alon2389 15/12/06

השירות הצבאי שלי

"יהיה מה שיהיה, ניפול איפשהו ונסתדר", זה מה שאמרתי לעצמי כשקיבלתי את המנילה ומלאתי אותה כמו טופס טוטו 1, X, 1, 2, 2, 1, X... (שאגב בחיי לא מלאתי).

בתל השומר אמרו לי - הנדסה, שיריון או תותחנים. ואני נזכר שניקיטה, עידן ועדי גם בחיל ההנדסה.

"זה בטח יהיה שימושי בשלב כלשהו", חשבתי...

נשלחתי לבהל"צ 14 (דרומית לצומת שיזפון), לטירונות.

אימון מתקדם עשיתי בבסיס שיזפון, וקינחתי ב"קו חרמון" - 4 חודשים עם נוף סורי, רועי צאן (דרך המשקפת) והמון שמירות.

סיימתי שנה אחת של שירות צבאי ועודני מבסוט!!!

נשלחתי לקורס מכי"ם. היה סבבה, אחלה חבר'ה מכל החייל, אבל הבנתי שהדבר האחרון שחסר לי זה חיילים על הראש. לא ידעתי מה יהיה. בסוף הקורס סיפחו אותי ליחידת יהל"מ בתור מפעיל צמ"ה (ציוד מכני הנדסי). יידעו אותי במשפט או שניים שאין להם מושג מה התפקיד כולל באמת, אבל יש אחלה תנאי שרות ואני אומר לעצמי: "זה הולך ומשתפר, בום עליי!!!”

עשיתי קורס מפעיל ומפקד D9 (דחפור ענק) ובסוף מרץ 2006 הגעתי ל"יחידה".      

יהל"ם- יחידה הנדסה למשימות מיוחדות הוקמה במטרה לתת מענה לצורך מבצעי ברמה גבוהה בתחומי החבלה, הפריצה, הצליחה, סילוק פצצות בעזרת הרובוטיקה והאמצעים המיוחדים, התמודדות מול איום הסליקים והמנהרות.

פלגת הבזק , בה אני נמצא, מתעסקת בתחום הרובוטיקה והאמצעים המיוחדים.

ישנם ארבע צוותים: צוות ניסויים, שאחראי לקבל את האמל"ח, לבחון אותו מבחינה מבצעית ולהעביר אותו או לצוות ה"קלה", שמתמחה בעבודה עם רובוטים נישאים וקטנים יותר לצורכי סריקה בשטח פתוח, בנוי וסריקת מנהרות, או לצוות ה"כבדה"- בו אני נמצא, שאחראי על תחום הרובוטיקה הכבדה והאמצעים המיוחדים.

צוות אחרון – אחזקה - טיפול שוטף, תיקון תקלות מתן פתרונות ואוזן קשבת בכל שעות היממה טלפון

 03-4567647  נא לא להתקשר בין 2 ל- 4 ...   טוב די הבנתם את הבדיחה...   

בארסנל הכלים שאנו עובדים איתם בצוות ישנם: D9 נשלט מרחוק, טרקטור עם זרוע אחורית נשלט מרחוק, מערכת לייזר ומקלע כבד על גבי פומ"ה (טנק בלי צריח) ועוד.

התעסוקה היא בעיקר בגזרת עזה, בטיפול במטענים  וזירות מטענים והיא כמעט על בסיס שבועי. היתרון של הפעלת הכלים מרחוק, תוך כדי סיכון מינימאלי של הכוחות, מתברר כהצלחה והביקוש לעבוד איתנו גדל וגדל וגד...  וג.... ו....

חוץ מזה כשאין פעילות ואני בבסיס - בסירקין, בין אימון כושר למטווח יש מספיק זמן למשחקי שחמט, T.V., ספרים, קלפים (בשושו כי אסור), אפטרים בימי שלישי, צחוקים עם החבר'ה, טיפוח גינת צמחי תה וכולי... בקיצור קשה מנשוא ! J   

                           להתראות פה ושם, איתמר שטרן

אורות לחנוכה – עם ארבעה חברים חדשים בקיבוץ - נתאי פרץ

הזוג הכי צעיר - ראיון אופטימי עם דניאל ויונית לרגל קבלתם לחברות

מתי התחתנתם?

דניאל שולף במהירות מרשימה: ב-21 ליולי 2005, בכך הוא מציל את עורו מתסבוכת אפשרית, ואף מקבל ח"ח מיונית על הבקיאות המרשימה. דניאל מציין גם שהם הזוג האחרון, בינתיים, שהתחתן בבריכת הקיבוץ.

לאן נסעתם ואיפה הייתם?

