הלכתי ראיתי - עדין קוה

אסיף 150

משנאספו 150 מדורים של "הלכתי, ראיתי" בחרתי את חלקם, מיינתי לפי נושאים והעליתי אותם לאתר האינטרנט של רביבים. התחלתי לפרסם את המדור בעלון בשנת 2000 והמדורים מהווים גם תיעוד היסטורי של אתרים ואירועים. הקטעים, שמובאים כלשונם, נכתבו כהתרשמות אישית בעת צעידתי סביב המשק. בדרך כלל כתבתי בשני רבדים: מה שראיתי בהליכה ומה שחקרתי על ההיסטוריה של הנראה היום. בכתיבה נעזרתי בארכיון, בזכרונם שלחברים ובמרכזי ענפים ששמחו לעלות לכותרות כאשר האחריות על הנכתב היא עלי בלבד כ"מספר-כל-יודע".השם למדור ניתן ע"י ויקסי שהיה עורך עלון תומך ומעודד למדור. הסיבה העיקרית להתמדתי היתה ועודנה התגובות החמות שקיבלתי מהקוראים.ואלה הנושאים על פיהם חילקתי את מה שפורסם. בתוך כל נושא הסדר הוא כרונולוגי, לפי מועד הפרסום:כללי. ענפי בעלי חיים: לול, רפת, דגים. ענפי הצומח: זיתים, שחרור. מים. תעשיה. תרבות ופנאי. נוי. אתרים נוסטלגיים. מחוץ לרביבים.סוכות, חג האסיף תשס"ט – אוקטובר 2008.

עדין קוה

אוגוסט 2010: נוספו מדורים שפורסמו מאוקטובר 08.

משק – בעלי חיים

אפרוחי רביבים

מחסן ביצים ומדגרה

לול  כללי

רפת

כללי

בניה חדשה

דגים

משק – ענפי הצומח

זיתים

היסטוריה

הליכה במטעי הזיתים

בית הבד

גידולי שדה

היסטוריה

שחרור

מים

משק – תעשיה

רביב

רבל

חברה

תרבות ופנאי. טיולים בחצר

נוי

שיכון ומבנים

אתרים נוסטלגיים

מחוץ לרביבים: שכנינו וחיות אחרות.

אפרוחי רביבים

מחסן ביצים ומדגרה

לול  כללי

בימים אלה נסגר מחסן ביצים, המחסנון הקטן שגדל ב"שיטת הטלאים" יחד עם התרחבות ענף כנף. במחסן זה נוקו, מויינו, נשקלו וסודרו מיליוני ביצים. אלה יתבצעו מעתה בתוך שטחי הלולים. עשרות חברים עבדו במחסן, בעיקר בשבתות. חברים שהגדילו עשות רכזו במשך שנה שלמה. בימים שניקו ביצים  במכונת גלילי נייר-זכוכית הגיע לעבודה בנימין יונגרמן ז"ל, אביה של רותי רענן, והוא היחיד שהתמיד במקום למעלה מעשר שנים. בפי אנשי הענף נקרא בִנְיומִין. הגיע מחיפה בתחילת שנות השבעים והוא כבן שבעים, כלומר פנסיונר. בניומין עבד שנים רבות בנמל והתברך בכח פיזי למרות גילו המתקדם, כך שעבודה לא היתה הבעיה שלו. בניומין, שהיה אדם מאורגן מאד ריכז את המחסן ואת המתנדבות הצעירות שעבדו שם. השתמש בלקסיקון מיוחד כמו צֶ'רֶפָאכֵס (ביצים עקומות), סְטִיפָה (6 תבניות ביצים). הספציאליטֶט שלו היה הכנת ליקר ביצים וחלוקתו לידידיו. בניומין נפטר לפני 15 שנה. ותיקי הענף זוכרים אותו מחדש עם סגירת המוסד הזה.

15/12/00

ההולך ליד המדגרה תוהה מה שוב מרחיבים שם... עד לא מכבר היה למדגרה מגרש חניה קטן. בשבוע שעבר כוסה המגרש בבטון עליו יוצבו בקרוב של שלוש מכולות קירור. המכולות יוצרו בחיפה לפי מפרט של רביבים. אכן, המדגרה שוב מתרחבת: בעוד כחודשיים יגיעו מבלגיה שני תאי הדגרה חדשים. כל תא - מתוצרת פטרסיים - מכיל 60 אלף ביצים. המקום המיועד להם: חדר קירור הביצים שמול משרדי התאגיד. מכאן ההכרח למצוא חלל קירור חלופי. בית הקירור של המשק אמנם קרוב אבל הצריך השקעה גדולה ושותפות מכבידה. לכן הוזמנו שלוש מכולות קירור. בשתיים יקוררו הביצים (18 מעלות) והשלישית - בשלב זה - תשמש מחסן. ההרחבה הנוכחית היא אחרונה במסגרת "תכנית האב" שהוכנה לפני מספר שנים. לאחר תוספת זו יגדל כושר הייצור של המדגרה עד 11 מיליון אפרוחים בשנה. כן ירבו.

1/02

ההולך מסביב לקיבוץ רואה את שטח הלול אך לתוכו לא ייכנס. לא מכבר סיימתי קדנציה של 30 שנה כעובד שבת ב"אפרוחי רביבים". ראשיתה במחסן ביצים המנוח וסיומה בשטח א' של הלול. בדרך כלל קיבלתי הרמת גבה כשסיפרתי שאני ממש נהנה לעבוד שבת בלול. משסיימתי זו הזדמנות לעשות נפשות לעבודה שגם הכנסה נאה בצידה. לא אפליג לתקופת המתנדבים הרחוקה-משהו אלה הצעירים הנצחיים שתמיד יהיו בשנות העשרים שלהם. עם כל ההפתעות שהכינו לי לבוקר השבת, החיוניות שלהם פיצתה על משובות הנעורים. שעת ההתחלה בלול מוקדמת, את פני מקבלת צינת בוקר נעימה. הריחות בתוך הלול גם הם אהובים עלי: "ריח הזבל" (זר לא יבין) וניחוח התערובת יש בהם מטעם הראשוניות ששבתה אותי. הריח שהפיקה המשרפה (עופות מתים חייבים לשרוף) נעלם לפני כשנה עם רכישת משרפה (יקרה!) שאינה מייצרת ריח. החלק הפחות נעים היו מחלות של העופות ותקלות טכניות. תקלה מציבה אתגר להתגבר עליה ולא להעיר את האיש הטכני משנת השבת. במצוות המקלחת ניסיתי לראות את הצד החיובי: להיכנס אליה בקיץ החם או להתחמם בקור העז של החורף. מערן בן-זאב שהכניס אותי לסודות המקצוע נחלתי את ההתמכרות לרדיו, לגל"צ. איסוף ביצים ורוב עבודות הלול אפשרו את התענוג של האזנה למוסיקה. הרגשת בית ונחת גרמו לי טפסים שהמצאתי בתחילת שנות השמונים ועדיין בשימוש, למרות המיחשוב...

29/11/02

השבוע אוכלס שטח ד' של הלול  ב-20 אלף פרגיות צעירות ומכרכרות ועוד מספר מתאים של זכרים שאמורים להפרותן. במבנים שהוכנו לכבודן באים לביטוי כל החידושים המקצועיים שנלמדו במהלך השנים ולא יכולנו ליישמם במבנים ובשטחים העתיקים של הלול. האמת, לא כל החידושים שהרי שטח ד' הוא למעשה שדרוג של לולי פיטום שנבנו ברתמים לפני כעשרים שנה. עם פרסום שורות אלה הסיור במקום כבר אינו אפשרי היות שהשטח הוכרז "סגור".לא אכנס לכל המרכיבים הטכניים-מקצועיים ואציין את שני החידושים העיקריים. שטח ד' יהיה הראשון שבכל המבנים הותקן אוסף ביצים אוטומאטי מתוצרת ונקומאטיק (הולנד) שנוסה בשטח ב'. במקום שהלולן מטייל בלול  ואוסף ביצים – אלה מתכנסות אליו. החידוש השני: מאביסים מתוצרת צ'ורטיים (בלגיה). אחרי 500 שנה בהן הזנו את העופות ממאביס שרשרת  עוברים למאביס צלחות. מאביס זה מחלק את התערובת במכה אחת לכל הנקבות, כלומר בצורה שוויונית, ומורם לתקרה לאחר ההאבסה, הלול מרווח יותר וניתן לגדל בו יותר עופות. כשמשקיעים כסף בלול, לולן טוב שואל כמה ביצים נוספות יקבל. הצפי משטח זה שאכן נקבל יותר ביצים (למ"ר בנוי).אמרתי לא כל "החידושים" היות שכיום ניתן להגיע לרמת  אוטומציה גבוהה עוד יותר: התרנגולת מטילה ביצה בתוך הלול  והלולן מקבל אותה מסודרת על מגש בתוך עגלה…

23/1/04

ההולך סביב הקיבוץ שם לב לגדר חדשה שמקיפה את שטח א' של הלול, ליד הרפת.  ההשקעה בגדר גדולה למדי  ולכן השערים הישנים טרם הוחלפו. אלה, החליטו הלולנים, יוקמו בעבודה עצמית בשלב שני. הגדר נועדה להפריד בין העופות לבין הולכי על שתים. שטחי הלולים גודרו לפני כ-30 שנה על מנת למנוע הדבקה של העופות במחלות נשימה שהעיקרית בהן נקראת בפי הלולנים אם. ג'י. (.M.G) (מיקופלזמה גליספטיקום). ללהקה שנדבקת במחלה זו השירות הוטרינרי מוציא צו חיסול מיידי. היות שהמחלה עוברת בתורשה לאפרוחים שאנו משווקים יש להשמיד במקביל גם את הביצים שנאספו וכבר הוכנסו למדגרה. הפסד על להקה שמחוסלת עלול להגיע למיליוני שקלים– תלוי באיזה גיל של העופות מתגלה המחלה. לכן כל כך חשוב שהעבדים יתקלחו לפני כניסתם לשטח. הסכנה העיקרית בחדירת גונבי עופות היא איפוא בהעברת מחלות. הגדר הישנה כבר לא מילאה את יעודה.כרגיל, יש גם מי ש"מרוויח" מהמחלה. כשמחסלים בארץ מספר להקות, כמו שקרה אשתקד, נוצר מחסור בביצי דגירה בשוק. או-אז למי שברשותו ביצי דגירה עושה קופה היות שהביקוש לאפרוחים  עולה והמחיר בהתאם. למזלנו הלול שלנו היה רוב השנים בצד "המרוויח".

19/3/04

לפני זמן מה ביקש ממני אחד ממנהלי הלול רשות לעקור שני עצים גדולים בשטח א'. הודיתי על המחמאה והשבתי שלמרות השנים הרבות שהייתי מנהל השטח אין לי אמירה בנושא ושיחליטו בלעדי. האמת, בהליכותי סביב הקיבוץ אני מסתקרן לא פעם להיכנס לשטח א' (צמוד לרפת) של הלול  ולראות מה חדש.  השבוע ניצלתי את קשרי ומימשתי את סקרנותי. ביקרתי בשטח וגם אספתי ביצים באחד הלולים, יעני לא רק אורח.לא מיותר לציין שהכניסה כרוכה במקלחת. מבנה המקלחת אסטטי והמקלחת נעימה, רק בחירת בגד מתאים למידות העובד נשארה בעייתית כמו אז...עם כניסתי לאיסוף חזר אלי ניחוח הזבל, זר לא יבין זאת… לא אספתי ביצים בארבע השנים האחרונות אבל הביצים אותן ביצים, שיטת האיסוף אותה שיטה וכן גם התרנגולים עדיין תוקפים את העובדים. סוג העובדים השתנה: ביבי הצליח להכריח את הישראלים לעבור לעבודות פשוטות. בעבר הלא רחוק כל האוספים היו תאילנדים. עתה נותר אחד והאחרים ישראלים: חלקם מגיעים מירוחם ואחרים גרים ברביבים. בתוך הלול פגשתי את חברי משכבר, וכאן טמון סוד ההצלחה של הענף: בצוות נוצר שילוב של ותיקים שמתמידים עשרות שנים, וחברים חדשים, שכירים ותאילנדים.האוסף מסדר את הביצים על מגשי המדגרה. המלוכלכות מופרדות ועוברות ניקוי בתוך שטח הלול. החידוש העיקרי: לא מכבר הושלם הצינון של שני לולים נוספים ועתה כל המבנים מצוננים. לעופות ולעובדים – ינעם.

