנתונים בכתיבה, עיבוד והתאמה לקהל שאינו מומחה בנושא, ולבסוף החלטתי שלא לפרסמו, כי צפיתי את התוצאות. אלא, שהיו ממקבלי ההחלטות בקיבוץ (וכדי להסיר ספק, לא מדובר בעדו שביט), שסברו כי חשוב לפרסם את העניין ולעסוק בו ציבורית; סברו כי דעתי, שלא נשמעה, חשובה ונדרשת, ושכנעו לפרסם.
איני מצטער על-כך שפרסמתי (למרות שכצפוי מי שאמור לשמור על האינטרסים של כולנו, ממשיך בשלו), ואיני מצטער על התגובה, שבה הופיע שמי הפרטי תשע פעמים (כן, כולם יודעים שקוראים לי אהוד), אבל לא הופיע אף נימוק ענייני ובר-תוקף לדעה שכנגד (ואיני מעוניין להרחיב כאן היריעה, למרות שאני יכול לעשות זאת בקלות). איני מצטער כיוון שהדבר נותן לי הזדמנות לכתוב את המאמר הנוכחי. הזדמנות להתייחס כללית להיבטים רעיוניים-תרבותיים, של הדרך בה אנו מנהלים את עניינו כקיבוץ. אבקש כעת להתייחס לשני היבטים: בחלק הראשון אתייחס לאתיקה של ניהול תהליכים ציבוריים, ובחלק השני לאתיקה של ניהול דיונים בעלון (ואולי בכלל). לפני שאמשיך אעיר ואבהיר כאן כי כשאני כותב "אנו מצפים" (או משהו דומה), הכוונה היא, שדעתי היא, שלזה אנחנו צריכים לצפות.

כתהליך ציבורי, אבקש להגדיר כל פרוייקט שמהלכו או תוצאותיו, יוצרים השפעה ישירה, מהותית ולפרק זמן משמעותי, על איכות ואורַח חייה של הקהילה, או השפעה מכרעת על הנכסים המרכזיים שבידיה. בכוונה, אני משאיר את ההגדרה גמישה למדי ונתונה לשיקול דעת; זו אינה השעה לוויכוחים על קוצו של יוד, אלא להסכמה אסוציאטיבית כללית.
ככלל, אנו מעונינים שפרוייקטים כאלו יתנהלו באופן יעיל ומקצועי, ומאידך יש כאן חשיבות עצומה לשקיפות הציבורית, ולמתן אפשרות לציבור להביע את דעתו. הבעיה המרכזית בהבעת דעתו של הציבור, היא יכולתו של הציבור לגבש את דעתו באופן מושכל.







גיבוש דעה הוא תהליך המושפע משלושה גורמים עיקריים: דרך החשיבה האישית של כל אדם (שניקח אותה כנתונה); הנתונים, המידע ומידע הרקע המגיעים אליו; ודעותיהם של אנשים משמעותיים עבורו, המגיעות אליו.
כשאנו, כקיבוץ, ממנים אדם או קבוצה מצומצמת לטפל עבורנו בתהליך ציבורי, מלבד ההיבטים הטכניים והמקצועיים בהם הוא נדרש לטפל, אנו מצפים שיטפל גם בהעברת המידע הנדרש אלינו.
את המידע אנו מבקשים לקבל באופן שיהיה מספיק רחב, כדי שיאפשר לנו לגבש דעה מושכלת. אנו מצפים שלא יוסתר מאתנו מידע מהותי, גם אם זה עלול להביאנו להתלבטות, שלא תמצא חן בעיני הממונים על התהליך. אנו מצפים שהממונים יבדקו עבורנו את כל ההיבטים של הפרוייקט, בניקיון כפיים, ללא דעות קדומות או משוא פנים, ותוך שמירת האינטרס הציבורי לטווח ארוך.



אנו מצפים שהממונים ינצלו את כל מרכזי הידע העומדים לרשותם, לרבות מומחים הנמצאים בקיבוץ ובסביבה, יועצים אחרים שניתן לפנות אליהם במחיר סביר, בעלי ניסיון בנושא מקיבוצים או גופים אחרים, מדגם מייצג של הספקים הרציניים בתחום, ארגונים העוסקים בנושא, וכמובן ממקורות מידע נוספים (ספרות ואינטרנט למשל). אנו מצפים שיבדקו עבורנו, בצורה מקיפה, גם היבטים כלכליים וחוקיים. אנו מצפים לקבל את המידע בזמן הנכון. כלומר, לא חצי שנה לפני, כך שכבר נשכח אותו; ולא חצי דקה אחרי, כך שכבר לא יעזור לנו עוד. ויותר מכל, אנו מצפים לקבל את המידע בצורה מסודרת, תמציתית, מוסברת וניתנת להבנה על-ידי הכל.