עבדנו שנה באנגליה. דניאל עבד בחברת מכירות שמפעילה עגלות ודוכני מכירה בקניונים. הוא עבד בתפקיד לוגיסטי – אספקת סחורה. זו אותה החברה בה עבד לירון לופו. דניאל מציין בגאווה שלמרות שהוא נהג שנה שלמה בצד שמאל של הכביש כמקובל באנגליה, זה נגמר רק במספר תאונות עצמיות, ללא מעורבות רכב אחר, מינוריות. כמו כן מבקש דניאל לנצל את ההזדמנות ולהתנצל בפני יונית על שדפק לה את הלנדקרוזר, אבל לי יש דווקא הרושם שהיא מזמן סלחה לו.

יונית הייתה אופר אצל משפחת ישראלים עשירים, שלהם שלושה ילדים קטנים ואחד בן עשרים.

עד עכשיו, הם מודים, לפעמים קשה להם למצוא את המילה הנכונה בעברית, לאחר שהתרגלו לחשוב באנגלית.

מתי חזרתם אלינו?

חזרנו ב – 30 לספטמבר. יונית השתלבה בעבודה בכלבו ובמרכולית, במקביל. היא מתעתדת להפוך לחלק מצוות הכלבולית, לכשתיפתח.

דניאל נכנס לנעליהם הגדולות של שייה ואלחנדרו, איתם עבד בעבר, ולקח את הנגרייה על כתפיו. את כמות העבודה הניצבת בפניו הוא מגדיר כמספיקה עד "יותר מדי". כרגע על הפרק פרויקטים קטנים רבים, תיקונים ושיפוצים בבתי החברים. העבודה

המרכזית היא דלתות ומטבח לבית ההעשרה למבוגרים.

החברות בקיבוץ, אצלכם, היא עניין פורמאלי או מהותי?

אנחנו רואים את הבית שלנו כאן, ברביבים. דניאל אף מצהיר: "אם לא בקיבוץ, אז לא בארץ". יונית מסבירה: "כשהיינו בלונדון ראינו שקל להסתדר שם כלכלית, אבל הגעגועים לקיבוץ היו קשים מאד". יונית מספרת כי כל יום שישי הם פתחו את אתר הקיבוץ בחיפוש אחר תמונות חדשות שנוספו או כדי לקרוא את העלון.

דניאל מוסיף ואומר שהם שניהם, כבני משק, אוהבים את הצורה בה הם גדלו, ולכן לא רוצים לעזוב עכשיו. הוא מעט מסתבך עם הניסוח, ויונית חשה לעזור לו: "מה שדניאל מתכוון להגיד, אבל לא רוצה להגיד במפורש הוא, שהקיבוץ נראה לנו מקום מתאים וטוב לגדל בו ילדים.

דניאל, שמעתי את אביך אומר לך בעת ההצבעה על החברות "don’t make the same mistake I did" מה דעת הוריכם על החלטתכם?

דניאל: הדברים נאמרו כמובן בבדיחות הדעת. לדעתי כל הורה שמח ורוצה כי ילדיו יישארו בקיבוץ. זה כמובן בתנאי שלא נוצרת אצלנו הרגשה כי אנחנו תקועים בקיבוץ כי אין לנו ברירה אחרת. יש לנו פה במשק אפשרויות עבודה והתקדמות טובות – מקצועית וחברתית. המשפחה התומכת מסביב זה עוד פלוס רציני. נכון שהם טיפה הופתעו ושאלו אותנו למה אנחנו לא מטיילים עוד קצת. לנו היה ברור שאנחנו טסים לשנה לחסוך כסף וחוזרים. היה הרהור של רגע האם להישאר עוד בלונדון, אבל זה ירד מן הפרק. כרגע ניתן לומר כי אנחנו שלמים ושמחים עם ההחלטה שלנו.

לא מדגדג לכם ללמוד?

דניאל – כרגע התחייבתי לשנה בנגריה.

בכל מקרה, התחומים העיוניים לא מעניינים אותי במיוחד, וכרגע תחום העניין המרכזי שלי הוא ספורט.

יונית אומרת כי היא מתעניינת יותר בעיצוב פנים, תחום שלא צפויה בו תעסוקה רבה בקיבוץ, וחוץ מזה עליה להשלים עוד בגרויות לפני הלימודים. עוד חזון למועד, הם מסכמים.

מה הדבר שאתם הכי שונאים בקיבוץ?

דניאל: את הרכילות והשמועות. יונית דווקא אומרת שהיא מתייחסת לעניינים אלו באופן משועשע. כך למשל היא מבקשת לציין שהיא לא בהריון כרגע , ואף אין לה תאומות, כפי ששאלו אותה חברים וחברות על המדרכות במשק...

