חג שבועות – חג הקציר – אמנון ברזלי
חבר שישבתי ושוחחתי עימו, הראה לי את כתבתו של עתי בעלון – "חג השבועות ומושג החסד". לקיחת אחריות ומילוייה בהצטיינות באופן קיבוצי, היא מעלה. והנה, מה שעתי התייחס אליו, אף הפן המשפטי, לא הייתי אומר, שבמשפט הספציפי בימים אלו, מה שקורה זה "לפנים משורת הדין", אלא חוכא ואיטלולא וכולנו רואים בצער איך מקרטע המשפט סביב פרשיות מסוימות, כגון פרשת הנשיא וכו' וכו', ודי לחכימא ברמיזה. בחוק המקראי מתועד הנוהג של לקיחת בגד הלווה כעירבון להלוואה: "אם כסף תלווה את - עמי, את - העני עמך, לא תהיה לו כנושה; לא תשימון עליו נשך. אם חבל תחבל שלמת רעך עד בוא השמש, תשיבנו לו, כי היא כסותו לבדה, היא שמלתו לעורו..." (שמות כ"ב, 24 – 26 , דברים כ"ד, 10 – 13) לקיחת בגד כעירבון הייתה נהוגה ומתועדת במכתב מיבנה-ים, שיש לתעדו למאה ה-8 לפה"ס. מכתב אחר, תלונה של קוצר, הכותב כי אכן השלים את מכסתו, אך אע"פ כן לקח ממנו מנהל העבודה, הושעיהו, את בגדו כעירבון. את הרקע למכתב אפשר להבין מהשוואה לתעודות מארי, ששכנה על הפרת התיכון; קבוצות עובדים חקלאיים, המכונים "אחים", שבראש כל אחת מהן עמד מנהל עבודה "הנער הניצב על הקוצרים" (השוה: רות ב', 6), מנהל העבודה היה הושעיהו, שהיה כפוף למושל ("השר") מטעם המלכות. לכל קבוצת קוצרים הייתה מכסה, שנקבעה מראש על ידי פקידי הארמון ושאותה היה עליו למלא. אם אחד הקוצרים לא היה ממלא את מכסתו האישית, היה המנהל רשאי לקחת את בגדו כעירבון, עד למילוי המכסה, כפי שהוטלה עליו. הקוצרים מתלוננים כי נלקח מהם בגדם, למרות שמילאו את מכסתם... כאן ניתן להבין את משפטו האחרון של עתי, בכתבתו ש"העמידו דבריהם על דין תורה – ולא עבדו לפנים משורת הדין." שירבה הקציר, מי ייתן ותרבה התבואה אצלנו! * המקורות המצוטטים לקוחים מתעודות היסטוריות וארכיאולוגיות בערים – מארי, נוזי ואבלה. ערי האמורים, מיתני מכנען ומעיתון "הארץ" במדור תרבות וספרות.
|