ברוב המקרים, כיוון שהממונה כבר התמחה בנושא, נבקש גם לקבל את דעתו והמלצותיו. כאן נדרש הממונה לעמוד במבחנו הקשה ביותר; בבחינת "איזהו גיבור - הכובש את ייצרו" (אבות ד' א'). במידה שזה נדרש, אנו מצפים מהממונה לנהל עם עצמו מאבק פנימי, ולהביע בפנינו בראש ובראשונה את שיקוליו ודעתו המקצועית, המתאימה לאינטרסים שלנו כקהילה וכקיבוץ. רק לאחר מכן, ייתכן שנתעניין גם לדעת את דעתו האישית, או מה מוצא חן בעיניו.
מכאן אנו עוברים לשלב קבלת ההחלטות. בשלב זה אנו מצפים ראשית מהממונה לא לקבל עבורנו החלטות שלא הסמכנו אותו לקבל. יש כאן בעיה של שיקול דעת; לרוב נרצה להסמיך את הממונה לקבל החלטות ברמה הטכנית, ולהשאיר בידי הציבור את ההחלטות ברמת התוכן או המהות. אנו מצפים מהממונה להיות מסוגל להבדיל ביניהן, ולא לחרוג מהסמכות הנתונה בידיו מבחינה מוסרית. אולי יותר מכל, אנו מצפים מהממונה להבין כי בכל מעשיו הוא מייצג אותנו, ואינו גורם עצמאי הפועל בשטח באופן וולונטרי. כדי להבהיר אמירה אחרונה זו, אשתמש בדוגמא: יש הבדל מהותי מאוד בין מצב בו משה מחליט לארגן כמה חבר'ה לנסוע לים, שוכרים רכב, לוקחים סנדוויצ'ים ומגבות, ונוסעים לים; לבין מצב בו משה ממונה לארגן אירוע ט"ו באב לקיבוץ על חוף הים. ההבדל כאן אינו בהיקף אלא במהות. מי שאינו מבין היטב הבדל זה, מומלץ לו שידאג להבינו היטב, לפני שהוא מכנה עצמו בתואר "חבר קיבוץ" בפעם הבאה.
מובן, שלא בכל מקרה ניתן לקבל את כל ההחלטות (אפילו המהותיות) באסיפה או קלפי. כאן בדיוק המקום לשיקול דעת. אם נחזור לדוגמת הנסיעה לים, אנחנו יכולים להרשות לעצמנו, לתת לועדת תרבות, לקבל גם החלטות תוכניות מהותיות בתחום זה. גם אם הם יחליטו באופן שגוי, מקסימום יהיה לנו סופשבוע קצת משעמם. לא כך הדבר כשאותה ועדה מגדירה את המדיניות התרבותית הכוללת והרב-שנתית שלה. כאן דווקא היינו מצפים להיות מיודעים ומעורבים.
לאחר קבלת ההחלטות בה פרק הביצוע. רגע, רגע, לא כל-כך מהר! בין נקודת ההחלטה, לבין הנקודה בה מבוצעות פעולות בלתי-הפיכות, או כאלו הקובעות תקדימים, יש להבטיח את זכויות הכלל והמיעוט. בפרט, הבטחת זכויות המיעוט, היא אחד העקרונות הדמוקרטיים בהם עלינו לדבוק. לפני הביצוע, נדרש לפרסם את ההחלטות, ולאפשר זמן סביר לערעורים. ברביבים, על כל החלטה של המזכירות וכל הועדות הכפופות לה, יש לכל חבר זכות ערעור. כדי לאפשר לחבר לממש את זכותו לערער, יש חובה לפרסם כל החלטה מהותית, זמן סביר לפני תחילת ביצועה, ולתת לחברים את הזמן המוגדר להגיש ערעורים.






זה הזמן לעבור לביצוע, וזו הנקודה לסכם דיון זה: העבודה כשליח ציבור קשה ודורשנית היא. ניתן ליעל ולהקל על תהליכים, על-ידי וויתור על העבודה מול הציבור. אולם אנו, כחלק מצורת החיים בה בחרנו, דורשים משליחינו לפעול בצורה ציבורית תקינה.
בחלקו השני של המאמר, אעסוק באתיקה של ניהול דיונים.

אהוד שביט

לשרה ומוטקה כץ אתכם באבל במות האבא והסבא - שמשון אדמוני ז"ל
תגובה לפרסומיה של נגה יוגב, בשם ועדת חינוך
בפרסום הראשון מה – 8.5 נאמר "תוך לחץ של בני י"ב ופלישה חצי לגאלית לחדרים המיועדים להם, דנה ועדת חינוך והחליטה על המעבר בסוף יוני".
ועולות כמה תהיות:
1. מדוע לא דנו בועדת חינוך עם קבלת ההחלטה, לפני שנה, שלא מעבירים את בני י"ב לנעורים? מהו המועד בו יקבלו בני י"ב חדרים פרטיים? למה הייתה ועדת חינוך צריכה לחכות ללחצם של בני י"ב?
כאשר התקבלה ההחלטה לא לשכן בי"ב את בני הנוער בחדרים פרטיים, היא התקבלה על גבם של בני כיתת אלון, תוך התנגדותם הנחרצת ותוך התנגדותו של מדריך מסור כמו חגי רזניק. במקרה זה חייבת הייתה ועדת חינוך וצוות הנעורים להתארגן בצורה מיוחדת לליווי הנערים והוריהם כל השנה, על מנת להסיק מסקנות – האם באמת השינוי הוא לטובה.
האם ההישארות בבית ההורים היא נסבלת לכל הנערים ואולי השיטה שהציע חגי נכונה יותר – לאפשר בחירה בין שתי אפשרויות, תוך שמירת האופציה להחזיר נער לבית הוריו במקרה ששהותו בחדר פרטי מזיקה לו או לחברה הסובבת אותו.
2. בפרסום של ועדת חינוך נאמר "כיתת אלון". למי שאין בן או נכד בכיתה מסוימת אינו מכיר, בדרך כלל, את ההשתייכות לפי כיתות. אך "כיתת אלון" הצטיינה לאורך השנים כקבוצת נערים העוזרים בכל החגים, עובדים במסירות, ככאלה שאינם מתפרצים למטבח ואינם משתוללים". קבוצה חיובית באופן יוצא דופן, שקיבלו "עונש" לדעתם, על חטא שחטאו קודמיהם. האם אי אפשר היה לצפות למועד מוקדם יותר ודרך מסודרת יותר למעבר לחדרים הפנויים כבר חודשים, במקום להעמיד אותם לפני הציבור כ"פושעים" המתפרצים לחדרים לא להם?
המועד
ועדת חינוך וצוות הנעורים החליטו על סוף יוני כמועד המעבר לחדרים פנויים. מדוע?
בפסח נגמרים הלימודים הסדירים לכיתה י"ב ומגיע הזמן לעבודה אישית על בחינות הבגרות. פינה אישית לעבודה היא צורך לכל נער שצריך להתכונן לבחינות. אם החדרים פנויים, מדוע לא יקבלו אותם הנערים?
א. קיימים מצבים בהם השהות בבית ההורים היא כבר בלתי נסבלת בגיל זה.
ב. בגיל זה נוצרים זוגות ומקיימים יחסים אינטימיים וזקוקים לפינה פרטית.
ג. הנערים הבוגרים בכל כיתה מתגייסים באוגוסט. האם זה לא מובן שהם זקוקים לזמן לארגן את החדר הראשון שיש להם מחוץ לבית הוריהם?
סיכום -
ההחלטה של ועדת חינוך נראית לי שגויה ובלתי מתחשבת בצרכים האמיתיים של כל נער ונערה המסיימים י"ב. יש לעבור לחדרים פרטיים לכל המאוחר בפסח.

