אני חורג הפעם ממנהגי ובמקום לדווח בחמור על ארועי התרבות, מפאת חשיבותו הציבורית של הנושא,
אני מסכם בהרחבה את הרצאתה של המשנה לפרקליט מחוז הדרום,
עו"ד חבצלת יהל, שהביאה בפני באי הבית המאושר השבוע את הנושא: "הבדואים ומדינת ישראל – קרקעות וריבונות".
אתיחס לכך כהשלמה לכתבות בהן עסקנו לפני שבועיים בנושא הבדואים דרך משקפי השכנות והבטחון.
חבצלת יהל סקרה את ההשתלשלות ההיסטורית שהביאה ליצירת המאבק של הבדואים במדינה (וההיפך)
מאז שנת 1885 בה הוסדר לראשונה נושא הבעלות על הקרקעות בכל האימפריה העותמנית. למרבה הפליאה
חוקי הטאבו מאז הם הבסיס לחוקי מדינת ישראל עד עצם היום הזה, למעט שינויים לא עקרוניים שהוסיפו הבריטים בתקופת המנדט והישראלים מאז 1948.
העקרון הבסיסי והבולט ביותר בספרי החוקים הללו הוא שהקרקע שייכת לריבון (למדינה) אלא אם יוכח, במסמכים אוטנטיים וברישומי הטאבו – אחרת.
כל עסקה, לפי החוקים הללו, חייבת להיות רשומה כחוק כדי שאפשר יהיה תמיד להוציא אותה לאור ולהשתמש בה כהוכחה חותכת
– זהו ה"קושן". אם אין הוכחה כתובה – אין בעלות.
בתקופת המנדט 1918-1948 החלו הבריטים למפות את הקרקעות בשטח המדינה ולהוציא 'תעודת זהות' לכל חלקה לפי סיווגה
(בעלות, חזקה, אדמות מדינה וכו'). זה היה צעד מהפכני שנקטע בעקבות סיום המנדט. מדינת ישראל המשיכה את המהלך אך לא הגיעה איתו לנגב.
ב-1948 מאמצת ישראל את החוק העותמני בתוספת השינויים של הבריטים אבל גם אז
נושא הקרקעות בנגב לא הוסדר.
הטענה העיקרית של הבדואים היא שבגלל ההיסטוריה המיוחדת שלהם הם לא רשמו אף פעם את האדמות בטאבו והמדינה צריכה להתחשב במנהגם,
בגבולות גזרתם לפי השבטים ובתי האב, כמו גם בחוסר השכלתם ובתנאי חייהם כנודדים. ולגרסתם:
המדינה חייבת להתחשב בכל אלו וברוח זאת להסדיר את נושא הבעלות על הקרקעות. "קבלו נא את מנהגינו משנות דור".
המדינה מתקשה לקבל את הטעון הזה כי הוא נוגד את החוק היבש – חוקי הטאבו.
כמו כן יש מספיק הוכחות לכך שהבדואים ידעו היטב את החוק מאז ימי הטורקים ואי אפשר לקבל את דרישתם להכיר בגבולות השבטים,
מה גם שאלה השתנו כל אימת שפרצו סכסוכים בין השבטים הגדולים.
העניין מסתבך בעקבות מלחמת השחרור כשחלק מהשבטים משתפים פעולה עם ישראל וחלק מתארגן נגדה.
חלק מתפנה עם התקרב צבא מצרים ובורח מאזורי הקרבות. מכל מקום, לא היתה כל 'מזימה' להבריח ולנשל את הבדואים
מאדמתם. חלקם חזר בהרשאתו של דוד בן-גוריון (פליטים פלשתינאים אחרים לא הורשו לחזור).
ב-1951 הוכרז כל �
