רחל סבוראי

רחל סבוראי

בת עין חרוד, ילידת 1926, להוריה שמואל סבוראי ושרה יצקר, מאנשי העלייה השנייה. כילדה, היתה אוהבת מושבעת של חיות, והתחנכה על אהבת הארץ, אהבת טיולים, ואהבת התנ"ך. את ילדותה תיארה כילדות מאושרת.

ב- 1944 התגייסה לפלמ"ח כלוחמת והשתתפה בעבודה ובאימונים. במלחמת העצמאות לחמה בחטיבת הראל בקרבות בדרך בורמה, ובאזור רפיח.

ב- 1953 הגיעה לפטרה עם מאיר הר-ציון. ראתה בטיול חלק מאהבתה הגדולה לטיולים, וחוותה בכאב את מותם של ההולכים לשם אחריה, ביניהם חברתה הטובה גילה בן עקיבא. לזכרם של ההולכים ערכה את הספר "עד סלע".

רחל אמרה, שאף שהבינה שלא תזכה להתחתן עם אהבת חייה, לא רצתה לוותר על הקמת משפחה. ב- 1956 ילדה את בנה הבכור, נבו. אחריו נולדו הבנות – דלית ומורן. משך כל חייה ראתה בילדים ובנכדים את החלק המשמעותי ביותר בחייה.

ב- 1957 עברה מעין חרוד לכברי; ב- 1962 חזרה לעין חרוד; וב- 1963 הגיעה לקיבוץ רביבים.

רחל היתה מסורה מאוד לעבודותיה: במטע בטיפוח שתילים צעירים; בפינת החי; ברפת, בעיקר טיפול בעגלות צעירות; בבתי הילדים ובמעון הילדים במצפה רמון. היתה אחראית במשך עשרות שנים על בית העלמין ברביבים, טפחה את המקום וסייעה למשפחות של הקבורים בו.

רחל היתה בעלת תודעה סוציאליסטית וקיבוצית מפותחת וממתנגדי ההפרטה בארץ ובקיבוץ, נאבקה בלהט על החיים השיתופיים, והרבתה לדבר ולכתוב על כך בעיתונות המקומית והארצית. היא הרבתה לכתוב גם בנושאים נוספים, ביניהם ידיעת הארץ, ונושאים פוליטיים.

ב-1986 יצאה ללימודים מגוונים, ומאז ועד ערוב ימיה המשיכה בחקר התנ"ך ואף פרסמה בשנת 2012 ספר בנושא, "שלושה שחיברו".

נפטרה ב- 25.4.2016.

נכדיה: כינור, שני, פלאי, עמית, נרדי, שחר, עידו, ירדן, אילת. ניניה: טריסטן ואיב.