בהחלטה שפורסמה בעלון בתאריך 8.5, הייתה החלטה נוספת, אליה לא התייחסו איתן ןחיזקי ואותי היא מקוממת הרבה יותר: "בכל שנה וגם השנה, מספר נערים אשר גמרו ללמוד אינם עובדים והם משוטטים בארץ ובקיבוץ…" וסיכום ההחלטה של ועדת חינוך: "מאפשרים למי שמעוניין לצאת לחופשה. משמעות החופשה היא התנתקות כלכלית, קרי אין תקציב אישי, התשלום לביטוח לאומי, לקופ"ח וכרטיס חופשי ייעשו באופן עצמאי ובתקופה זו אין חדר בקיבוץ".
זוהי החלטה שרירותית שאינה מסמכותה של ועדת חינוך ואינה מסמכות שום ממסד.
כל בן שגדל ברביבים הוא בן רביבים ובן להוריו. זה הבית היחידי שיש לו. אי תשלום לביטוח לאומי ולקופת חולים, יביא את הבן, את משפחתו ואת בית רביבים למצב בלתי נסבל ותשלום של אלפי שקלים במקרה של פציעה קשה. אין זכות לשום ועדה לזרוק בן משק מעבר לגדר.
נער שאינו לומד ואינו עובד הוא נער שאינו מוצא את עצמו וזקוק לגוף מקצועי שיעזור לו ולהוריו למצוא פתרון למצוקתו. אין להתנער מנער כזה אלא למצוא חלופה – עבודה במשק, עבודה בחוץ, עזרה לילדים נזקקים או גיוס מוקדם. רביבים צריכה ליצור גוף מקצועי שיטפל במקרים אלה, כפי שטיפל ארנון שחר במשך שנים בנערים.
ועדת חינוך בהחלטתה זו שכחה את העיקר – רביבים תתקיים כל עוד בניה יראו בה בית יקר ואוהב ומקבל תמיד, ששווה לחזור אליו ולבנות בו את הבית האישי.
אני פונה למזכירות לדון בנושא ולהביא אותו בצורה נכונה לדיון ציבורי.

תגובה לתגובתה של נגה בשם ועדת חינוך בעלון מתאריך 13.6
נגה מציינת שהתקבלה החלטה במזכירות לפרסם פרוטוקולים של ועדות על מנת שיווצר דו שיח בין הציבור ובין הממסד. החלטה צודקת ונכונה. הפרסום הראשון עורר תגובות נזעמות בחלקן. נגה מצירה שלא באו לשוחח ישירות איתה או עם הועדה. מי שמפרסם בעלון צריך להיות מוכן לקבל ביקורת.
ביקורת היא סם החיים של כל ניהול תקין וכאשר אדם נפגע כפי שאיתן נפגע ואיתו כל משפחת כיתת אלון, לא תמיד קל לבוא אישית אל הפוגע ולשוחח איתו.



נגה אינה יכולה להחליט שלתגובה בעלון חייבים להקדים שיחה אישית. מי קבע ומי רשאי להחליט זאת?
נגה אינה מטילה ספק שנערי אלון חיוביים. האם ועדת חינוך לא הייתה צריכה לציין זאת ולהתחשב בזה כאשר היא מחליטה לגנות אותם בכתב ובעלון?
מדוע חוק זה של הידברות לא התקיים כאשר בלי להידבר עם הנערים על השאלה מדוע נכנסו לחדרים, הם הותקפו והצטוו לחזור לבית הוריהם, דבר שנעשה בכתב ולא בדיבור ישיר.
נגה – לכל אחד דרכי תגובה משלו. להיפגש אישית, לכתוב לועדה או להתבטא מעל דפי העלון – הכל לגיטימי.
לא קל לקבל תגובות נזעמות, אך הן את מסכימה שהיה טעם לפגם בפרסום של ועדת חינוך מתאריך 8.5 .
והעיקר – עלון רביבים יהפוך לחסר ערך ברגע שלא יתקיים בו דו שיח אמיתי וכנה בין הציבור ונציגיו – וזכרי, המון כוח יש למי שבממסד ולכן הבלם שלו הוא הביקורת של הציבור.
וביקורת היא דבר בונה וחשוב ולכן חייבים להפנים אותה ולדעת שהיא חלק מהעשייה.


ארזה חולתי

כמה מילים על רמת חובב, בעקבות ההפגנה שנערכה שם ביום א',
במועצה התעשייתית רמת חובב ישנן בריכות אידוי לטיפול בשפכים שמתקבלים מהמפעלים באתר. כשם שבריכות הביוב אצלנו מקבלות לתוכן את הביוב מכל הבתים, כך גם ברמת חובב – המפעלים מפנים את השפכים לבריכות והמועצה מרכזת את הטיפול בהם. רק חלק קטן מהשפכים מטופל במפעלים עצמם.

בתחילת 2001 החל לעבוד במועצה התעשייתית רמת חובב, מתקן לטיפול ביולוגי בשפכים, שהושקעו בו 12 מיליוני דולרים. החברה, שהקימה את המתקן, חברת אדוונט, לא הקימה מתקן חלוץ (פיילוט), ודילגה משלב הניסוי המעבדתי למתקן בקנה מידה מלא. הניסוי, שנערך בתנאי מעבדה, בוצע באקווריום שנפחו קטן ומבנהו שונה לחלוטין מהמתקן הגדול. במעבדה הניסוי הצליח, אך בפועל, למרות ההשקעה הכספית הכבדה, המתקן איננו מצליח לטפל בכל שפכי המפעלים. כיום מועברים דרכו רק כ- 30% מהשפכים המכילים חומרים אורגניים.

לפני כשנה וחצי, רוקנה המועצה את תכולת המתקן לטיפול ביולוגי אל בריכות האידוי. כפי הנראה הביא המהלך הזה ליצירת אוכלוסיית בקטריות גדולה בבריכות, בקטריות אלה מפיקות גז S2H,
גז שריחו בלתי נסבל גם בריכוזים נמוכים ביותר (שאינם רעילים). הריח הגיע לכל יישובי הסביבה, והפך למטרד שהעלה את רמת חובב לכותרות (שלא בטובתה).