למרות שלא שאלתי אותם מה המקום האהוב עליהם, אומר דניאל כי המקום האהוב עליו הוא מגרש הכדורגל, אותו הוא פוקד בכל שבת כמעט. באחרונה התמנה דניאל לאחראי על תחום הספורט בקיבוץ, תפקיד שכרגע הגדרתו מעט מעורפלת אך דניאל מתכוון למלא אותו בתוכן בעתיד.

שניהם מסכימים על חדרם כמקום האהוב עליהם ביותר. הם מציינים כי גינת הקקטוסים, למרות יופייה והקסם השרוי עליה, אינה המקום האהוב עליהם ביותר, למרות שגרו קרוב מאד אליה בעבר, הם נוהגים לפקוד אותה רק פעם בשנה בטקס השקיעה המסורתי...

התותח והכריש - ראיון משועשע עם חגי גלילי ואלדד ימין

הראיון מתקיים דקות ספורות לאחר שהם קיבלו את ההודעה שהתקבלו לחברות. כך שהמתח מתפוגג קצת. חגי אומר שהועברו לידם שמות אלו שהצביעו נגדם לחברות והם יבואו איתם חשבון. אלדד צופה להם חשבונות פאב רציניים בעתיד.

אלדד, מה מקור הכינוי בולדי?

זה בולדוזר קטן. אחד החברים בבית הספר היסודי החליט שאני בולדוזר קטן, או בקיצור בולדי, ומאז אני נאלץ להסתובב עם הכינוי הזה.

ומאיפה אתה מגיע אלינו?

אחרי שהשתחררתי מצה"ל, נכנסתי לעבוד בלול - מנהל חוות לולים א' שבתוך הקיבוץ. זהו תפקיד קשה ומאתגר, הכרוך באחריות כבדה ביותר.

אחרי שסיימתי שם שנה, יצאתי לשנת התנסות בתל אביב. עבדתי בתור גנן נוי ואחרי שמונה חודשים חזרתי לקיבוץ. מהשנה הזו יצאתי בהרגשה שכרגע עדיף להשתלב בחברה הקיבוצית כי הדרך שבה אנו חיים היא יותר טובה לנפש ולאדם. אם עושים אותה כמו שצריך.

חגי, מאיפה אתה מגיע אלינו?

חגי: אני משוחרר רק שנה. שירתתי כקצין בפלחה”ן צנחנים. סיימתי את השירות כקצין המבצעים של יחידת הסיור החטיבתית של הצנחנים.

הגעתי לעונת המסיק הקודמת, עבדתי בבית הבד. כשנגמרה עונת המסיק עבדתי חצי משרה בזיתים וחצי משרה בחינוך, כמטפל. באוגוסט יצאתי לחודש למלחמה. הייתי בלבנון במלחמה, באזור הכפרים דבל ורשף.

בספטמבר לקחתי על עצמי את ריכוז החינוך הבלתי פורמאלי - א' עד יב'. מאחר והמשרה של פנינה צומצמה, היא הייתה צריכה סיוע בניהול. אני ממלא את הפונקציה של טיפול בבעיות כוח אדם, תקציבים, נסיעות רווחה, שמירה על קשר עם ההורים וכן לוודא ששגרת היום יום דופקת כמו שצריך. התפקיד הוא עצמאי ודי מוצא חן בעיני.

אלדד, איך זה לעבוד תחת בן כתה?

אלדד: בבקרים אני בעיקר משלים בגן רימון. בשעות אחר הצהריים אני נמצא בזוגון. באחריותי כיתות

ז' וח', שאני המדריך החברתי שלהם. העבודה עם חגי נהדרת. הוא גם חבר וגם בוס. יש בינינו חילוקי דעות, לא על הכל אנחנו מסכימים, אבל יודעים לעשות זאת בצורה חברית.

חגי: גדלנו באותה תבנית, אנחנו רואים את הדברים בצורה די דומה – בעיקר גישות חינוכיות וכדומה.

האם יש צורך בחינוך בלתי פורמאלי ברביבים?

זה תלוי עם אלו הורים אתה מדבר. יש הורים שעבורם לחינוך פה אין שום משמעות. הם לא רואים במטפלים פה דמויות כלשהן, לא חושבים שהמקום נותן משהו. לרוב מרגישים את זה ביחס של הילד למקום. אתה מרגיש את זה גם בהתייחסות של ההורים לבעיות שעולות – שהיא בדרך כלל נמוכה עד לא קיימת.

לעומתם יש הורים שהמקום הזה מאד משמעותי עבורם והם מבינים את הערך המוסף שהמקום נותן. זה כמובן מורגש גם ביחס של הילדים ואני חושב שהם יוצאים מזה די מורווחים.  

העבודה עונה על הציפיות שלנו. אנחנו מרגישים שאנחנו עושים משהו חשוב.