alon2395 26.01.07

יעל פרץ ז"ל

6.8.1948 – 20.1.2007  

יעל כצנשטיין נולדה לרחל וגד, אחות לאילנה ונורית. היא נולדה בשכונת נווה חיים בחדרה באוגוסט 1948, בעיצומם של קרבות מלחמת העצמאות.

בגיל חמש, אביה, גד, איבד את ידו בתאונת עבודה בעת עבודתו בתע"ש. משפחת כצנשטיין עברה לנוף-ים – אז שכונת פועלים קטנה וצנועה. ילדותה הייתה ילדות של מעשי שובבות וטיולים, בין בוסתני הפרי לחוף הים. יעל הייתה פעילה בקן תנועת הנוער העובד והלומד בנוף ים.

בעקבות פעילותה בתנועה, המשיכה יעל למה שנקרא אז 'הגשמה' – והצטרפה, יחד עם חבריה לקן, לגרעין נח"ל לעין-גדי. לאחר חודש וחצי בעין גדי, בהם הספיקה לשבות את ליבם של רבים בקיבוץ, התגייסה והשלימה טירונות נח"ל.

לאחר הטירונות נשלחה לקבוצת כינרת, למרגלות הרי הגולן, בה עבדה בבית הילדים כשנה.

במהלך שנה זו פרצה מלחמת ששת הימים – 

יעל לא הייתה שותפה כבר אז לשיכרון הכוח שאחז במדינה הקטנה.

יעל יצאה ללמוד ספרות, באוניברסיטה העברית. שם היא פגשה סטודנט אחר בחוג, יחיא, שהציע לה לבוא וללמד ספרות ברביבים. במדבר פרחה וליבלבה אהבתם, ולאחר כמה חודשים הם נישאו.

במהלך השנים נולדו להם ילדיהם: נתאי, נדב, אפרת ורעות. נדב נשא את עדי, ונתאי נשא את דורית, שהתקבלו בביתה כבנות לכל דבר.

מהוראת ספרות המשיכה יעל להוראה משקמת, ומשם קצרה הייתה הדרך לקרירה השנייה שלה, בעבודה סוציאלית, אליה התמסרה בלב ובנפש. היא לא הייתה עובדת סוציאלית לפי הספר. הנתינה והתמיכה שלה לא ידעה גבולות, והדאגה לפונים נמשכה מעבר לכל מסגרת מקצועית מקובלת. לפעמים הייתה מחביאה בתיק שקית לפונה עם ילדים רעבים.

בתפקידה האחרון עבדה יעל במרכז לילד ולמשפחה במצפה רמון, שם הייתה העובדת הסוציאלית והמרכזת של המקום.

יעל המשיכה והשכילה לצד העבודה.

בעבודת המאסטר שלה שילבה יעל בין ההתמחויות שלה בספרות ובעבודה סוציאלית. היא הציעה גישה חדשנית לטיפול, וכדרכה, במרכז השיטה עומדת ההקשבה למטופל. בחודשים האחרונים היא התבקשה לכתוב שני מאמרים מקצועיים על בסיס עבודתה המוערכת בעולם המקצועי. 

ביתה היה בית מקבל ופתוח לכל אדם. תמיד היה הומה ומלא אהבה, ילדים, ואורחים שבאו, לפעמים הלכו ולרוב נשארו.

בערוב ימיה הייתה יעל סבתא גאה ומעניקה לארבעה נכדים: רתם, אייל, שחר ודרור.

היא אהבה אותם אהבת נפש, והם החזירו לה אהבה.

יעל סבלה ממחלת לב תורשתית, שהסתבכה והחריפה עם השנים. למרות המחלה והאשפוזים, התעקשה יעל להמשיך לעבוד, לנסוע לעבודה באוטובוסים, להיות אמא, סבתא ורעיה במשרה מלאה. היא חייתה באומץ, עד יומה האחרון, כאישה בריאה ומאושרת. וכך גם נזכור אותה.

יהי זכרה ברוך.

אמא

אמא אף פעם לא הייתה אמא במובן המסורתי של המילה. אם היו סירים על הגז – סימן שמרגלית ז"ל, או אחר כך - פלורה, באו לבקר. אם הייתה עוגה על השולחן – כנראה שלאפרת היה חשק לאפות. אם הבית מצוחצח – עדי  חטפה קריזה. אם הגינה מטופחת – דורית מצאה רגע פנאי. כמו שאמא בעצמה אמרה לי פעם – 'אני לא הטיפוס של 'בלבוסטע'.

אבל במובן אחר, עמוק יותר, חשוב הרבה יותר, היא הייתה הכי אמא שיש. כל כך אמא, שארבעתנו לא הספקנו לה. היא הייתה אמא לכל כך הרבה אנשים – החל מפנינה ומאיציק, שהיו ילדים שלה עוד לפנינו, דרך אינספור מתנדבים ובני גרעין – ביניהם דורין ועדי – ועד שהפכה את האמהות שלה למקצוע.