לאחר ניסיונות שונים לפתור את בעיית הריח, החליטה המועצה התעשייתית רמת חובב לפזר מלח וחומר אנטי בקטריאלי בשתי בריכות האידוי שבהן התעוררה הבעיה. 100,000 טון מלח מים המלח וחומר בשם גלוטר אלדהיד מוכנסים בימים אלה לבריכות, המועצה התעשייתית השקיעה לאחרונה 12.5 מליון ש"ח בטיפול זה.
פתרון זה טוב (אולי) לבעיית הריח, אך בעוד המועצה התעשייתית רמת חובב "מנפנפת" בפעולות שהיא מבצעת ובכסף שהיא מוציאה, מתעלמת המועצה מבעיות אמיתיות אחרות ומזניחה את הטיפול במפגעים נוספים. ועל זה יצאנו להפגין.

על כך ש:
א. לאחר מחדל המתקן לטיפול ביולוגי, ומחדל הריח, מוחדר מלח לבריכות מבלי שנבדקו ההשלכות לטווח ארוך של פעולה כזאת. אף אחד לא מבטיח שלא מדובר במחדל נוסף בשרשרת.
ב. בריכות האידוי ממשיכות לפעול, למרות שאינן מטופלות כראוי. המועצה ממשיכה לקלוט אליהן שפכים שאינה יכולה לטפל בהן, הן דולפות וגורמות למפגעים רבים.
ג. הוחלט לפעול לכך שכל מפעל יחויב לטפל בשפכיו. אך העניין רחוק מאוד מביצוע.
ד. למרות הבטחות לקידום נושא הניטור - לא מבוצע ניטור מסודר וקבוע בארובות המפעלים, וקשה לעקוב אחר מפעלים מזהמים.
ה. בהרכב המועצה התעשייתית רמת חובב אין ייצוג מספיק לציבור.
וזה רק על קצה המזלג.

ביום ראשון 15.6, ביקרה ברמת חובב ועדת פנים ואיכות סביבה של הכנסת, והפגינה זלזול בתושבי הנגב, ע"י כך שרק אחד מחבריה הופיע לביקור.
אנחנו הפגנו את הזלזול שלנו בזלזול של הכנסת בנו, בכך שרק 6 חברים באו להפגנה.
אולי חשבנו שברמת חובב העניינים מסתדרים ומשתפרים, אולי "נרדמנו בשמירה", אולי חשבנו שמישהו אחר יעשה את העבודה. בפועל יש עוד הרבה מה לעשות, והרבה מה לשנות ברמת חובב. כדי לגרום לשינויים האלה לקרות יש להפעיל לחץ ציבורי, ובמקרה הזה – כל המרבה הרי זה משובח. לחץ ציבורי על הכנסת, לחץ ציבורי על המועצה התעשייתית רמת חובב, ולחץ ציבורי על המפעלים השונים. הציבור זה אנחנו, אז - להתראות בהפגנה הבאה.

ריקי ישראלוביץ ורננה יסעור
"ביקור רופא"
אבי שוויצר


הסימפטום

מזה מספר שנים התחלפו הביטחון העצמי והגאווה שלנו בחששות ודאגה לעתיד.
ההנחה כי נטפים תשמש משענת כלכלית בטוחה לאורך שנים, הופרכה.
מבט סביב על מרבית הקיבוצים מערער את הביטחון והאמונה גם בתוחלת החיים של מסגרת החיים המשותפת.
חוסר ודאות באשר לעתיד גורם לדאגה רבה, חשדנות גוברת והולכת בינינו ואף ערעור של האמון ההדדי.
ואלה מוצאים את ביטויים בויכוחים פנימיים נוקבים בשאלות רבות הנוגעות לאופן המימוש היומיומי של מסגרת חיים זו.

הדיאגנוזה

דפוסי החיים המסורתיים מתאימים לסוגי אוכלוסייה הומוגנית וקטנה בעלת מודעות ערכית גבוהה. גם כך הם מחייבים השקעת אנרגיה מרובה בניהולם.
ההתפתחות הדמוגרפית הטבעית של חצרים, יצרה חברה גדולה, רב גילית והטרוגנית במובנים רבים, כולל רמת המודעות הערכית.
במצב דמוגרפי כזה, ניהול החיים בהתאם לדפוסים המסורתיים הופך לקשה מנשוא, ויעיד על כך כל נושא תפקיד בקיבוץ בשנים האחרונות. כל האחריות המתחייבת מתפקידו מוטלת על כתפיו, ללא אשראי ציבורי, תוך ביקורת נוקבת ומתמדת וללא סמכויות שיאפשרו לבצע את המוטל עליו.

הסכנות

הולכים ומתמעטים האשים המוכנים להיענות לאתגר זה, ואנו עשויים להגיע עד מהרה למצב בו לא יימצאו נושאי תפקידים מרכזיים מתוכנו.
במקביל, מתרחב הפער בין הכוונה בהגדרת מסגרת החיים ובין מימושה בפועל. עובדה מאכזבת לקבוצה גדלה והולכת של חברים מתוכנו, ובמיוחד בעלי תודעה ערכית גבוהה.

הטיפולים האפשריים

הדרך לתיקון המצב היא להתאים את המסגרת ליכולת לנהל אותה.
התאמה זו יכולה להתבצע בשני אופנים:
1. שינוי מבנה האוכלוסייה ותודעתה הערכית, באופן שיאפשר ניהול החיים במתכונת הנוכחית.
2. התאמת אופן ניהול החיים למבנה החברתי הקיים.

האפשרות הראשונה חביבה במיוחד בשל היותה מוכרת וידועה. להערכתי היא בעלת סיכוי קטן וגם בלתי רצויה. קיום של מערכת חיים שיתופית בתוך חברה קטנה ומובחרת הוא כנראה אפשרי, אך אזוטרי ובלתי מעניין.
יש טעם בניסוי החברתי המתמשך שלנו רק אם הוא מציע אלטרנטיבה שיתופית אמיתית לחברה הישראלית, וזו תוכל להיות רק מסגרת הניתנת למימוש בתוך חברה גדולה, מגוונת והטרוגנית כזו שלנו היום. לכן הבחירה, להערכתי, של הרצוי וגם האפשרי היא בחלופה השניה.