28/7/06

אחת ההשקעות הגדולות של רביבים בשנים האחרונות עומדת לפני סיומה. ההולך לשטח ג' של הלול אינו יכול שלא להתפעל – וואהו! 5.5 מיליון שקלים הושקעו בבניה וחידוש שטח הלולים שמשקיף על מטע הזיתים.תחילת הבניה של השטח היתה בשנת 1992 . אז נבנה מבנה אחד בלבד והכוונה היתה להרחיבו לשטח מלא של 5 דונם בדומה לשטחים האחרים שלנו. אחרי 14 שנה המשימה הושלמה. בחודש מאי התחילה בנייתם של 3 לולים (כל מבנה בשטח של 1.3 דונם!) נוספים שעתה הושלמו. אמנם השטח הוכן (יושר)כבר בשנת 1992 אבל עתה היה צורך בעבודות תשתית נרחבות: תגבור חשמל ומים, דרכים, גידור, הקמת מיכלי תערובת חדשים, חדר קירור, חדר חיטוי ועוד. מהלול היחיד שהיה בשטח נותרה רק המעטפת וכל הציוד הפנימי חודש.לא אפרט את כל החידושים הטכנולוגיים המרשימים שהותקנו בלולים. אסתפק בעיקר: בלולים הותקנו אוספי ביצים אוטומטיים מתוצרת ונקומאטיק (הולנד), שנוסו במבנה אחד בשטח ב' והותקנו בשנת 2004 בכל המבנים בלול רתמים, החידוש הפעם שהביצים נוסעות על גבי מסלולים מהלולים למחסן ושם מסודרות על גבי מגשים. כך מסוגל עובד- שנים "לאסוף" עד 20 אלף ביצים ביום. הביצים מוכנסות לחדר קירור וממתינות למשאית שתוביל אותן למדגרה.חידוש נוסף: מבנה אחד חשוך. כלומר העופות כלל לא יראו אור יום. ע"י כך שולט הלולן בשעות האור אליהן נחשפים העופות כשהתוצאה המקווה היא הטלה מוגברת. העבודה בוצעה ע"י חברת אגרוטופ-הפח. אוספי הביצים הוצאו מהארגזים והורכבו ע"י צוות הלול.

מומלץ לבקר ולהתפעל.

8/12/06

רפת כללי

רפת – בניה

כשהגעתי לרפת בליל שבת הקודם בני אוסדון כבר התרוצץ עם זרנוק ואריק יצחקי גרף מהקרקע שאריות חציר עם המעמיס. נער אחד  קיבל ג'וב: להתיז על אריק מים לצנן אותו מהחום העצום שהתפשט מערימת החציר העולה בלהבות. זרם המתעניינים התעצם מרגע לרגע. ליל שבת השעה שבע וחצי ערב. כמה שעות קודם המלצתי במדור זה לטייל ברפת... הכבאית שהובאה הבוקר מהמועצה "למקרה הצתה" כבר הזרימה מים על הערימה הבוערת אבל היא היתה כמחט בערימת שחת או כטפטוף על ערימת חציר בוערת.החברים המתקבצים עוסקים בהערכות ומנסים לדלות מידע משמחה שגילתה ראשונה את האש בצעדה היומית שלה סביב הגדר. רמי חקשור מספר שבדואי שלו משכנינו טלפן והודיע לו על המתבן שעולה באש. מגיעה כבאית מבסיס טללים השכן. צוות של שלושה חיילים לא הצליח להתניעה והם מסתלקים. כבאית שהגיעה מאופקים יורה מים מהתותח שלה כך שמימיו יעכבו את התפשטות האש לעבר עמוד החשמל. העמוד קרס והכבאית מסתלקת. האש בשליטה ואינה מאיימת על הערימות הקרובות. הגיעו שני מאניטו, גיא ברגמן וחזקי מפרקים את המתבן הסמוך ומרחיקים את החבילות המפויחות. תכונה גדולה מסביב: אמבולנסים, כבאיות, רכבי המשטרה המקומית והאזורית. יוצאים לשטח לחפש את עקבות המציתים. זרם הבאים מתעצם. מעין הזדהות יותר מאשר סקרנות או יכולת לעזור. האש מהפנטת את הצופים בה. צופים איך "מעשה ידינו עולים באש". האם האינתיפאדה הגיעה למקומותינו?!  במשך הלילה הופקדה שמירת חברים ונעורים על האודים העשנים. למחרת, בשבת, בהליכת הבוקר שלי בני כבר על ראש המתבן, שנראה כמו הר געש עשן, מפזר עם השופל ערימות חול שיחנקו את פוטנציאל האש. גם בבוקר השבת נמצאים חברים וילדים במקום. רומיילי מגיע וסולל דרך עפר על ערימת החציר העשנה. הובאה ממטרה שעבדה 24 שעות ולמעשה החליפה את השומרים. יומיים מאוחר יותר הערימה עדיין עשנה.

20/10/00

הלכתי לבריכות הביוב. כאן מייצרים מדי שנה 120 אלף קוב מים. אמנם לא שפירים, גם לא מטוהרים אבל בהחלט מתאימים לגידול אספסת. צנרת הביוב מנקזת את כל הג'יפה מדירות החברים, מהרפת, המדגרה, המטבח ומהמכבסה - אלה היצרנים הגדולים - ושופכת הכל לתוך בריכות שיקוע. לאחר ששקע מה שבדרך כלל צף... המים עוברים לבריכת חמצון וממנה להשקיית 60 דונם אספסת. מים אלה - שהם מחוץ למיכסה שלנו - מייצרים מזון ירוק לרפת. ברוב חלקי הארץ לא ניתן לגדל ירק בכל עונות השנה, בגלל מזג האוויר. ברביבים מספקים ירק לחולבות כל השנה וזהו אחד ממפתחות ההצלחה המקצועית. מתקן הביוב ממוקם בין החממה לבין בריכות הדגים. לפני כ-3 שנים, במימון המועצה, המתקן שודרג מבחינה בטיחותית: גודר מחדש, והיום האזור נקי, מטופח ומשולט כראוי.

23/2/01

מומלץ להולך סביב הקיבוץ לסטות ולבקר בחצר האחורית של הרפת. זה הכינוי של "מרכז המזון" שהוקם בסוף שנות השבעים, בימי ריכוז עזרא צחור. אז החליטו תזונאֵי הענף שמוטב לפרות לאכול מזון כבליל של סוגים שונים. עד אז הגישו לפרות תערובת בנפרד, סלק בנפרד וכד'. המרכז מחולק לשלושה חלקים: מבנה שבו עשרה תאי אחסון למזון מרוכז: כוספָה, זרעי כותנה, סובין, גרעיני שעורה, תירס לחוץ, כיכרות לחם שנקנות ממאפיה בצפון. החלק השני: תחמיץ בשלושה בורות מכוסים בפצלי נייר במקום הצמיגים של פעם. תחמיץ מכינים באביב, מגודל ברָ"ם, מובל ומהודק ע"י משפחת רומיילי. החלק השלישי: רחוב המתבנים ובו קש חיטה, קש אפונה, חציר דגן, קש תירס, שחת בטנים, שחת ועוד. המתבנים משולטים ומסודרים במרחק שמבטיח הגנה משריפה. מעבר לגדר הוכנו משטחים לבניית מתבנים חדשים עם התרחבות הרפת. הפרות אוכלות מדי יום כמות של 15 (!) טון, רוב המזון מוגש כבליל שמוכן בעגלה המיוחדת ששמה התפרסם כסֶלְף. האתר מסודר, נקי כיאות לשיטת האיזו.

23/3/01

ברפת קורים דברים. כל יום. מומלץ לטייל אבל בזהירות כמו באתר בניה.

הרחבת הרפת היא הפרוייקט החקלאי הגדול ביותר ברביבים - מדובר בכמה מיליוני שקלים !  החולבות של רביבים כבר עברו לשיכונים החדשים. עתה עובדים על הסככה שלישית - היא מיועדת לפרות שיגיעו מניר-אליהו. במקביל נבנית חצר לעגלות (מגמילה עד בגרות) - המבנה המזרחי ביותר - קרוב לח - י - - ה  לשעבר. המבנה המשושה שליד הכביש (במקום בו עמדה הרפת הראשונה)  שמתרומם ממש בימים אלה הוא דיר היונקים שיחליף את כל המבנים הישנים והרעועים של הדור הצעיר, כולל המלונות שבתוך חורשת הזיתים. הצורה הארכיטקטונית המיוחדת של  דיר העגלות מושפעת ממבנה הפָגודה  בחי-נגב, או אם תרצו מאולם התרבות שממול. החומר שנחפר מ"גבעת רביב" נשפך בחלקו בין הרפת ללול כתשתית עתידית לרפת השלישית שתגיע לרביבים... ההולכים סביב המשק יבחינו שמעבר לגדר (החדשה), מול הרפת, הונחה תשתית למתבנים שיידחקו מהרפת המתרחבת. סביב המתבנים ייחפרו תעלות הגנה... 

6/10/00

לכתוב על ריחות דומה ללימוד שחיה ע"י השכלה בכתב... מעטים מטיילים בשבת בשעה שש בבוקר. היות וטיילתי עם נכדתי הצעירה בשעה מיוחדת זאת אנסה לתאר את מה שהרחתי וגם אהבתי. מזג האוויר היה סגרירי משהו, אווירה כעין-אירופאית מהורהרת. כך נחה עלי המוזה להציע מסלול ריחני לסבא / סבתא שמטיילים עם נכדם בבוקר שבת.האזור הריחני ביותר הוא, איך לא, סביב הרפת: ריח הזבל מעורב בניחוח החציר ושאר ירקות ש"הסלף" מגיש לפרות. עוד כשעברתי בדרך העוקפת נהניתי מריח חציר הדגן שנערם בגורן החיצונית קראת בואן של הפרות מכפר עזה. בעלייה לרפת נודף ניחוח התחמיץ מהבור הפעיל

גם הוא נבנה לא מכבר. מהאורווה עולה ריח זיעת הסוסים למרות שעדיין לא דהרו היום.הלאה בדרך העוקפת מתפשט ריח הריתוך מעבודתם של שני סינים עם רתכת בסככה חדשה. המאווררים דוחפים החוצה ממבנה הלול ריח של זבל עופות ושאריות תערובת מהזנת הבוקר ומזכיר לי את אהבתי הישנה בשנותי בשטח א' של הלול.חלפתי על פני "שמניית-רעות" (מחסן ביצים ההיסטורי) וריח טוב של שמן ועצי זית עולה באפי מהחביות שבחוץ. ליד המוסך עולה מן האדמה הספוגה ריח שמן מכונות. רחרחתי ברביב אבל – כלום. חתכתי לחדר האוכל ממנו התפשט ריח של ביצים מטוגנות. הרגשת בית של בוקר שבת.