היא הייתה האמא של כל המטופלים שלה – קודם באשכול, אחר כך בבאר שבע ועכשיו במצפה רמון. בכל מקום אספה עוד ילדים, אנשים שדאגה להם וטיפלה בהם הרבה אחרי שסיימה לעבוד איתם.

והיו לה גם המון ילדים אחרים, שלא הכרנו – האחרונה שבהם, ככל הידוע לנו, היא הזקנה ששכבה במיטה לידה בפנימית ח' בשבוע שעבר, שאמא הייתה אמא גם שלה, ליום יומיים.

אבל נדמה שהדוגמא הטובה ביותר לאמהות הבלתי מוגבלת שלה הייתה עבודת התיזה. כמו שניסחה זאת אחת הקולגות שלה – 'רק יעל יכולה לגלות כל כך הרבה אמפתיה, חום והבנה לנשים, שלפחות חלקן התעללו בילדיהן'.

לכן כל כך הופתענו כשגילינו, לפני פחות מארבע שנים, שיש דבר אחד שאמא שלנו יודעת לעשות טוב יותר מלהיות אמא. כשרֹתם נולדה, ומעט אחריה אייל, אמא נולדה מחדש כסבתא. כשהייתה עם הנכדים, שכחה את כל העולם – העבודה לא לוחצת, הפוליטיקה לא מעצבנת, הגוף לא כואב. רק היא והנכדים. ומה שהם עשו ביחד... רבים בקיבוץ לא ישכחו את המראה של סבתא יעל על הקלנועית, ילד על כל ברך, שועטת בין הרפת לחי-נגב. גם כשכבר לא הייתה לה קלנועית, הקפידה לבלות כמה שיותר זמן עם הנכדים – אם לא טיול, אז משחק בחוץ. אם לא משחק בחוץ – יצירה. תמיד ידעה מה לעשות איתם – והם ידעו זאת. במשפחת פרץ המילה הראשונה של ילדים אינה 'אמא' או 'אבא' אלא דווקא 'סבתא'...

אבל הלב הענק שלה, שידע להעניק כל כך הרבה אהבה, היה גם הקללה שלה. אותו איבר שהפך אותה לאישה הנפלאה שהייתה, היה גם האיבר שגרם לה כל כך הרבה סבל, ושבסוף נכשל ובגד בה.

יהי זכרה ברוך.

                                                                     נדב

חברתי יעל

כשנאסף הקהל בבית העלמין שלנו, דימיתי לראות שעיני הרבים מחפשים אותך... כאן.

נזכרתי בפעמים הרבות שניצבת, בפני קהל שנאסף בלוויה או באזכרה. ניצבת לקרוא שיר לכבודו של מי שהלך. ואת זקופה ויפה והבגד שעליך – כנסיכה במעמד הזה. והמילים נאמרות מפיך בדרך הביטוי המיוחדת והמתאימה מכל.

גם במועדון, בין הנאספים שבאו ושוחחו , גם ביניהם דימיתי לראות את העיניים המחפשות אותך, את דמותך המיוחדת , שיודעת לראות את כולם ולתת לכל אחד את תשומת הלב האישית.

הייתם שכני במשך שנים. כאן, ליד דירתי נולדו ילדיכם הגדולים ואז עברתם לבית סמוך והידידות נמשכה כל השנים האלה.

אך הכרתי אותך יעל עוד קודם – הכנתי אז מסכת לט"ו בשבט. הייתי מכינה מתוך שירי משורר אחד. ביקשתי ממך ועזרת לי.

הרבה שנים חלפו. בט"ו בשבט קוראים את תפילת הכהן הגדול, המבקש על הגשם: שלא ייעצרו הגשמים בגלל בקשת הפרט, שמחר לא ירד גשם.

ואני הפעם, מצאתי את עצמי מתפללת לאל (שאיננו בשמים שלי): "שמחר לא יירד גשם" ומחר נוכל ללוות אותך כראוי לך... אך השמים היו בוכים בלילה הזה...

אני כועסת על עצמי כל הזמן – למה ומדוע לא רבתי איתך על צאתך לעבודתך כל כך מוקדם! לשוחח איתך לא היה מועיל.

שאלתי אותך: "הרופאים הסכימו שתצאי לעבודה? הלוא רק יצאת מבית החולים! השבת לי: "מה הם יודעים."

אולי, אילו הטלתי בפניך את כל משקל העובדות, אולי היית דוחה לשבוע את יציאתך לעבודה. אולי?

למי אספר על כעסי-על-עצמי, למי אם לא לך, שככה ידעת תמיד להקשיב!

אל תהיי דואגת, יעל. כל המשפחה המופלאה שלך מרוכזת בביתכם ובסוכת האבלות. רבים-רבים באים, מרחוק ומקרוב – לחזק ולנחם.

כולם יחד, והנכדים נבוכים מעט, וכולם מאירים פנים אליהם, ומדי פעם הם נגשים אל יחיא, בחירך, לתת ולקבל אהבה.

אל תדאגי יעל. את חסרה לכולנו, אך כולם מתחזקים זה בזה.

ימתקו לך רגבי האדמה הזאת.

כל כך צעירה הלכת מאיתנו, כל כך לא במועדך.

                                                        רחל סבוראי