אופן הטיפול

חלופה זו אינה משנה את הנחות היסוד של החיים המשותפים: הספקת הצרכים הבסיסיים לכולם, ותביעה בלתי מתפשרת למקסימום מכל אחד.
תחת עקרונות אלה ניתן להגדיל את דרגות החופש של כל פרט כדי לספק לעצמו את הצרכים הבלתי חיוניים שלא יינתן להם מענה על ידי הכלל. נותרה כברת דרך ארוכה שניתן לעשות ללא פגיעה מהותית בעקרונות הבסיסיים.
מאידך, בכדי להבטיח מילוי התביעה הבלתי מתפשרת לתרומה מכל אחד, יהיה צורך לצייד את נושאי התפקידים בכלים שיאפשרו זאת וכל זאת ללא צורך להנהיג שכר דיפרנציאלי!
אין לראות בכל הרשום לעיל משום הצעה מפורטת, אלא הדגמה של הכוונה בלבד. את כללי היסוד ודפוסי החיים הנגזרים מהם נקבע יחד, תוך מחויבות מוחלטת להגיע להסכמה.




תופעות לוואי
ברור כי תפגע היכולת שלנו להיענות לצרכים (לא בסיסיים) מיוחדים ויתכן כי במידה מסוימת גם האופי האתונאי של הדמוקרטיה שעל פיה נתנהל. מערכת כללי החיים תהפוך נוקשה יותר ומתחשבת פחות.

תוצאות הטיפול
דיון תוך מטרה להגיע להסכמה רחבה לחלופת טיפול, יפיג חשדות וחששות ויעצור תהליך כרסום באמון ההדדי.
אם בתוך הסכמה זו נצייד את נושאי התפקידים בכלים שיאפשרו להם לעמוד במשימתם, יהפוך מילוי התפקיד לאתגר ולא לטורח בלתי נסבל.
שיפור ברמת ההתאמה בין הכוונה והתוצאה, יחזיר לנו (ויתכן אף לבנינו) את הביטחון והאמונה בתוחלת החיים המשותפת.
לסיכום
הובחנה מחלה הדורשת טיפול.
מומלץ להכיר בכך ולבחור בטיפול גם אם אינו נעים במיוחד.
בתום הטיפול, לא נראה אמנם צעירים וחזקים כמו שהיינו פעם, אך נוכל להמשיך לחיות חיים ארוכים ושלמים עוד שנים רבות.

הערת אגב אקטואלית
בזמן שמערכת הנוגדנים של הגוף נמצאת במאבק מול המחלה, כל שפעת נראית אסון.
אי אפשר למנוע את החשיפה לשפעת. במקום לחשוש ממנה ולהצטייד במגוון תרופות משככות שממילא אינן מונעות או מרפאות אותה, כדאי להתרכז בחיזוק כללי של הגוף. כך תקטן השפעת המחלות העונתיות עלינו, ואף נמנע מהן לגמרי.

המסע לרומניה (חלק אחרון)
בארי סלומון

בעקבות התמונה בספר של גולדה


כאשר הגיע הזמן להמשיך במסע, לא הייתי צריך לצאת לתחנת הרכבת מוקדם מידי. הכרטיס לבראשוב היה בכיסי ובמקום לחכות זמן ארוך לחשמלית - שריד ממערכת התחבורה הלא משוכללת שהעניקו המשטרים הסוציאליסטיים לערים הפרובינציאליות של ארצות מזרח אירופה לפני נפילת הקומוניזם - הצטרפתי לקהל הנוסעים ה"קפיטליסטים החדשים" שעולים על מוניות שירות המופעלות ע"י "חאפרים" ומגיעים לכל מקום תוך 10 דקות.

לפני שהרכבת לבראשוב עזבה את התחנה נכנס לתא שלי קשיש מלווה בצעיר לובש ז'קט כפרי רקום. הזקן הצטלב והוריד את הכובע המולדבי שחבש; כובע דומה לתרבוש הטורקי אך עשוי מצמר אפור. בעצם מהכובעים ברומניה אפשר ללמוד הרבה על ההיסטוריה הסוערת של ארצות הבלקן. כל אזור והכובע שלו המזכיר את זה של הכובש הדומיננטי. אם התורכים השפיעו על המולדבים, בטרנסילבניה גבר חובש כובע ירוק עם נוצה עליזה שמזכיר את זה של האוסטרים ששלטו שם מאות שנים. רק לצוענים יש משהו מיוחד להם – צלחת שחורה שתואמת את העיניים והשפם הכהים של החובש ומהווה ניגוד לצבעים הצעקניים של לבוש נשותיהם.

ציפיתי לנסיעה משעממת של שעות ארוכות לאורך מישור וולאכיה, אזור חקלאי ללא נופים מרשימים ובלי ערים ציוריות, דרך שעברתי בה בשנות השישים. גם לא ניסיתי לדבר עם הצמד הכפרי שישב מולי כי לא תיארתי לעצמי שהם יודעים שפה זרה. אך רומנים אוהבים לשתף את כל הסביבה בשיחה וכאשר פנו אלי ברומנית ואמרתי משהו באנגלית, הצעיר שאל אם במקרה אני מדבר צרפתית. בביקור הקודם שלי לפני כמעט 40 שנה יכולתי לתקשר בשפה זו עם כמעט כל מבוגר מהמעמד הבינוני שלמד בבית ספר לפני המלחמה. הצעיר בז'קט הכפרי היה בעצם סטודנט שביקר בצרפת כחלק ממשלחת נוער בין התיכון לבין האוניברסיטה ודיבר צרפתית חופשי. הוא רצה לספר לי על השהות שלו במערב; לרוב התרשם טוב מצרפת ומהצרפתים, אך התאכזב מכך שהצעירים הצרפתים לא רצו לדבר על המשורר, רימבו, וחלקם אפילו לא שמעו עליו.

דיקלמתי בית מהשיר הכי מפורסם של רימבו, "Bateau Ivre " שלמדתי בבית ספר וקניתי את הסטודנט. למעשה רציתי יותר לשוחח עם סבו, שישב בשקט והתגאה בנכדו שידע לדבר צרפתית עם איש זר. הסב, ב – 80 שנות חייו, הספיק לראות תהפוכות רבות בארצו, אך כל מה שלמדתי עליו בא מהנכד.



כאשר היה צעיר בשנות ה – 40, הסב התגייס לצבא הרומני כדי ללחום נגד הרוסים, נפל בשבי והיה שנתיים במחנה עבודה בברית המועצות. לאחר המלחמה חזר למולדתו לשכנע את הממשלה הקומוניסטית החדשה שלא היה במשמר הברזל הפשיסטי, הצליח בשכנוע ונהיה קצין במשטרה של צ'אושסקו. כיום, כאשר נעשה פנסיונר, הוא צריך להתרגל למשטר אחר. הפנסיה שלו כמעט אפסית ולכן הוא סומך על חסדיהם של בתו ונכדו. היו הרבה שאלות שרציתי לשאול אותו והצטערתי שאיני מדבר רומנית, אך אני מניח שמישהו ששרד 80 שנה של תוהו ובוהו בארצות הבלקן למד לשמור סוד ולא להיפתח לפני כל זר שהוא פוגש בתא רכבת.