שבת בבוקר, השעה שבע וחצי. הלכתי וראיתי ליד מכון החליבה מיכלית סמי-טריילר של קואופרטיב "הנגב" מרוקנת בשלוק של חצי שעה 32 אלף ליטר חלב! זו כמות החלב שנחלבה בשתי היממות האחרונות. מנת שיווק זאת היתה מאוחסנת במיכל חדש שהקיבולת שלו 40 אלף ליטר. למה חדש? במיכל הישן (נבנה  ב-1976) שלנו ניתן למלא רק 18 אלף וכך גם המיכל שהובא מניר-אליהו. שני המיכלים בני עשרות שנים וזה שהובא מניר-אליהו נחבל אנושות בדרך הארוכה לנגב. שני המיכלים אבדו מכושרם ולא עמדו בתקן הקור המחמיר שהוציא משרד הבריאות לאחסון חלב. בשיא הייצור השנתי (כמות חלב ביממה) המיכלים לא יצליחו לקרר כנדרש ובעיקר לא נוכל לאחסן כמות של יומיים במקרה חירום. שני נימוקים אלה הביאו להשקעה של 50 אלף דולר בבניית המיכל החדש שיקרר 6.5 מיליון ליטר חלב בשנה. מיכל זה הוא הגדול בארץ לקירור ישיר, כלומר החלב מגיע ישירות מעטיני הפרות. חלק מההשקעה נשאר ברביבים כי חמי "קירור ומיזוג" היה הפרוייקטור של הסככה, ביצע את ההתקנה וגם ייבא את יחידות הקירור. המיכל שעשה את כל הדרך ממעלות התחיל השבוע לקרר ורמת הקירור הפתיעה לטובה גם את היצרן...

15/11/02

השינוי הבולט  והמרשים ביותר בהליכה סביב הרפת הוא הגודל: סדרה של 7 סככות חדשות. בימים אלה הקבלן "בניה משקית" סיים את עבודתו שהחלה לפני שבעה חודשים, שעיקרה היה בניית 4 סככות חדשות עבור הפרות שהגיעו מכפר עזה. כמו-כן נבנו שלושה תאים נוספים במרכז המזון, בור תחמיץ נוסף וחדר מפגשים לצוות. היקף הפרוייקט כחמישה מיליון שקלים. כזכור, היונקיה ומכון החליבה הוכנו מראש לקראת הרפת השלישית.שיא העונה משאית החלב תעמיס כאן מדי יום 28 אלף ליטר. לכל חליבה נוספת שעת עבודה וחולב נוסף לשנים שעבדו עד כה. בשטח יהיו 2,500 טון חציר וקש, חלקם  בגורן שמחוץ לגדר, שבשלב זה עדיין ממתין לחציר הבוטנים.בחלק מהסככות החדשות הותקן סקרייפר-רובוט שגורף את הזבל  6 פעמים ביום מהסככה לתוך הבור שבקצה הסככה. מתקן לא-זול זה חוסך עבודת שופל, חוסך רעשים שמטרידים את שלוות הפרות ובעיקר משפר את ניקיון העטינים. ביונקיה הותקן רובוט הזנה נוסף. הרובוטיקה מאפשרת הזנה (באבקת חלב) ע"פ גיל ומשקל העגל. כשהרובוטים יוזלו והפרות יתרבו יתקינו רובוטים בחצרות של הסככות וכל פרה תבחר לה רובוט שמתאים לה וזמן נוח לה ותיחלב ללא תאילנדי או חולב אחר. אבל זהו חזון לאחרית הימים.ובאשר לשם הרפת המשולשת הוא יישאר ר"ן 2000 כי על מותג לא מוותרים.

29/07/05

האמת, הריח החזק הסיט אותי ממסלול ההליכה הרגיל. נמשכתי אל ניחוח החציר הטרי. בסוף השבוע שעבר, כשהתקרבתי למרכז המזון של  הרפת, ראיתי כ-20 אנשים מתרוצצים סביב בור התחמיץ המתמלא.הפעילות היתה בשיאה: ארבעה פול-טריילרים, שלושה שופלים-מהדקים ורכבים רבים מסביב. מוחמד רומיילי, הקבלן האולטימטיבי שלנו, מנצח על המלאכה כשהוא עצמו יושב על אחד השופלים. השנה נקנה התחמיץ (חיטה) בחוות טל-אור שעל כביש אורים-רעים. הקציר בחווה בוצע ע"י שתי מקצרות של קבלן אחר , נאסף ל"ואלים" והועמס על שבעה פול-טריילרים של רומיילי שהובילו את היבול מטל-שחר לרביבים. התכנון היה למלא שני בורות-תחמיץ שיכילו יחד 3,500 טון אבל בגלל הבצורת נקצרו רק 3000 טון. תחמיץ זה הוא חלק מהמזון הגס בו מוזנות הפרות. הרפת הפסיקה לגדל ירק (זון או אספסת שגודלו על מי הביוב). בנוסף לתחמיץ החיטה יוכן בקיץ תחמיץ-תירס. כמו-כן מואבסות הפרות בשחת. על מנת לקבל מושג על היקף המבצע: עלות ההובלה וההידוק בלבד היתה כ-150 אש"ח! כל המבצע נמשך חמישה ימים בלבד.

31/3/06 

כמי שהולך סביב המשק אני מתפעל יום-יום מבניית הסככה החדשה של הרפת, כמו על שמרים. מדי ערב מונחים החלקים החדשים לרגלי הסככה ולמחרת הם כבר חלק מהמבנה המתרומם. העבודה מתנהלת ממש כמו במשחק לֶגו.סככה זו, שנבנית ע"י קבלן לא גדול מכפר ורבורג, תאוכלס בסתיו. הסככה מיועדת לאכלס כ-210 חולבות נוספות וכך יעבור מספר החולבות ברפת ר"ן את ה-1,000. לפני האיחוד עם ניר אליהו בשנת 2001 היו ברפת רביבים 280 חולבות בלבד. ההתרחבות האחרונה מתאפשרת, בין היתר, בגלל צריכת החלב המוגברת בארץ והסרה בפועל של מיכסת החלב.פרישת הסככות, כולל זו החדשה, תוכננה כבר בתכנית האב של הרפת כך שכל השירותים הנלווים מותאמים להיקף החדש. בעיה אחת שהתעוררה היא חוסר מקום למתבנים, כלומר שטח לאחסון חבילות קש וחציר למספר הפרות החדש. הבעיה נפתרה ע"י "השתלטות" של הרפת על הגדרה הגדולה של האורווה ובשבוע שעבר הוקם בתוכה מתבן חדש.מכון החליבה עדיין מסוגל יהיה לשרת את מספר החולבות הגדול אבל נראה שאם נרצה בעתיד בהגדלה נוספת יהיה צורך בתוספת עמדות חליבה במכון. ר"ן אינה שוקטת על שמריה ולאחר השקעת 2 מיליון ₪ אלה צפויה בקרוב בניית סככה נוספת – לגמוּלים – שתגדיל בפועל את היונקיה. הסככה תיבנה במקום הקרוון של הרפת, שיימכר ולמי מההולכים שמודאג מקירבת הסככה למסלול ההליכה: הסירו דאגה מליבכם, הגדר תוזז. פשוט יישרו את הקו ע"י ביטול צורת האות V בה מעוצבת הגדר, מסיבה שלא הצלחתי לברר.

27/6/08

ובימים אלה כשזאב מסתובב בחצר מומלץ להבדיל גם למי שאינו מתפלל...השעה 5.30 בבוקר. ברפת העבודה בעיצומה. שלומי כבר השכים ב-3.00 על מנת להאביס את הפרות לפני חליבתן. אורי בן-יוסף ושני תאילנדים התחילו את החליבה בשעה 02.00 (!) וזו תסתיים בעוד כשעה. לשולחן הקפה מסבים חזקי וגיא ברגמן ומתכננים את היום. הנה מגיע ליום עבודתו הראשון גיא בקר שסיים קדנציה בענף אחזקה ויקבל על עצמו את בריאות העדר. עוד מעט יגיע טנק החלב על מנת לרדת לערבה עד מחלבת יוטבתה. בספטמבר אמורה היתה להסתיים בניית הסככה החדשה. תענוג היה לראות את העבודה ואת הגימורים והנקיון מסביב. כבר בימים האחרונים של אוגוסט נכנסו 100 "היבשות" ובדיוק ב-1 בספטמבר נכנסו לחצר השניה של הסככה עוד 100 חולבות שהמתינו בצפיפות בסככות אחרות ועתה ירווחו ויגבירו את תנובת החלב. במקביל לבניית הסככה הוכנה חצר-מתבנים רחבת ידיים מחוץ לגדר, בואכה כרם הזיתים. לחולבות הנוספות נדרשת תוספת מזון ויש גם סיבות של בטיחות: המתבנים מחוייבים להיות במרחק תקני (ע"פ חברת הביטוח). בקרוב יראו ההולכים שחצר זו מתמלאת במתבנים של חציר בטנים וקש חמניות.ולסיום צפירת ארגעה להולכים סביב המשק: קטע הדרך שהועתק בגלל בניית הסככה ועתה מעלה אבק בהליכה ירופד בקרוב בחומר ואדי. ולהולכים – ינעם!

5/9/08

יום אחד, בהליכתי ליד גדר המשק, הבחנתי בערימת קורות ברזל מבהיקות שהונחו לא רחוק ממרכז המזון. מדי יום פחתה כמות הקורות מה שוב מרחיבים את הרפת?.מסתבר שמגדילים את המפטמה. הרפת ידועה בעיקר בייצור החלב המשובח שלה ובמשרדיה תלויים הפרסים על הצטיינות שמעניקה מחלבת יוטבתה מדי שנה לאחת מהרפתות שמשווקות לה חלב. ענף פחות ידוע הוא גידול עגלים לבשר השנה היו כ-560 המלטות של עגלים זכרים ברפת ואלה מפוטמים לייצור בשר. הגיל האופטימלי לשיווק עגלים חור-לבן הוא 13 חודש עם הרחבת הרפת נוצרה צפיפות במבנים שמיועדים לגידול זכרים: מתחילים ביונקיה, עוברים לסככת הגמולים ולבסוף הם נוחתים במפטמה. המפטמה, שנבנתה בתחילת שנות התשעים, היא המבנה היחיד שלא הורחב מאז נוסדה ר"ן 2000.בשנה זו הרפת נבנתה מחדש עם העברת רפת ניר אליהו. לאחר חמש שנים הועברה לכאן הרפת של כפר עזה וסככה נוספת נבנתה בשנת 2008 כשנוצר בארץ מחסור בחלב. הרחבה זו גם אפשרה מאוחר יותר את אומנת ניר עוז. הבניה האחרונה היתה בשנת 2009 – חצר גמולים שצמודה לארכיון רביב.הרחבת המפטמה תיצור הקלה בצפיפות, תאפשר לשווק את העגלים בגיל האופטימלי ותשפר את הרווחיות. בשנת 2009 עמד ייצור הבשר ברפת על 220 טון. הרחבת המפטמה תעלה את הייצור ל-260 טון. הסככה החדשה שממוקמת אי-שם בקירבת הגדר לכיוון שטח ג' של הלול, תאוכלס עד סוף החודש ב-150 עגלים.

