הצצה בתערוכת "מדינו על כתפינו", שהוצגה באולם במהלך יום העצמאות (ותוצג עד סוף יוני) הייתה מרתקת בהחלט!
הסתובבתי ועברתי בין התמונות, בין המשפחות השונות, חיפשתי דמיון וקשר בין דורי וניסיתי לנחש מי זה מי. לבסוף הגעתי למסקנה הנחרצת שהתערוכה הזו היא באמת אחל'ה רעיון – למרות שלא כל כך הצלחתי בחידון. לאחר מספר שבועות, גוזלי העורך (אני דווקא מעדיף עודד –ע.ג.) לא עשה לי הנחות - יצאתי אל ביתם של היוזמים ללמוד קצת על העניינים של "מאחורי הקלעים".
לטענתם של מאשה ורפי הפעילות הלילית המרכזית בגילם היא בעיקר חשיבה. אז בין חלום אחד לשני הם חושבים ומאתגרים אחד את השני. (ניסיתי לאמץ את המתודה ולאתגר את אשתי עם חידות חשבון ליליות, כמעט מצאתי את עצמי ישן בחוץ באותו לילה).
בכל מקרה אצלם זה עובד אחרת, ולילה אחד הם נתפסו על הרעיון – מה שבטוח שזה לא עזר להם לחזור לישון.
ברקורד של הזוג עמידן יש תערוכות קודמות –
הם הרימו תערוכה של "איך נראינו ביום הקמת המדינה", הם הרימו את – "תערוכת המשפחות בחג ה- 60" והיום הם כבר חושבים על "נושא הנישואין".
הכנת התערוכה ארכה כארבעה חודשים כולל – פרסום, איסוף תמונות, עריכתן, הדפסתן, מספורן, קטלוגן ותלייתן.
בתערוכות הקודמות עבדו העמידנים מול מעבדה בב"ש. הפעם עמד לרשותם עזרא צחור השפיץ, שבמסגרת היזמות והעיסוק בצילום ועריכה, ממוחשבת, ובתיאום עם העמידנים נתן יד ועבד בגדול.
עזרא הנמר – "נתן בראש" ימים ולילות – סרק, העלים חוויות לא קשורות וחידד את הדמויות. משם נשלח דיסק התמונות לב"ש והתמונות חזרו בגודל 3A, מודבקות על לוח מוקצף, מוכנות לתליה (בתחילה, הייתה בעיה בדרך המספור. אך יוסי איל חיפש פתרונות – והרביץ רעיונות...).
בדרך תליית התערוכה נבחרו מספר מימדים, שיחד הביאו לתוצר הסופי המרתק.
למעשה, מאה שבעים ואחד איש מסרו תמונות, וצריך היה לחשוב על דרך האוצרוּת על מנת לתת חווית צפייה למתבונן.
מימד אחד של התערוכה הוא ציר הזמן –
התערוכה נעה מימי הפלמ"ח העליזים (והעליזים פחות) עד לצה"ל של ימינו.
בנוסף שולב מימד נוסף – המימד המשפחתי. כך ניתן להתרשם מצד אחד, מהרב דוריות ברביבים ומצד שני מההקשרים המשפחתיים בכפר שלנו.
עוד ניתן ללמוד על אנשים שבאו לרביבים מהתפוצות וקיבלו את הדפוסים הישראלים, כשהגורם המאחד הוא לא פעם – השירות הצבאי בארץ ובחו"ל.
בנוסף ניתן ללמוד על מקומם של אנשי רביבים בהיסטוריה של ישראל וכחלק מהחברה הישראלית – והלב נמלא גאווה.
העמידנים הכי מבסוטים מזה שאנשים אחרים נהנים ומסתובבים בהתלהבות בין קירות התערוכה.
יישר כוח!!!