לאחר שלוש שעות של נסיעה במישור הגדול של וולאכיה, הרכבת עצרה למספר דקות וכאשר התחלנו לנסוע שוב, שמתי לב ששינינו כיוון. הזקן הצטלב ונכדו סיפר לי שפנינו מערבה, ואנו עולים כעת להרי הקרפאטים. המסלול כבר לא היה מוכר ולגמרי לא משעמם. זכיתי לארבע שעות של נופים מדהימים; יערות מלאי שלג, עמקים עם נהרות סוערים, פסגות הרים שמזכירות את שוויץ. יחד עם היופי, קיבלתי מבט על אוצרותיה של רומניה: חקלאות בשטחים נרחבים, מים ועצים בכמויות מרשימות והפתעה: בארות נפט לאורך קילומטרים שלמים. ידעתי שיש ברומניה נפט, אך תמיד קישרתי את הנוזל השחור לנופים שטוחים – חולות המדבר, הערבות של טקסס או הים הצפוני. כאן מגדלי הקידוח צמחו כמו אורנים במדרונות של הרים מושלגים. השאלה שנקרה במוחי הייתה: "כיצד הרומנים הגיעו למצבם הכלכלי הירוד כאשר הארץ כה עשירה במשאבים?

את התשובה לשאלתי קיבלתי למחרת, אך קודם הייתי צריך להגיע לבראשוב, עיר יפה שמקרינה אווירה של אירופה המערבית. מסביב לעיר יש אזור תעשייה עם מפעלים משוכללים ושכונות מטופחות. התחבורה הציבורית מודרנית ויעילה ובמרכז העיר יש כיכר מקסימה שבקצה עומדת הכנסייה השחורה המפורסמת, בניין גותי שקיבל את הכינוי "השחורה" לאחר שריפה במאה ה – 17 , ומדרחוב ציורי שמציע לכל מבקריו מספיק גלובליזאציה לעורר את הזעם של אלפי מפגינים צעירים. יחד עם "בנטון" ו"מקדונלד'ס" היו עשרות פאבים ומסעדות הומים אדם.

לבראשוב הגעתי ערב פסחא. חשבתי שברומניה האורתודוכסית הצלחתי לברוח מהחג, אך מול בית המלון שבו התאכסנתי עמדה כנסייה קתולית וכאשר יצאתי בערב לטיול פרטי במרכז העיר, גיליתי שמאות מתפללים הונגרים יצאו מהכנסייה וליוו אותי במסלול. הכמורה ונכבדי הקהילה הלכו קדימה אך רוב המשתתפים היו צעירים. במקום המפה וספר המדריך שהחזקתי בידי, הם נשאו צלבים, נרות ופרחים. אני שוטטתי על מנת לראות את אתרי העיר, הם צעדו לא כדי לבטא את קדושת המועד בלבד, אך גם כדי להביע סולידריות של מיעוט מאוים שמפגין כוח.

בסוף המסלול חזרתי למלון והם חזרו לתפילה נוספת בכנסייה ועד השעות הקטנות של יום ראשון הקדוש, צלצלו הפעמונים. בכל זאת הצלחתי לישון טוב, קמתי מוקדם בבוקר וניסיתי את מזלי בעיר הקיץ של המלוכה הרומנית, סינאיה. בימי שני ושלישי ארמון המלך סגור למבקרים ולכן הייתי חייב לנסוע לשם ביום ראשון על אף האזהרה שבספר המדריך כי בימי א' ובחגים צריכים לחכות שעות בתור על מנת להיכנס לאתר. למעשה, נתקלתי בבעיה הפוכה – כאשר הגעתי לארמון לא היו מבקרים אחרים ומכיוון שלא נותנים לבודדים להיכנס, האישה הנחמדה שפקדה על הטיולים המודרכים הודיעה לי שאצטרך להמתין לפחות שעה וחצי לקבוצה דוברת אנגלית. הצילה אותי קבוצת "ברידג'" מראשון לציון שהחליטה על פסק זמן מטורניר בבוקרשט על מנת לבקר בסינאיה והסכימה לצרף אותי אליה. האישה בקופה תהתה כיצד אצליח להבין את השפה המוזרה של התיירים מישראל, אך נתנה לי להיכנס לארמון ושם קיבלתי את התשובה לשאלתי ברכבת.








הארמון המרכזי והוילות מסביבו נבנו, לא בתקופה עתיקה, אלא בסוף המאה ה – 19 ע"י מלכים בזבזנים ואצולה מושחתת שהצליחו עד מלחמת העולם השניה להשלים את הרס כלכלת רומניה שהתחילו הטורקים לפני מאות שנים. העם הרומני היה בפיגור עצום, 90% היו אנאלפביתים בזמן שהמלך קארול הראשון ומלכתו האנגלייה בנו ארמון גדול ואקזוטי עבור עצמם וארמון יותר קטן בסגנון "ART NOUVEAU " עבור הנסיך והנכד, קארול השני, שגורש מהארמון בשנות השלושים כאשר התחיל להתעסק עם יהודייה, מגדה לופסקו, שהייתה גם היא יפה ואקזוטית אך בעלת מוסר מפוקפקת ביותר.

שחקני הברידג' חזרו לטורניר ואני עליתי לאתר הסקי ליד הארמון לאכול צהרים ולהביט על הקרפאטים היפים. לשכור ציוד ולגלוש ברומניה עולה בזול, אך נזכרתי שהביטוח שרובי מספקת לא תופס לגבי ספורט חורף ולכן הסתפקתי בנוף ובסנדוויץ' וחזרתי לבראשוב.





את הימים האחרונים ברומניה בליתי בערים שמצאתי בספר של גולדה. אם רציתי למצוא את סיביו כפי שהייתה בספר, הגעתי בדקה התשעים. היא אמנם הייתה עתיקה ויפה, עקומה ומוזנחת ונהניתי מכל רגע, אך שמתי לב שבכל פינה התחילו לבצע עבודות שיקום. יש להניח שבקרוב הכל יהיה חדש, מטופח וסטרילי. שמחתי שהספקתי לראות אותה בצורתה האותנטית.