10/12/10

בשבוע שעבר הגיעו לענף הדגים 15 אלף דגיגי שפמנון מתוצרת הולנד. זה היה משלוח ראשון מיבוא של40 אלף לאחר שמכון הדגים הישראלי נכשל במשימת הריבוי. הדגיגים, במשקל גרם כל אחד, הוטסו באל-על ב"קל-קרים" עם חמצן. מעתה תפקידם הבלעדי יהיה להתפטם ולהגיע תוך 8 חודשים למשקל ק"ג אחד. או אז הם מועלים ברשת ומוסעים אחר כבוד לאחת החנויות שמוכרות מזון לתאילנדיםשעובדים בישראל דג השפמנון, שנקרא בלעז קט-פיש, בגלל שפם החתול שעל פניו, אינו כשר אך אהוב אד גם על יוצאי חבר העמים. אוכלוסיה גדולה זו ממתינה בשקיקה להצלחת הייצור ברביבים. מסתבר שאנו היצרנים היחידים בארץ והמים החמים שנובעים אצלנו הם יתרון שמזרז את הפיטום, בעיקר בחורף.בתחילת שנות התשעים הוקם מתקן ניסיוני ליד פינת החי הישנה. בשנת 1998 נוצקו 14 בריכותבאתר הנוכחי ליד החממה לשעבר. בשנים שחלפו הפעילות לא הצליחה לצבור תנופה ולמעשה הגיעה לפרשת דרכים: לגדול או לחדול. משהוחלט לגדול, כלומר להשקיע כסף וכח-אדם, הוזמנה אצל מומחה תכנית אב לאתר. כנראה שההמלצה המרכזית תהיה להשקיע בבניית פילטר ביולוגי.הדגים מוזנים בתערובת מיוחדת שמובאת מ"מתמור" ויש להאכילם כל יום בוקר, צהרים וערב. האתגר העיקרי כיום הוא לנקות את המים מההפרשות של הדגים על מנת לגדל יותר דגים באותן  14בריכות. הפילטר הביולוגי יודע לעשות זאת טוב יותר מכל המתקנים המאולתרים שנבנו באתר.ראשית השבוע המריא יענק'לה יוגב לחודש חופשה ואריק אפרים יקפוץ למים וילמד לשחות ללא

בסוף השבוע שעבר אוכלס בית האימון החדש של ענף הדגים. המבנה הוקם בסיוע תרומה של יק"א בסך 50 אלף דולר. יק"א (החברה היהודית להתיישבות) היא אחד ממפעליו הרבים של הברון מוריס דה-הירש בנקאי  יהודי שחי בגרמניה במאה ה-19. הירש ידוע בציבור בשל מפעל ההתיישבות שיזם בארגנטינה אבל תרומות מעזבונו הענק ניתנות גם היום בתחום החקלאות והחינוך.בית האימון הוקם באחד משלושת גמלוני החממה לשעבר (באחרים מחסן של בית הבד ובהקמה משתלת זיתים) שחופה מחדש ביריעות פלסטיק. במבנה הוצבו 6 בריכות ברזל והותקנו רשת חשמל, מים מליחים, ביוב ומתקני חמצון. בשלב זה, בגלל תקלת רבייה בקיבוץ המעפיל הובאו 10 אלפים דגיגים במקום 50 אלף. האחרים יגיעו בקרוב.הדגיגים הגיעו במשקל חצי גרם כל אחד וישהו בבית האימון כשלושה חודשים בהם יעברו מיונים מדי שבועיים על מנת למנוע מהם לטרוף אחד את השני. כשיגיעו ל-20 גרם יעברו למתקן הראשי מול בריכות הביוב הישנות. הדגים מואכלים שלוש פעמים ביום במזון מיוחד, עשיר בחלבון. הטמפרטורה הרצויה לדגים היא 26 מעלות. בעיקרון החום מסופק ע"י המים המליחים. היות שכמות המים כרגע קטנה הושאלו גופי חימום ממדגה משאבי שדה ובעזרתם חם להם ונעים להם.

החברים מוזמנים לבקר.

23/2/07

היסטוריה

הליכה במטעי הזיתים

בית הבד

  ההולך מסביב לקיבוץ בימים אלה יבחין שבחלקה מול בית הקברות פרוסים צינורות. הטפטוף מטפטף והקרקע נשטפת. כאן יינטע בשבוע הבא כרם זיתים חדש. לפני כחודש נעקרו מ-10 דונם אלה עצי האבוקדו שהיו חזון שנות השבעים: "מטע ללא זמניים". על אותם דונמים ממש ניטע בשנות החמישים הכרם המסחרי הראשון. הכרם הושקה במים שהגיעו מירוחם, לפני היות קו ירקון-נגב. הזנים שגידלנו היו אלפונס (שחור), מלכה (ירוק) ודנוג (בצבע קוניאק). לימים ניטעה בצד כרם זה חלקה נוספת: סולטנינה שהותירה אחריה סככה גדולה. גם היא כבר איננה. מרכז הכרם היה איזי. כרם הזיתים אמור להגיע ל-100 דונם בשלב ראשון, הוא יושקה במים מליחים ויינטעו בו ארבעה זנים: ברנע, סורי, מנזנילו ופְרונְטו (עולה מאיטליה). הירוק יחזור לפאת קיבוצנו.

4/8/00

ההליכה בשטחי המטע לשעבר מדכאת אותי. השטחים הריקים ממחישים את גוויעת החקלאות. בשיאו המטע השתרע על 350 דונם. כיום נותרו בעיקר שורות של שוברי רוח... עידוד מה מצאתי במאה דונם  זיתים צעירים. הלכתי עד לחלקה הקטנה (7 דונם) של המארולָה. ליד היענים, קרוב לכביש רתמים. העצים מרשימים מאד, בני שבע, מוצאם מדרום אפריקה, ניטעו כאן כחלקה נסיונית. בטבע הפרי נאכל ע"י פילים. העצים מזכירים אגוזים והפרי דומה למנגו קטן. אינו טעים אבל ניתן להפיק ממנו מוצרים טעימים, חלקם נמכרים בחניון יוטבתה. אנו קוטפים מספר טונות ושולחים למושבניק מעין הבשור שמפיק מהם ליקר. 3 יתרונות למארולה: אין טיפול בעצים, הם גדלים על מים מליחים ואין צורך לקטוף. פרי בשל נושר מהעץ. העונה התחילה אפשר לאסוף ולהכין ליקר טעום.

1/9/00

לעץ המארולה יתרונות רבים: העץ מפתח נוף מרשים, מבשיל פרי ללא כל טיפול, אין קטיף כי הפרי נושר על הקרקע, מושקה במים מליחים. אבל חסרון גדול אחד: לא נמצא מי שיקנה מאיתנו את הפרי. מוצא העץ מדרום אפריקה. בשנת 1992 נטעו 7 דונם מארולה בתוך המטע הנשיר ז"ל, במימון אוניברסיטת בן-גוריון. בחלקה ניטעו עצים זריעים מהם רצה החוקר יוסי מזרחי לברור זנים מתאימים לישראל. כל הציפיות התגשמו מלבד הליקר שיוצר מהפירות שלנו ע"י מושבניק מעין הבשור שלא  הצליח לשווק אותו. יוסי מזרחי הצליח לסמן זן משופר וגם גייס מימון למטע בן 40 דונם, שניטע בסופו של דבר ביטבתה. בשנים האחרונות נעשו ניסיונות להעתיק את העצים. השבוע החל מבצע העברת העצים לחוות זהר במדבר. 100 העצים הענקיים (משקל 3-4 טון האחד) בני ה - 12 נעקרו ע"י בגר, הועמסו על סמי-טריילר-מנוף, 70 מהם לחוותו של אורן אפשטיין והשאר לחצר המשק: לחי-נגב, לחלקת הפיסטוק ולבוסתן מול החשמליה. לאחר העמסת העצים הבור הענק נסתם ע"י שופל, והשטח ממתין לנטיעת זיתים שממילא מקיפים את החלקה.

18/3/05

כשהלכתי השבוע בכרם הזיתים רוח קרירה לִטפה את גופי ועצי הזית היו נקיים מאבק, מבריקים אחרי הגשם הראשון. הרחתי שהגיע חורף.החקלאות שלנו צמאה לגשם אבל לזיתים גשם מזיק. בגלל ההשקיה במים מליחים מצטברת שכבת מלח בחלק העליון של הקרקע. הגשם שוטף את המלח אל השורשים ואלה עשויים למות ממש בזמן קצר. למניעה המטע הושקה במים מליחים ששוטפים את המלח מעבר לטווח השורשים.מסיק הסורי למאכל התחיל לפני שבוע. מלבד הסורי, עץ נמוך יחסית עמוס פרי השנה, אני רואה שני זנים נוספים: פִיקואַל שמזדהה כחסר פרי (הֵניב הרבה אשתקד) ובַרנֵעַ שעציו עמוסים בחלקות שנמסקו מוקדם. ככל שהתאחר מסיק אשתקד - הפרי של השנה פוחת.הדורֶרֶת שייבשה חלק מהעצים - בעיקר מול הדרך למצפה - לא מתפתחת בצורה מסוכנת. מי שיבחין בעצים מצהיבים ליד השטוצֶרים יחפש את הסיבה בחומר הדברה מ"תקופת השלחין".  החלק הוותיק של המטע כבר בן 5. ההליכה בשטח, עד לאוהלי הבדואים, ממחישה שאלף דונם הם שטח עצום, יותר מפי שניים משטחו של מטע הנשירים במיטב שנותיו. זו עונה טובה להליכה וטיול במטע: ריח השמן באוויר, צבע הזיתים משתנה לסגול וצבע העצים ירוק-אפור נקי. מבט לאמירי העצים מגלה צימוח צעיר שמבטיח את יבול השנה הבאה. מומלץ לטייל בשבת.

27/10/00

 מי שרוצה המחשה של המושג "עצים עמוסי פרי" ילך לחלקת הזיתים הוותיקה - כבר בת 6 - מאחורי מטע התמרים ויראה עצי ברנע שעל הגדולים מביניהם מבשילים עד 100 (!) ק"ג כל אחד. מי שלא רואה - לא מאמין. לטייל בין השורות, לנשום את הניחוח המיוחד, וליהנות. ניתן להתרשם גם מחלקות אחרות במטע. לדוגמא, ב"כניסה הראשית" עם הירידה מ"דרך השמן" (מכיוון שער לול ג'). אחרי שחולפים על פני מרכזיית המים המליחים, מתבוננים אל השורות מימין ומשמאל ופשוט מתפעלים. כזכור, קטיף הזן סורי הסתיים עם 290 טון מ-350 דונם. בשבוע הבא יתחיל המסיק המכני כששתי מנערות יסתערו על השטח. המנערות דגם-הרצה בשוק, מתוצרת מגדל העמק, יודעות למסוק רק זיתים לשמן. המנערות יחליפו את 150 הבדואים שמסקו את ה"סורי". טיילו ותיהנו.

2/11/01

שיא העונה במסיק הזיתים. צוות של 12 עובדים, רובם תאילנדים, מוסקים את הזן סורי: מפעיל המנערת ארבעה עובדים מצוידים במקלות חובטים על העצים ומוסקים את מה שהמנערת אינה מצליחה, והאחרים פורשים רשתות ואוספים את מה שנוער עליהן לתוך כף-משפך שמחובר לטרקטור ומוביל את היבול לקצה השורה. מהמשפך הפרי עובר למיכלי דולב שממתינים על רמסה. את הרמסה רומיילי מוביל לבית הבד. שיטה זו החליפה את העבודה עם גונדולות ששכרנו מחברת כרמל מזרחי, הקונה מאיתנו ומשווקת את השמן.השטח רוכש פעילות שכוללת ביקור של ילדי הגנים ממיתר בליווי הוריהם, בני אוסדון ודורית פרץ.ביום לא ארוך מוסקים 20-15 טון, ביבול גבוה ההספקים גבוהים יותר. ברשותנו שלוש מנערות שמפעיל קבלן, השבוע, בשלושה אתרים: דרך השמן, חוות ראם, ניצני פעמונית. אנו מצפים להזמנת מסיק גם משדה בוקר ומשאבי שדה.בדרך למצפה ניתן לראות חלקת ניסוי כחלק ממלחמתנו במחלת הדוררת. לאחר שהעצים מתו החלקה עברה חיטוי קרקע ונשתלו בה עצים צעירים מהזן פישולין. הניסוי בהדרכת מכון וולקני ומקווים שהטיפול בקרקע יהרוג את הדוררת והזן החדש יהיה עמיד למחלה. הזן ברנע שחלקו רב במטע, עמיד כנגד הדוררת, מחלה שתוקפת כרמי זיתים בכל העולם.בחלקה סמוכה הבדואים, שכנינו באמצעות השייח דחללה, כבר אוספים את הגזם וחוסכים לנו את הוצאתו מהשטח. מסתבר שהכבשים לא רק אוהבות ענפי זיתים אלא שהזית הוא מאכל-בריאות עבורן ומשפר את איכות החלב שלהן. קינחתי בחלקה הוותיקה שסוגרת 10 שנים בשנה הבאה. בחלקה זו, 100 דונם, העצים גבוהים ומרשימים. אשתקד נעקר (ונמכר) כל עץ שני בחלק מהשטח ועתה יש להחליט על עיצוב מחדש של העצים, כנראה לרוחב. מומלץ לטייל.

יום חמישי, שש בערב. הפעילות בבית הבד בעיצומה. קמחי מגיע עם המשאית של הלול ועליה זיתים מהזן סורי בתוך גונדולה. 3 טון שנשקלו על המאזנים ליד שער המשק נשפכים לתוך מסוע. שני שאול מוציא שאריות של ענפים והזיתים מוסעים לתוך מתקן שטיפה ומשם למרסקת, שמקימה רעש מחריש אוזניים, והופכת את הזיתים ל"פסטה": זיתים, עלים, חרצנים מרוסקים ומים חמים. הפסטה עוברת למתקן הפרדת השמן מהמים. הגפת (החומר הסחוט) יוצאת אל מחוץ לבית הבד ולאחר שתתייבש תשמש חומר בעירה לחימום המים. וולודיה שואב את השמן לחביות. לאחר שהמשגיח של חברת "כרמל מזרחי" לוקח דגימות קמחי יסיע את החביות לאחסון בבית הקירור (ללא קירור). בית הבד ממוקם במבנה שהיה של משתלות רביבים. הידע, ההדרכה המקצועית ורוב המכונות מתוצרת (אלפא-לאבאל) איטליה. בבית הבד עובדים יום ארוך שבמהלכו אוצרים שמן מ-20 טון זיתים. בצוות: וולודיה אופנגנדן (מרכז),  עתי קוה, ומשגיח  שמשמש גם מבקר איכות מטעם "כרמל מזרחי". השמן כשר לפסח והמשגיח מרחיק  את "החמץ" מהשמן. לביטחון הוא נועל כל חבית עם  בנפרד ובסוף יום העבודה נועל את בית הבד  ונוסע עם המפתח. לכן איני יכול להמליץ על ביקורים בשישבת...

22/11/02

זו אינה התחלה של בדיחה... ההולך סביב המשק רואה את הטנדרים של שכנינו הבדואים יוצאים דחופים כשהם עמוסים לעייפה בגזם זיתים. הבדואים משתמשים בגזם להאבסת הצאן ולהבערת מדורות. בימים אלה תנועת הטנדרים ירדה היות שהצאן של הבדואים החלו לרעות על הצמיחה שלאחר הגשמים.לולא הפינוי ע"י הבדואים היה צורך לגרוף כמויות עצומות של גזם מאלפי הדונמים של הזיתים שלנו. פעם אחת זו עבודה רבה. ופעם שניה יש לשרוף את הגזם לאחר הוצאתו מבין שורות הזיתים. ע"פ החוק (איכות הסביבה) יש לקבל היתר מיוחד לשריפת גזם. ההיתר כרוך בירוקרטיה רבה מול המימסד. בפועל רוב העבודה נחסכת בגלל הפינוי ע"י הבדואים.במהלך החורף, בטרם צמיחת המרעה, התנהלה כאן תחרות בין הבדואים על הגזם כשהם ממש נצמדים  לגוזמים. התחרות כרוכה לא פעם במריבות בין הבדואים ובסיכונים בגלל פקקי תנועה בתוך השטח. כך נוצר קשר המוזר-משהו בין הבדואים לבין התאילנדים הגוזמים. במהלך הנסיעה של התאילנדים לטיול בחרמון קיבל אחד התאילנדים (לנייד שלו!) טלפון מבדואי. לשאלתו של אורי יוגב מה קורה הסתבר שהבדואי יצר קשר אישי עם התאילנדי וביקש לברר באיזו שורה גוזמים היום...

ההולך סביב המשק יבחין במבנה חדש ליד החממה של אהרן באזור בית הבד. מדובר בבית רשת שהורם על יסודות החממות שהיו בשעתו של "משתלות רביבים". השבוע הוכנסו למבנה שתילים קטנטנים שהגיעו מראש הנקרה ובשבועות הקרובים המספר יושלם ל-50 אלף! שתילים אלה מיועדים להרחבת כרם הזיתים ב-1,000 דונם נוספים (בשנת 2009), לאחר אישור הנהלה כלכלית. בנוסף נמצאים במבנה הישן של משתלות-רביבים (ליד בריכות האימון של הדגים) 15 אלף שתילים גדולים שמיועדים להשלמות נטיעה ברביבים ולמיזם בשדה בוקר. הנטיעה תהיה בסיום שנת השמיטה בסתיו.היות שאנחנו עדיין בשנת שמיטה חייבים לגדל את השתילים בתוך מבנה מבלי שיהיה להם מגע עם הקרקע (שהשנה נחה). לכן נפרסו מתחת לעציצים יריעות פלסטיק ופועל יוצא מכך ששנת שהותם במשתלה לא תיספר במנין 3 שנות העורלה. לגודל החור שמנקז את המים מהעציץ יש תקן דתי שנקרא "חור רבנות".השתילים מגיעים בתוך מגשי חיש-שתיל ומועברים כאן לעציצים גדולים בהם ישהו עד לשתילה. מלבד הקמת בית הרשת הותקן בשטח טפטוף וערפול וכל הפרוייקט התבצע בניהול עצמי של הענף החקלאי החדש ברביבים: משתלת זיתים.לסיום קוריוז: כמה עורבים משועממים מצאו להם משחק חדש והם עקרו כ-100 שתילים ושלטונים, ס-ת-ם להשתעשע. בינתיים חסמו להם את הכניסה.

30/5/08

לפני כשנה התחלנו במיזם משותף לנטיעת כרם זיתים בשדה בוקר. מדובר על יעד של כ-1,000 דונם. מזג האוויר אצלם מתאים ואולי עם יתרונות של קור בחורף ופחות התאדות בקיץ. במיזם שלוש חלקות:1. כרם הזיתים הוותיק (בן כ-40 שנה!) והמוזנח של שדה בוקר שעבר מתיחת פנים: גיזום חזק והתקנת מערכת טפטוף טמון. בכרם זה 50 דונם מהזן מנזנילו והוא מושקה בקולחין.  2. מטע צפוף – 50 דונם. זהו ניסיון ראשון שלנו לגדל כרם בהדליה (כמו עגבניות). ההדליה, שהיא השקעה כבדה, תאפשר למסוק את הזיתים עם בוצרת (כמו ענבי יין), ותחסוך את כח האדם שדרוש בשיטת הניעור שנהוגה היום. הכרם ניטע ב-2007 ויש בו שני זנים: קוֹרינֵייקי (יווני) אָרבֶּקינֶה (ספרדי). גם כרם זה מושקה במי קולחין מהמָט"ש המשותף לקיבוץ עם המדרשה. בשטח זה גידלו בעבר פיסטוק.  3. כרם שמושקה במים מליחים. הנטיעה החלה אשתקד ותושלם בסתיו, בתום שנת השמיטה, עד 250 דונם. הזנים: בַּרנֵע ופּיקוּאָל. כרם זה יגדל בעתיד עד 800 דונם בכפוף להגדלת מיכסת המים המליחים. בכרם זה הוכנס שיפור שנלמד ברביבים: לפני הנטיעה נפרשו יריעות ניילון (מתוצרת גניגר) לאורך השורות. יריעות הפלסטיק מפחיתות את ההתאדות וע"י כך חוסך בהשקיה ובהמלחה.שדה בוקר חפשו שותף למיזם ובחרו בנו בגלל הניסיון שצברנו בגידול זיתים. המגדל האחראי הוא אלעד נוה. מזיק ייחודי כאן הם דורבנים (חיה מוגנת) שחופרים מחילות עמוקות. הם מגיעים מחלקת תפוחי אדמה סמוכה שהוצאה לא מכבר והם נותרו רעבים... הכרם הוותיק נמסק השנה (ידנית) והמסיק בחלקות הצעירות – בעתיד.

28/3/08

באחד הערבים הלכתי לסככה של המטע. המניטו העמיס על שני סמי-טריילרים של רומיילי מיכלי זיתים לקראת נסיעתם צפונה לבתי חרושת שיכבשו את זיתי המנזנילו למאכל. היה זה אחד המשלוחים האחרונים מתוך 500 טון שנמסקו בידים ע"י בני דודינו מחברון. בתי החרושת אוהבים לעבוד איתנו כי אנחנו יצרן גדול שמספק זיתים גדולים. בסככה עבד גם הקבלן שמפעיל את המנערות. החשיכה כבר ירדה אבל הפעילות היתה בעיצומה.בבית הבד נפתחה השבוע עונה חדשה והיצהר (שמן ראשון) התחיל לזרום לחביות שנשלחות ל"עלית" ביד-מרדכי. במטע הוותיק שמול המצפה מוסקים את ה"סורי". בשלב זה מופעל צוות אחד: מנערת ועשרה תאילנדים שחובטים בעץ ומפילים את המעט שהשאירה המנערת, אוספים מהיריעות שמתחת לעץ, מעבירים למשפך ששופך את הפרי למיכלי דולב על הרם-סע של רומיילי בתוך המטע. צוות כזה יודע למסוק 20 טון ביום עבודה. בשבוע הבא יתחיל המסיק בבאר חיל ויופעלו 4 צוותים שיעבירו לבית הבד מדי יום 80 טון. השנה מניבה גם החלקה משמאל לכביש בכיוון צאלים. ועדיין לא מוצה כל הפוטנציאל ש- 3,000 דונם נטועים מסוגלים להניב.והחדשות הטובות. ראיתי על העצים שקיות צהובות מתנפנפות. אלה הן תחנות האכלה – פיתיון מורעל לזבוב הזית. שיטה זו מחליפה את הריסוסים נגד הזבוב, בשלב זה רק בזיתים שמיועדים לשמן. היתרונות לסביבה: לא מפזרים רעל באוויר, אין רעשי לילה לשכנים.

27/10/06

אי אפשר לעבור ליד חנות הגורמה בפינת שד' רוטשילד נחלת-בנימין (צמודה לבית ההגנה ע"ש אליהו גולומב) בת"א מבלי להעיף מבט פנימה. החוש האסטטי משך אותי פנימה. החנות מעוצבת בטוב טעם בצבעי ירוק-זית וצהוב-מדבר. שמה של רביבים נישא על העמוד המרכזי כמקור כל המוצרים שנמכרים כאן. סטפני, מנהלת החנות (עברית רהוטה במבטא צרפתי מקנדה), אסטטיקה בפני עצמה, מציעה טעימות ומראה לי את המוצרים. לקוחה שנכנסת תוהה, "כל אלה מיוצרים בארץ?" סטפני: "בקיבוץ רביבים".בקבוקי השמן והמוצרים מסודרים בקבוצות ע"פ הזנים מהם יוצרו: ברנע, סורי, פיקואל וכד'. בסרט וידאו שמוקרן על ארבעה מסכים רואים את התאילנדים מוסקים, העבודה בבית הבד, הכרם הצעיר – הזדמנות צפיה לחברים שטרם הספיקו לרדת למטע... גם הטירה נשקפת אלי.מוצרים נוספים למכירה: זית בעיצוב בונזאי, אנטי-פסטי בטעמי שמן זית שונים, מוצרי קוסמטיקה, ספר מתכונים ובו המלצות לתיבול בשמן זית ועל כולם הלוגו שמופיע בראש רשימה זו. החנות נפתחה לפני שבועיים. הפרסומות החלו ובקרוב גם בטלביזיה.בחלק נפרד של החנות שולחן טעימות לממרחים וסוגי שמן עם תוספי טעם כמו שום וכמהין.קניתי ממרח שמתאים גם כמתבל לפסטה: טפנדה זית שחור בטעם שמן פיקואל 250 גרם 35 ₪ ואיחלתי הצלחה לסטפני. החנות שעוצבה ע"י מעצבת פנים ידועה מרהיבה ביופיה. תשומת לב נתנה גם לאריזות, חלקן מעץ ואחרות מבד או נייר מהודר (אין שקיות פלסטיק!). אתר מומלץ לקניית מתנות ולפחות לביקור.