חזרתי להונגריה מהעיר סיגישווארה; לדעת רבים, העיר הכי יפה בטרנסילבניה. הגרמנים שייסדוה קראו לה "שאשבורג" וההונגרים ששלטו שם קראו לה "שגשוואר" אך כיום היא סיגישווארה הרומנית. העיר בנויה על גבעה מעל נהר שחוצה עמק שקט וציורי. החומות מימי הביניים עוד עומדות ומעליהן מתרוממים 11 מגדלים מסיביים. במקום הכי גבוה התושבים הגרמנים בנו כנסייה לותרנית ובית ספר ועל מנת להגן על התלמידים והמתפללים שהיו צריכים להגיע לשם ממרכז העיר, הם בנו גשר מקורה ארוך שמחבר את שני המוקדים. מאחורי הכנסייה יש בית קברות עם מצבות בגרמנית שמעידות על קהילה סקסונית מימי הביניים ועד לשנות השבעים של המאה ה – 20.

מכיוון שידעתי שבאותו הלילה אעזוב את רומניה, חיפשתי מסעדה שאוכל להתפטר בה ממה שנשאר מה"מיליונים" שרכשתי כאשר החלפתי סכום צנוע של דולרים ל"לאיים" שבוע וחצי קודם לכן. נסעתי 1700 קילומטרים ברכבות ושלמתי 160 ש"ח. בתי מלון עלו לי 10 דולר ללילה בממוצע והאוכל היה זול. עכשיו התלבטתי אם לבזבז 5 דולר על ארוחת שחיתות או לשלם 2 דולר לארוחה רגילה. מצאתי מסעדה יפה ליד בית הכנסת של העיר, בניין נטוש ונעול בשרשרת. עד שעת הארוחה היו לי שעתיים ולכן חזרתי לנהר והתיישבתי על ספסל בפרק קטן מול הכנסייה האורתודוכסית על מנת לנוח, לקרוא ספר שהיה בתיקי וליהנות מהמבט על העיר העתיקה. כל עובר ושב, צעיר וזקן, הצטלב לפני הכנסייה. המסר האנטי דתי של השלטון הקומוניסטי נשכח כליל.

בזמן שהתבוננתי בתושבי העיר, שמתי לב שמישהו מסתכל עלי. האינסטינקטים שרכשתי בילדותי בניו יורק שלחו אזעקה למוחי. האם סיפורי האלימות ששמעתי ברכבת ביום הראשון וסיפורים על גניבות ששמעתי עוד בארץ יתגשמו בשעות האחרונות של שהותי? בעיניים של האיש הנועץ בי מבט היה ניצוץ של מטורף, אך הייתי עייף מידי לזוז מהמקום וחיכיתי בשקט לראות מה יקרה.

כאשר הבחור התקרב והתחיל לדבר הבנתי שהוא לא נמשך לשרשרת זהב שאין מסביב לצווארי ולא לארנק שמן שאין בכיסי אלא לספר העבה שבידי. הוא היה מקומי בן 30 פלוס שלמד אנגלית כדרך לברוח למערב אך לא הצליח לצאת מרומניה. הוא סיפר לי על חייו בסיגישווארה. הוא מצא מקום עבודה במפעל כושל אך נחשב מוצלח כי הוא לא מובטל. הוא תומך בהורים זקנים לאחר שאחיו הגר לקנדה, לשם הוא לא יכול לקבל אפילו ויזה לביקור מפני שהם חושדים שהוא יישאר שם (והם צודקים). הוא פוחד שהוא ישכח את האנגלית שלו ויישאר אפילו בלי שפה זרה, ולכן מתנפל על כל תייר שמוכן לשוחח אתו על נושאים שנראים לו חשובים. הוא רצה לדבר על ספרות – האם אני סבור שהנרי ג'יימס נחשב כסופר אמריקאי או אנגלי? הוא גם היה בקי במה שקורה בארץ ושאל אם יש הבדל בין קיבוץ לבין מושב.

הוא היה ער לעובדה שבית הסוהר שבו הוא היה כלוא הוא יפה במיוחד וסיפר לי על מקומות בסיגישווארה שלא כל תייר מצליח למצוא. הוא זכר את העיר כמקום קוסמופוליטי עם הונגרים, גרמנים ויהודים. היום, הוא אומר, היהודים עלו לארץ, הגרמנים חזרו למולדת, ההונגרים מעדיפים לחיות בקלוז' ורק הרומנים והצוענים תקועים במקום הנאה אך חסר תקווה. הוא ניסה להיות אופטימי, לא ריחם על עצמו יתר על מידי ולא ביקש ממני שום דבר חוץ משיחה.

כאשר הוא חזר הביתה, עשיתי סיבוב נוסף בעיר העתיקה על מנת לראות את האתרים שפספסתי ומשם למסעדה ולרכבת. היה לי זמן להרהר על מצבו של עם שחושב שמגיעה לו מציאות יותר טובה ממה שהוא נמצא בה ושאלתי את עצמי אם האימרה שכל עם מקבל את השלטון הראוי לו צודקת. ראיתי בבחור שדיבר אתי סמל למה שחוויתי בשבוע וחצי ברומניה. החום, הנחמדות והכנסת אורחים; הגאווה בכל דבר רומני ביחד עם התשוקה ללמוד על העולם הרחב; העצב על המצב הנוכחי והתקווה לעתיד טוב יותר. למי שמוכן להתפשר על לוכסוס ופאר בכל מלון ומסעדה אך לא מוכן לקבל פחות מסוג א' כאשר מדובר בנופים ואתרים, אני ממליץ בחום על רומניה כיעד לטיול בלתי נשכח.



פנסיה – מי נגד מי?
פנסיה – מי נגד מי?

ברצוני לנסות ולהסביר מה עשינו בתחום הביטוח הפנסיוני בארבע השנים האחרונות.
מה הנזקים שנגרמים לנו כתוצאה מהתוכנית הכלכלית החדשה והשלכותיה על קרן הפנסיה שלנו.
כיצד משתלבים עובדי החוץ ובני/בנות זוגם בתוכנית הפנסיה עליה החלטנו.
איך משתלבים הנכסים הפיננסיים (קופות גמל ותיק ני"ע בבורסה) שלנו בתוכנית הפנסיה.