4/7/08

ההולכים סביב המשק מבחינים שנטיעת חלקת הזיתים החדשה בלימנים הגיעה עד לכביש. זהו הקצה של 600 דונם שמשתרעים עד לנחל רביבים שמגדתו השניה משקיפים הבדואים של ביר הדאג'. יריעות הפלסטיק לתוכן נשתלו העצים (צילום פורסם בשער העלון הקודם) הן חידוש שבא לחסוך בהתאדות ולמנוע המלחה ועשביה. מתחת ללימנים הונחו קווי הטפטוף. במקור היה שטח הלימנים  200 דונם ונשארו (עם מעברי הבטון והשנדורים) לשימור 8 לימנים שהם 40 דונם.בשלב זה נטעו בעיקר שתילי ברנע ובהמשך יינטעו זנים אחרים שחלקם חדשים אצלנו, כולם גודלו במשתלה שליד בריכות הדגים. השטח רושת ומקור המים המליחים בחיבור מקורות הגדול שסמוך לבית הקברות.

נקודת תצפית מומלצת היא מהסוללה שמפרידה בין "הבריכה התחתונה", כך כונתה בשנות הארבעים, והיא נועדה לשיקוע ראשוני של הסחף של מי השיטפון שהגיעו בתעלה מהסכר לפני כניסתם לבריכת הזפת הסמוכה. מומלץ לעמוד ליד "בריכת קובלנוב" שסימנה 4 עצי אשל. המהנדס דב קובלנוב היה הפרוייקטור של כל מפעל המים הענק שלמעשה נכשל בהשגת מטרתו לאגור מי שטפונות ולהשמישם לחקלאות. רק בריכה קטנה זו כונתה על שמו היות שבאחד השטפונות נפרצה "הבריכה התחתונה" ובמקום לסתום את הפריצה נחפרה בריכה נוספת סביבה. המהדרין ימשיכו לאורך הוואדי לכיוון התמרים וליד בטונדה משמימה עם שלט דהוי "באר משה" ניתן לראות את שרידי הבטון בו דופנה התעלה הראשית.הנטיעה החדשה מתחברת עם חלקת דרך השמן שנטעה ב-1995 ומנוהלת ע"י אלעד נוה בתפקידו כאחראי הכרמים הצעירים.

3/7/09

    השבוע ניטעה חלקה קטנה של רימונים בדרך מהרפת למצפה. בחלקה זו היו זיתים שהדוֹרֶרֶת הרגה אותם. ע"פ הידוע  הדוֹרֶרֶת (וירוס שמתקיף את העץ ומייבש את הנוף) אינה אוהבת רימונים. עכשיו הגיע שלב הבדיקה. בכל השטח ניטעו רק כ-60 עצים בשני ריכוזים בהם הזיתים כשלו. השתילים הגיעו ממקומות שונים כולל טורקמֶניסטן וגודלו במשתלה שלנו. עוד בשנות החמישים היה כאן מטע רימונים קטן שגודל על מים מליחים ובהצלחה.ב    מומלץ לטייל בשדות השלחין ולהתפעל מ-3,000(!) דונם חיטה מלבלבלת. החיטה נזרעה במסגרת פרוייקט לאומי לשמירה על קרקעות, ובתמיכה ממשלתית. החיטה נזרעה בתחילת דצמבר, ירדו 10 מ"מ שהנביטו יפה את השדות, לאחר מכן תקופת יובש, אחריה גשמי ברכה  והשבוע חמסינים... השדות לא אחידים והתפתחות החיטה היא בהתאם לסוג הקרקע והגידול שקדם לחיטה. קשה להניח שאחרי תהפוכות מזג האוויר החיטה תבשיל גרעינים. או-אז תיקצר לשחת.ג     מי שיטייל בסביבה הקרובה יבחין בצמיחה שלאחר הגשם (אם לא קמלה השבוע...) ובעדרי הבדואים שפשטו עליהם. זו העונה    שהבדואים מפסיקים להוציא גזם זיתים. המשך הפינוי עלינו.ד   כנראה שבריכת הזפֶת לא תתמלא בשיטפונות הבאים. זו על כל פנים כוונת אנשי המטע שחפרו לאחרונה שתי תעלות הטייה חדשות שאמורות להסיט את המים מהתעלה שמובילה מהסכר לבריכה התחתונה וממנה לבריכת הזפת. הסיבה העיקרית לכך היא הנטיעה שמתוכננת בתוך הבריכה התחתונה (צמודה לבריכת הזפת). כזכור היא הוצפה באירוע הגשם האחרון.

19/2/10

הלכתי לטייל באזור בריכת הזפת והבריכה התחתונה. תפקידה של בריכה זו היה לקלוט את המים שהוזרמו – דרך תעלה – מהסכר. מהתחתונה המים זרמו בגרוויטאציה עד למחצית גובהה של בריכת הזפת. בהמשך הופעלה המשאבה על מנת למלא את בריכת הזפת. את חציו הראשון של התהליך ראינו בחורף האחרון. אגב, בבריכת הזפת עדיין נותרו מים מהשיטפון, שלולית קטנה.בתוך הבריכה התחתונה יינטע בשבוע הקרוב כרם זיתים חדש. בגלל הדפנות העבים של הבריכה הם לא יושרו – כמו הלימנים – וכך תישמר. השטח שקשה למדידה מוערך כ-45 דונם ובכל הבריכה נשתלו זיתים מזן אחד בלבד. שמו קלמטה. זן זה נחשב למצטיין כפרי למאכל והוא נמסק שחור. מקור הזן מקלמטה שהוא מחוז ביוון לא רחוק מספרטה ההיסטורית. הזן רגיש למחלות באזורים לחים, מסיבה זו אינו נפוץ בארץ ואולי גם בגלל שמחיר השתילים כפול משתילי זיתים רגילים היות שלא ניתן להשרישם מיחורים והריבוי נעשה רק ע"י הרכבה. העלווה של העצים צפופה, הוא בעל עלים גדולים ולכן ניטע גם כעץ נוי.בחורף הגשום הבא יהיה המבחן: כזכור השנה הבריכה התחתונה התמלאה מים שהגיעו מהסכר. לאחר אירוע זה, ולקראת הנטיעה נחפרה תעלה שתזרים את המים חזרה לנחל רביבים. בצמודוממערב לבריכה ניתן לראות בריכה נוספת, קטנה, שזכתה לשם "בריכת קובלנוב", גם היא התמלאה בחורף האחרון אבל בגלל פירצה זרמו ממנה המים והציפו את כרם הזיתים השכן. בשעתו, בגלל מחילות של עכברים, נפרצה הבריכה התחתונה וע"פ הוראות קובלנוב במקום לסתום את הפירצה - נבנתה הבריכה הקטנה כדי לעצור את בריחת המים. בבריכת קובלנוב לא נוטעים (בינתייים). בעוד שלוש שנים נזכה לראות – ואולי גם לכבוש – זיתים שחורים מהזן קלמטה.

9/4/10

הלכתי למחסן השמן (פעם מחסן ביצים, אח"כ "מתוק בלב") והפעילות היתה בשיאה. 5 נעורים לבושים חלוקים וכובעים –

 כנדרש בפעילות מזון עם רישיון ממשרד הבריאות – מאיישים מערך למילוי בקבוקי שמן. הנעורים עובדים כאן לפי קריאה

(ולעיתים אולפניסטים) והתמורה תעזור במימון טיסותיהם לפולין ולקפריסין. העבודה מתנהלת במערך חצי-אוטומאטי ששוקל את השמן בכל בקבוק, פוקק אותו ומדביק תווית זיהוי. עכשיו מכינים משלוח של בקבוקי שמן 200 סמ"ק לחנות של LIVEO בשדרות רוטשילד, תל-אביב. פעילות השמן היא חלק מבר-בנגב ומתנהלת כיעד שנמדד בנפרד. הניהול הוא בידי חזי לחמן ועוזר על ידו גדי גרין.בכל חודש ממלאים כאן כמה אלפי אריזות מסוגים שונים עבורLIVEO  ונגבא שחלקן נמכרות בחנויות השונות וחלקן באריזות שי לחגים. בתחילת העונה שותפנו הצרפתי קונה את השמן מבית הבד והוא מאוחסן ברביבים במיכלים של חצי קוב. נגבא  (נגב באבאהבה) הוא מותג של רביבים בלבד וגם לפעילות זו השמן נקנה בתחילת העונה לפי צפי מכירות שנתי. נגבא מוכרת ללקוחות פנימיים: כלבולית, חי-נגב, מצפה. וללקוחות חיצוניים שקונים כמות בתחילת העונה או לעוברי אורח שקונים במזומן. השמן של נגבא משווק בפחים של 2-5-18 ליטר ובבקבוקים של 7500 סמ"ק. יום בשבוע חזי – מצוייד בפליירים ובקבוקוני שמן לטעימה -מתפקד כסוכן-נוסע בנגב. בשלב זה חזי מפיץ בכלבוליות של הקיבוצים והיעד הבא יהיה מושבים ולקוחות אחרים.התחלנו את שיווק השמן בשנות התשעים דרך "כרמל מזרחי" ואח"כ עברנו ליד מרדכי. במקביל היינו אחראים לפיתוח המותג חלוצה (עם הנקשים), ושותפים בפיתוח LIVEO  (עם פייר בסנינו), והמותגים שלנו "לנגב" (מארז כולל יין) ועכשיו "נגבא". שיהיה בהצלחה!

17/6/11

הלכתי לראות את מערך המיון החדש של הזיתים למאכל (צמוד לאופניה). בשנים האחרונות התמורה עבור זיתים למאכל גבוהה יותר מזיתים לשמן. לפיכך שונתה האסטרטגיה: זיתים שמתאימים למאכל וגם לשמן נמסקים למאכל. בנטיעות של השנתיים האחרונות תוגבר החלק של הזנים למאכל. דא עקא שזיתים למאכל נמסקים ידנית בעלות גבוהה.כבר אשתקד נעשה ברביבים ניסיון לנער את עצי הזית למאכל. הזיתים מקבלים מכות שמשחירות ופוסלות את הפרי. ניתן להסיר את הכתמים ע"י טבילתם של זיתים אלה בסודה-קאוסטיק (נתר מאכל) בתנאי שלא תחלוף יותר משעה מרגע הניעור מהעצים.בעיה אחרת היא הסתננות של זיתים בשלים מדי, ושחורים אל בין הירוקים. לסילוקם של אלה הובא מאיטליה מתקן שיורה החוצה  – בלחץ אוויר - את הזיתים השחורים בשיטת זיהוי אופטית. לאחר מכן הזיתים ממוינים לפי גודל ולבסוף גם "דופקים" אותם. כל התהליך ממוכן והמערך מופעל ע"י 3 עובדים.מה שאהבתי במתקן החדש הוא ניצול ושיפור ציוד קיים: הסככה שמשה במקור למיון סייפנים. המלגזה (HYSTER) נקנתה לפני 30(!) שנה לשינוע אגסים בבית הקרור. ועוד הושמשו חלקים ישנים (בעיקר מסועים בני 8 ו-12 שנים) במערך. הזיתים – סורי ומנזנילו - משווקים בחביות גדולות למפעלים של בני דרום ומספר לקוחות בגליל. אשתקד הניסיון היה על כ-70 טון, השנה נגיע  ל-150 עד 300 ובעתיד בשאיפה ל-1,000 טון. בר-בנגב (פעילות הזיתים) הוא הראשון בארץ שמנסה למסוק זיתים למאכל עם מנערת. תפעול המתקן דורש יחידת גידול בסדר גודל של מאות טונות, ולנו יש.שעות העבודה בסככה הן (גם) לפנות ערב, כך שניתן לבקר.

12/10/11

לאחרונה החלו לנבוט קיקיונים בחלקת הזיתים בבריכה התחתונה (צמודה לבריכת הזפת), בין ובתוך שורות החלקה החדשה של זית הקָלַמָטַה. לקיקיון כושר התרבות רב והוא עלול להציף את השטח. הוא צומח ליד השתילים, משם העובדים עוקרים אותו אבל בין השורות ניתן לראות פריטים רבים בעיקר ככל שמתקרבים לבריכה העליונה. לפני שנים רבות היה בבריכה זו קיקיון גדול והנה עתה עם השקיית הכרם החדש הזרעים מפעם נובטים ממש בסמוך. הקליפה של זרעי הקיקיון רעילה אבל מהזרעים מייצרים שמן קיק לשימוש רפואי. כיום מגדלים קיקיון להפקת ביו-דיזל. ניתן לראות קיקיון אחד שנבט ליד הגשרון על הכביש מרתמים, בואכה המצפה.הקיקיון, שמוצאו בהודו, מוזכר בספר יונה כשאלוהים מצמיח אותו בן-לילה על מנת להצל על הנביא הסרבן. הלקח לאנשי הזיתים: היזהרו מצמיחתו המהירה ומפגיעתו הרעה של הקיקיון.בחיפושי אחרי עצי קיקיון ליד העץ המקורי שמתי לב לשלושה עצי ינבוט אריזוני יפהפיים בבריכה העליונה, כל  עץ מעוצב בצורה ייחודית. מומלץ לטייל ולראות. הינבוט דומה מאד לשיטה ואכן שניהם ממשפחת המימוזיים. פריט נוסף גדל מאחורי משתלת-בוצי ויצר סוכת ענק בתוכה בוצי מגדל פילודנדרון שגם הוא מרשים בגודלו. ומומלץ לבקר. פריטים "מפורסמים" יותר גדלים בצמוד ל"קח-תן". עצים אלה קיבלנו מהקק"ל והם הובאו ע"י רחל סבוראי לפינת החי הישנה.ינבוט אחד צומח מתחת לגשרון הנ"ל, ליד הקיקיון. בעוונותי, הכרתי רק את ינבוט השדה שבנעורי נשלחתי לעקרו כעשב רע, משימה בלתי אפשרית בגלל מערכת השורשים המפותחת שלו.  ועתה מתגלים בני מינו כעצי נוי, תענוג לעיניים.

25/6/10

היסטוריה

שחרור

פלוכר

מי שהולך סביב הקיבוץ יבחין בתוך הגדר ליד בריכת מקורות בכלי חקלאי ענק בצבעי ג'ון-דיר, צהוב- ירוק. אכן - "כלי" ! קראו לה "שותפות שעועית" אבל היא היתה בעיקר שותפות פְלוכֶר. בשנות השבעים, כשהחקלאות ברביבים היתה אימפריה, הוקם שיתוף פעולה עם גבעת ברנר שכלל תיאום שיווק השעועית ורכישת קומבין משותף שעבד בשטחים של שני הקיבוצים שגידלו שעועית. הקומביין האחרון, שנרכש ע"י עמרי בשוק יד-שניה כלשהו בהולנד, נקרא פְלוכֶר. השעועית גeדלה בתחילה בפלחה ושמוליק ריפמן היה ממובילי הפרוייקט. מאוחר יותר עברה השעועית לשלחין ובשנת 1997 הפעילות נסגרה בגלל חוסר ריווחיות. המסמר האחרון ננעץ בגידול עם העברת המפעל לעיבוד השעועית סנפרוסט למגדל העמק. הובלת התוצרת עד לשם היתה יקרה מדי. מדוע נזכרתי בפלוכר? עם פינוי הכלים החקלאיים לקראת הרחבת המפעל  נותר הפלוכר כמזכרת בולטת מול בריכת מקורות. הוא את שלו עשה....

21/07/00

שמוליק בפלחה

בימים אלה הסתיימה מלאכת השילוט של הכלים החקלאיים (ואחרים) מזרחה מלול א'. לפני כשנה הוחל בהכנת שטח הגבעה להרחבת מפעל רביב. בני אוסדון העביר את הכלים החקלאיים שעמדו שם במשך שנים והציב אותם כתצוגה נאה ליד הלול. כלים אלה הם קיצור ההיסטוריה החקלאית המפוארת שלנו. יענק'לה יוגב ומיכאל הרדוף, מוותיקי חקלאינו, הסבירו לי מה הוא כל כלי. ברבי ועובדות החצרנות צבעו את השלטים שורד גוטקה כתבה עליהם בכתב ידה היפה את שמות הכלים. קראתי לאוסף הכלים "הריכוז" כשם המקום המיתולוגי בברֵיר בו רוכזו, אוחסנו ותוקנו הכלים החקלאיים של הפלחה וכְמֶחְוָוה לפלחים שעבדו שם במשך שנים ארוכות. בנוסף, ניתן לקבל ממני חוברת ובה הסבר על המוצגים וסיפורים שקשורים בהם. מצפה לתיקון שגיאות ולהוספת סיפורים. ותיקי האוסף הם גנרטור מהנקודה הישנה ומכונה לייצור אבני משחזת. אחד הכלים שמשולט "קונְפַייטֶר" אינו מזוהה ואשמח לקבל עליו מידע. חג השבועות הוא מועד אפשרי לטייל באתר ולהיזכר בימי נעורינו ולהנחיל חלק מההיסטוריה של החקלאות לדור הבא.

27/5/01

לפני קרוב ל-20 שנה חיפשנו כיוונים חדשים לחקלאות, מתוחכמים יותר, וכמקומות עבודה למבוגרים. הלכתי לחממה שבגלגולה הראשון גידלו בה עציצי נוי (קְלִיבִיה, כַף הקנגורו) בריבוי וגטטיבי. במשך הזמן הפכה הפימילאה לעציץ המוביל שקנה לו שווקים בחו"ל. במקביל התחילו בהשרשת חוחובה שנראה כגידול תעשייתי מבטיח ומתאים לקיבוצים. כל אלה גודלו במבנה הראשון שהיום, פרט לגידול פימילאה כצמחי אֵם, נראה די נטוש. סביב לחממה המקורית נבנו עם הזמן סככות צל לצמחים שרגישים פחות לקיצוניות חום-קור. לקראת סוף שנות השמונים התקבלו תרביות רקמה  של זני סייפנים שפותחו במכון וולקני. היה זה צעד ראשון בהחזרת הסייפנים לרביבים. כעבור מספר שנים הוקמה המעבדה ועברנו לייצור עצמי של תרביות רקמה. כמו-כן גודלו שתילי זיתים (ל"דרך השמן" וליצוא) אבל הגידולים המובילים היו פקעות סייפנים ובצלי שושן. בתחילת שנות התשעים נבנה הקומפלקס המרשים ביותר: 2.5 דונם אטומים בפני חרקים ושאר צרות. החממה הפכה חלק בלתי נפרד מ"משתלות רביבים".

22/6/01

על הגבעה בין גדר המשק לבין מפעל רביב עמדה סככה של השלחין. נבנתה ב"אזור חקלאי", ליד ריכוז הצינורות והטפטפות, מחסן רעלים וחניית הלילה של הג'ון-דירים. כל זה כידוע כבר היסטוריה. במקור הסככה נבנתה לאחסון זרעים של תפו"א שהתקבלו מאבשלו"ם וכאן עברו חיטוי וטיפול לקראת הזריעה. עם התרחבות המפעל הועתקה הסככה, למעשה היו אלה שתי סככות שהשניה נבנתה ב-1996, בשלמותה לאזור חקלאי יותר: ליד שטח א של הלול. במקביל, עם הקמת שחרור שונה מקור הזרעים לתפו"א ואלה מגיעים מיח"ם. יח"ם שולחים זרעים מטופלים כך שלא היה צורך בסככה. ההולך מסביב לקיבוץ הבחין שהסככה היתה מלאה במיכלים. במסגרת שחרור גידלנו בקיץ בצל בשטחים שלנו. היבול, 3,000 טון (!) שווק ונותרו 200 טון לאחסון. הבצל אוחסן בסככה ונמכר לפי כושר הייצור של המפעל.שימוש חשוב נוסף של הסככה: אוחסנה בה הרַמְסָה עם הבוטנים עבור החברים.

5/1/01

בהמשך לשטח ב' של הלול שבכניסה למשק יושרו 513 דונם לקראת נטיעת כרם זיתים בעוד מספר חודשים. קו צינורות (אסבסט) מפורק שנראה במקביל לכביש צאלים, הוא קו המים הראשון שהוצא מהקרקע, משמש עתה לסימון גבולות הנטיעה.קו המים הונח בשנות השישים כשהתחלנו לראשונה בגידולי שלחין בשטח הקל. חלקה א' כונתה כך היות שהיתה הראשונה.  למעשה כרם הזיתים החדש משתרע גם על שטח "הניסיונות" לשעבר ועל מתחם הקומפוסט ההיסטורי. מהניסיונות נותרו (ונעקרו עתה) 100 זנים שונים של אקליפטוס וחלקת החוחובה. בחלקה א' היו מספר גידולים "הסטוריים". גידלו שם סיפנים לפרחים בתוך חצרות שתירס שימש להם שובר רוח... בנוסף לתפוחי אדמה וחיטה זכורה חלקת הפלפל. הפלפל נקטף בידיים בעזרת מתקן המונורייל שנהגה ע"י יענק'לה יוגב ז"ל. בשנות השבעים, אחרי הצלחת הקידוח הראשון, קיבלנו מים מליחים בהם הושקה סלק סוכר ששווק ל"סוגת" מפעל לייצור סוכר בקרית גת. בשנות התשעים גודלו בחלקה פקעות סייפנים והחלקה שוייכה ל"משתלות רביבים". בראשית שנות האלפיים הרפת גידלה  בחלקה – על מי הביוב - אספסת לקציר ירוק. בפאתי חלקה א' היתה עמדת השקיה אוטומטית. בשנות השבעים הותקנו על קווי ההשקיה בר-מדים הידראולים. הבר-מדים ידעו גם להחליף קווים במקום השומר שעשה זאת לפניהם. כל זאת עד שהותקן מחשב השקיה. אכן פיסת היסטוריה...

12/04/06

מי שצועד בימים אלה סביב גדר המשק מרגיש היטב את ריח הבצל שמתפשט מהסככה ליד הלול. זו הסככה שהועברה מ"גבעת רביב" והוקמה מחדש ליד שטח א' של הלול. לא מכבר הסתיימה הוצאתם של 500 דונם בצל שגודלו בשדותינו על מים מליחים, במסגרת שחרור. יבול טוב של 6 טון לדונם הביא אותנו ל-3,000 טון! רוב השטח נמכר בשדה. שליש מהשטח הוצא ע"י שחרור, מויין בסככה שהוכשרה לכך במוסך רתמים, נארז בקרטונים ונמכר בקצב שמכתיב השוק.  600 טון מאוחסנים ומריחים בחצר רביבים.  בצל הוא אחד הגידולים הוותיקים ברביבים. לפוסָה, הוא עמוס בַר, שמורה זכות הראשונים על השדה המסחרי הראשון בשנות השישים. בתחילת שנות השבעים החלו לפתח זני בצל שעמידים להשקיה במים מליחים. הנסיונות בוצעו בשדה ליד ביר עסלוג'. באותן שנים שְדֶה השלָחין - שנחשב גדול - היה 150 דונם.גידול הבצל ברביבים בא והלך במשך השנים לפי התנודות במחירי השוק והנועדות של מרכזי השלחין. אשתקד המחירים היו נמוכים לכן בעונה זו המגדלים בארץ צמצמו את שטחי המזרע. שחרור דווקא הרחיב. התוצאה: מחסור בבצל בארץ ומחירים מצויינים לנו.