ההסבר יינתן בעזרת הדף שפרסמתי ב"בעניינים" האחרון. לא יהיו מצגות פאור-פוינט ולא שקפים.
לצערי יש צורך לעשות מאמץ על מנת להבין נושא סבוך זה, ובהתאם נבחרה שעת המפגש.

הסבר ושאלות בנושא הפנסיה – ביום רביעי 25.6.03, בשעה 20.30, במועדון לחבר.

עדין

מועדת כלבים


מועדת כלבים
חיסונים/שיחה בנושא כלבת
ביום ה' 12.6.03 נערכו חיסוני כלבת ע"י וטרינר המועצה
ובשעה 21.00 באותו יום נערכה שיחה במועדון לחבר בנושא הכלבת באזורנו, בנוכחות וטרינר המועצה. 6 איש נכחו בשיחה.

מזון כלבים
לאחרונה שונו האריזות וכמו כן הועשרו מרכיבי תכולת המזון למספר סוגי מזון כלבים.

מלכודות חתולים
אנו חוזרים ומבקשים מבעלי החתולים לסמן את מחמדם בתג זיהוי
עם שם בעל המחמד, במידה ובעל החיים נלכד.

אייל רפאלי

לאסי סיקורל,
שבשקט-בשקט עוזר לכל מי שפונה אליו,
בלי לעשות רעש ובלי לבקש שום תמורה.

אתה גדול
וכבוד גדול שאתה חי בקרבנו.
מקווים שאנו לא מציקים לך יותר מדי.

חברים אנונימיים רבים
תודה לאמירה
בשם מערכת העלון אני רוצה להודות לאמירה
על עבודתה הרצינית והמסורה בהגהת העלון.
מזה כמה שנים, מדי שבוע, עוסקת אמירה במלאכת ההגהה - מגיהה כתיב ופעמים רבות גם עוסקת באימות העובדות, עד כמה שהדבר אפשרי.
לאמירה, המון תודה והערכה. כיף לעבוד בשיתוף שכזה ומקווה שנמשיך כך.
יעל איל
כך מבלים בליל שבת
בין השעות 19.30 – 21.00 מתארחים בשכונת הגבעה, שותים קפה עם תוספות, מבררים את נושאי השבוע האקטואליים, אח"כ משכיבים את הילדים והולכים לסרט מעולה "פרידה", ואח"כ למו בר, כמובן.

"הסוף הוא המקום בו אנו מתחילים"
מופע הסיום של שכבת שושן – 46 ילדים של בית ספר "משאבים", נערך כמדי שנה באולם. הרבה מוסיקה, ריקודים, צבע והמון שמחה. כתבה וביימה עינת ישראלי, תפאורה וליווי ההצגה – מיכל אקיאן, מוסיקה - אמיר קרטיס וריקודים סימה פלג.

מתוך דף קשר להורי וחניכי קן הנוער העובד ברביבים
בקרוב ניפרד מעידו הקומונר, שמתגייס לגרעין נח"ל. עידו עשה עבודה מצוינת, כמעט כל הקבוצות עבדו באופן רצוף וטוב לאורך כל השנה, הרבה בזכות התמיכה שלו. זו גם הזדמנות לציין לחיוב את המד"צים שהתמידו והשקיעו כל השנה. אתם גדולים!

יזמות
רענן יסעור רכש מיומנויות במכירת מכוניות ובדרך כלל די מצליח לו. מכר בעבר לא מעט מכוניות במחירים סבירים וטובים. כרגע עומדות שתי מכוניות בחזית מחסן תוצ"ג – מאזדה 53 ופיאט פונטו של אפרוחי רביבים, לבקשתו של ויקטור פריאל מרענן לטפל במכירת הרכב הזה.

המלחמה על הדגל
כיתת "ליבנה" יצאה למחנה עצמאי, במסגרת משימות בר המצוה. מסורת מתמשכת היא ניסיונות לגניבת הדגל. 7 ילדי הכיתה הגנו על הדגל ועמדו בגבורה מול גל נערים שהגיע בשעה 2.30 לפנות בוקר. בגל השני בניצוחו של בן שר עם חבורה של בני שר ויסעור, התגברו על שומר הדגל ובשעה 4.00 לפנות בוקר הורידו את הדגל והביאו אותו לח"א.

טיול הוותיקים
השבוע התקיים טיול יפה ומיוחד, של ותיקי רמת נגב, לסיום החוג על האיסלאם. הטיול היה קצת מעייף, בגלל שעות הנסיעה המרובות. לדעת אבנר כהן (המדריך והמרצה) הטיול היה מיועד ליומיים אולם צומצם ליום אחד. הנושא היה מסקרן באופן מיוחד: "סיור במוסדות העדות הלא-יהודיות בגליל ובצפון".
נפגשנו עם נציגי העדות השונות, והתפלאנו להיווכח עד כמה הם מרגישים כחלק של מדינת ישראל גם בימים קשים אלה. בכל הטיולים בם השתתפתי עד כה היו במרכז היהודים, מפעליהם והמקומות המקודשים להם, והנה הפעם – ערבים ודרוזים. תודה למארגנים! פאולה דה מלאך

ט.ל.ח
עם כל הזכויות השמורות לנדב שפר כגזבר צעיר, תיקנו לי אלי ישראלי ולילי עמית שבעבר היו גזברים צעירים ממנו – משה אולניק היה גזבר בגיל 21 ואלי ישראלי בגיל 24. נכון שזה היה מזמן, לא ברור אם היה יותר קל או יותר קשה.

פלח העוגה החסר – 1,5 מיליון ש"ח
בפגישה במועדון ביום ב', לאינפורמציה בנושא עבודה ופרנסה, הגישו צחי רם ודודו עפרון מצגת צבעונית מעניינת ומאירת עיניים על התפלגות המשרות ברביבים. בהמשך השתתפו חברים רבים בשיחה ובשאלות. גם אם אין פתרונות קלים – הייתה פתיחות גדולה.

דרך צלחה
ויקטור ברנובסקי, נבחר וזכה להימנות על משלחת המדריכים למחנה הקיץ של הסוכנות בצפון אמריקה. כדאי להזכיר שנסיעתו באישור הצבא, על חשבון שירות צבאי. זכות גדולה.

שבת שלום
mazkirut@revivim.co.il  קיבוץ רביבים ד.נ. חלוצה 85515, טלפון: 086562511, פקס:086562240