12/10/01 

כשחייגתי לנייד של יורמי על מנת לקבוע פגישה בשחרור תפסתי אותו בעמק החולה. "זורעים תפוחי אדמה", השיב לתמיהתי על מעשיו בצפון. שנת 2003 בשחרור הסתיימה ברווח מכובד (פירוט ב"בענינים" הקרוב). הגידול העיקרי בשחרור הוא תפוחי אדמה: כ-5,000 דונם ומחצית מההכנסות של שחרור. מדי שנה בנובמבר מתחילה עונת ההוצאה ברביבים. הלילות הקרירים בעת הזריעה נותנים לנו יתרון של הקדמה בשוק (סתיו מוקדם). בלב הנגב (שטחי רתמים לשעבר), רעים וחולית מגדלים תפודים ליצוא (סתיו) ולתעשיה ("מקדונלד'ס). באדמות הכבדות של רעים מגדלים תפודים לזרעים (אביב) ובשטחי בריר תפודים (דזירה) לשוק. היקף השטחים יוצר רציפות בין סיום הזריעה בשדות המאוחרים לתחילת ההוצאה בשטחים המוקדמים.אז מה מחפש יורמי דרומי, מנהל התפעול של שחרור, בעמק החולה? מקור הכנסה חשוב של שחרור הוא בעבודות חוץ: זורעים ומוציאים תפ"א ב"שכם" (שותפות כפר עזה ומפלסים) ובעמק החולה ומוציאים בנחל-עוז.יצאתי לשדה  ברעים ועליתי על הקומביין. באותו יום הקומביין הוציא 160 טון שמובלים ע"י רומיילי למיון ביח"ם. התפודים עוברים מיון קל (ע"י תאילנדי) על הקומביין עצמו אך נותרים עליהם גושי אדמה. מסתבר שלאירופאים זו ההוכחה שהתפודים טריים… כדאי להזכיר  של שטחי שחרור מושקים במי שפ-דן, פרט לשטחי רביבים-בית. מפעל השפדן יוצר בוצה שמנסים לנצלה. בסיום הביקור הגיע לשטח נציג של חברה שמבצעת ניסוי בזיבול תפודים בבוצה שנשארת מטיהור מי ביוב. מין פרוייקט עתידי.

4/3/04

הצועד סביב הגדר חולף ע"פ שתי בריכות של "מקורות". הראשונה (4000 קוב) נוצקה מבטון בשנת 1960 ע"י הקבלן אדמוב איתו עבדו חברי גרעין לנגב ד' שהגיעו לקיבוץ יחד עם בני גרעין ב' שהשתחררו מצה"ל. בשנת 1996 נבנתה, ע"י קבלן פרטי, בריכה נוספת (5400 קוב). זו עשויה מפח מצופה אמאיל. כך מובטחת לנו כמות מים גדולה לשעת חירום. ליד הבריכות מבנים עם דלתות ירוקות. ה"מפעילים" היו בשעות הלילה של שנות השישים מוקד ל"ביקורי קפה". כיום המבנים ריקים והמשאבה דוחפת את המים (שמגיעים מצאלים) למשאבי שדה ללא עבודת אדם. אנשי מקורות מגיעים לאתר רק לביקורת, בעיקר על הגנרטור שיופעל מיד עם הפסקת חשמל. לתוך המשק המים זורמים בכח הכובד בלבד, לאחר ששחררו לחץ בפתח הסמוך לגדר. סביב האתר נטעה בשעתו חורשת אקליפטוסים ממנה נותרו עצים בודדים לאורך הערוצון שיורד מהבריכות. בשנות ה-70 היתה בערוץ זרימת מי עודפים ולידו פיקנקו משפחות באווירה גלילית. לאחרונה אשרה הקק"ל נטיעת 50 דונם חורשה סביב הבריכות. החידוש: החורשה תנוהל ע"י נוי רביבים ותושקה במים מליחים.

10/5/01

בעלון הקודם דווח על הורדת מיכל המים הישן מגג המצפה. המיכל, שמוצג עתה באוסף הכלים החקלאיים מאחורי הלול, סיים את תפקידו עם העלייה לנקודת הקבע. כאן, קרוב לבית התקשורת דהיום, הוקם מגדל ברזל ועליו שני מיכלים. המים נשאבו ונדחפו מבאר-משה. בעברם שמשו המיכלים לאחסון דלק בקֶמְפְ הבריטי השכן ו"נרכשו" אחרי מלחמת השחרור. על אותו מגדל גם נתלה "הפעמון" שהעיר את החברים בבוקר, לפני דור השעונים. תחילת שנות החמישים הוקמה "הבריכה הלבנה" מתחת לבית סיגל. הבריכה לא מוקמה ברום הגבעה משיקולי ביטחון: לא לחשוף אותה ליֶרי מדרום. לכן הלחץ שיצרה לא הספיק לדחוף את המים למבנים המועטים שהיו אז ברביבים. וכך שרדו מיכלי הברזל (גבוהים יותר) עד שהוקמה "בריכת האֶלֶף" עם העברת המים השפירים הראשונים - מירוחם. כיום, לחץ המים במשק נוצר ע"י שתי הבריכות של "מקורות" בכניסה למשק שמכילות כ-10,000 מטר מעוקב מים שפירים. אבל בנוסף יש רזרבה "משלנו" 500 קוב בבריכה הלבנה שבמלאת לה יובל שנים זוכה בקרוב לאיטום מחודש.

8/3/02

הלכתי למטע וראיתי חלקת משמש מתייבשת. רגע לפני בוא הרומיילי ועליית הכורת על 26 דונם אחרונים של מטע הנשירים המפואר. כך חולפת לה תהילת עולם... סיפורו של המטע ראוי לסיכום מקיף יותר מבמדור זה ואולי אין כאן סיכום אלא התחלה חדשה. חיסול מטע הנשירים ונטיעת הזיתים הם מעין בבואה למשבר המים שישראל עוברת. נכון להיום אין ברביבים שדות שמושקים במים שפירים. נוסף לזיתים, אנחנו מגדלים בצל, חמניות, בטטות ותפוחי אדמה. כל אלה גדלים על מים מליחים.  אנו צורכים בשנה כ-2 מיליון קוב מים מליחים. המים השפירים שלנו משקים בשחרור. בעלי חיים שותים מים שפירים אבל כמות המים העיקרית שנצרכת ברפת (בחצר המתנה) גם היא מים מליחים. חלק מהנוי מושקה במליחים ובקרוב תונח רשת מים נפרדת להשקיית הדשאים במים מליחים. האתגר שנותר, בעיקר לאחר נסיקת מחיר המים השבוע, הוא לחסוך בהשקיית גינות וצריכה ביתית. מעבר לזה, משבר המים המדובר אינו נוגע לרביבים. היסודות לשינוי תפיסת המים הונחו במשבר המים הראשון: 1991 - רפול שר החקלאות, מים מליחים בצנרת המים החמים, רפי שאול מרכז משק - זוכרים? עקירת המשמש היא סגירת מעגל זה. 10/8/01 סימור מעיר שעדיין מגדלים 150 דונם על מים שפירים בלבד, כ-100 אלף קוב.המים המליחים הוזרמו ב-1991 בצנרת המים הקרים.

הרוכב על אופניים  לכיוון צאלים יהנה לראות כתם ירוק  צמוד לדיונות, זו חלקת תפוחי אדמה שנזרעה בספטמבר ותשווק בדצמבר. הכביש חוצה את החלקה וכך היא כוללת קרקע של רתמים לשעבר. כתם ירוק זה הוא מעין מצבה בודדת שנותרה מכל שטחי ענף השלחין המפואר (4,000 דונם!). השדות החרבים הביאו אותי להרהור על חג המים שצויין לא מכבר כמי שמלאו לו 50 שנה.חג המים היה נקודת מפנה בהתפתחותה של רביבים. המים שהובאו לכאן אחרי מאבקים קשים איפשרו את עצם הקמת הישוב והשמחה היתה רבה. היכן אנו עומדים כיום? מטע הנשירים הוחלף בכרם זיתים שאינו צורך מים שפירים. המים השפירים שנותרו לנו הועברו ברובם צפונה לשטחי שחרור. בשדות רביבים גדלו השנה רק 700 דונם תפוחי אדמה שנזרעו בספטמבר וישווקו בדצמבר. בשטח סמוך הוצאו לפני שבוע 300 דונם בצל אבל הם גודלו בעיקר על מים מליחים.בתקופת השיא היתה לנו מיכסה של 2 מיליון קוב מים שפירים. המיכסה קוצצה בחצי. לפני שלושים שנה עבדו 30 חברים בפלחה, שלחין ור"ם. כיום – 1. אבינעם בשחרור. כמות מים נוספת משקה את פרדס הבשור. בנוי משקים את הדשאים במים מליחים. אז מה אנחנו עושים בבית עם המים השפירים כעבור שני דורות? כמעט כלום. הכמות זניחה. ואולי בדיעבד צדק אשכול-קשישא שלא רצה לממן הבאת מים לנגב?! ההיגיון הכלכלי - התייקרות תעריפי המים ושחיקת התמורות החקלאיות - דחק את רוב השימוש במים מרביבים – צפונה.

11/11/05

היסטוריה

רביב

חגגנו 30 שנה למפעל רביב ואני הלכתי לשרידי מפעל פארן, במצפה. האמת, אחרי שפורק ב-1949 נשארה רק הרצפה למזכרת. בראשית 1947 הודיע העיתון "משמר" בעמודו הראשון (!): "ביח"ר ראשון בנגב התחיל לייצר שימורי דגים וירקות". אריאל קריצ'מן, מאנשי המשק המרכזיים של רביבים דאז, היה היזם של המפעל. הידע הגיע מאביו של קריצ'מן, טכנולוג מזון. תכנית ההשקעות של מפעל פארן עמדה על 10,000 לא"י סכום עתק לתקופה. לא ברור מהיכן גוייס הכסף אבל חלקו הושקע ע"י הקיבוץ המאוחד. מפעל שימר דגים שהובלו מאום-רשרש (לימים אילת), ירקות שנקנו בשוק של עזה ועופות מהשוק של ב"ש. מוצרים נוספים: פלפלים ממולאים וצלפים בחומץ-יין שיובאו מירדן. המפעל העסיק 10 חברים. על עטיפת הקופסאות נרשם "תוצרת משק רביבים בנגב" והן מוצגות כיום במטבח המצפה לאחר שנתגלו בארכיון תנובה.אביו של קריצ'מן בא לרביבים ("דרום פלסטין הצחיח", ככתוב ב"משמר") להדריך את התעשיינים הצעירים. משגיח הכשרות השאיר כאן את החותמת ההכרחית לשיווק... בפרוץ מלחמת השחרור לא ניתן עוד להביא חומרי גלם או לשווק את הקופסאות. המלאי המת נתרם לקיבוצים השכנים והיתר (נקניקיות עם שעועית) התפוצצו והשתלבו היטב ברעש הכדורים ששרקו בימי מלחמת השחרור.

7/9/01

לפני חצי שנה התחילו לפנות את הגבעה ובימים אלה ממש ההולך סביב המשק מבחין שהסתיים השלב הראשון בבניית 3(!) דונם מחסנים חדשים של רביב. התחילו מכיוון הדרך ועכשיו בונים את החלק בין המחסן החדש לבין המחסנים הישנים - מול הפתח של החדש שכוסה זמנית ברשת. באזור שבין המבנה לכביש הכניסה למשק נסלל משטח ענק עליו יתמרנו הסמי-טריילרים שיביאו חומר גלם למחסן ("הישן") הסמוך ויוציאו סחורה מהמחסן החדש. החידוש: העמסה אופציונאלית על ארבע מכולות - בו-זמנית. למה אופציונאלית? כי היא לא תמומש כיום. פתחי ההעמסה, גובה התקרה, צנרת מים לכיבוי איש, תריסי גובה (ליציאת עשן) - כל אלה ובעיקר שטח המחסנים הרחב מתוכננים להספיק עד שנת 2010. התכנון והביצוע של הפרוייקט העצום הזה נמסר לידי "אדם-אדריכלות". כל מה שכתבתי נכון ליום סגירת העלון, השבוע, ובמהלך החודש הקרוב יתרומם מחסן חדש למול עיניהם המשתאות של הצועדים סביב הגדר.

5/4/01

השבוע דבורה ליבנה העבירה את משרדה (עובדת באגף רווחה) ל"בית ראשונים". זו הזדמנות מתאימה לכתוב על סדנת ההורים שדבורה ניהלה  מאז 1990. דניאל סנד עבד עם דבורה מספר שנים. למעשה הסדנה נסגרה לפני כשנתיים לאחר שמפעל פלסאון העביר את העבודה ל"שיקום" בבאר-שבע.בתחילה הסדנה מוקמה במבנה שמשמש כיום כבית הסיעודי ולאחר מכן עברה לכיתה כוללת (כיום, בשכנות ליקב שדמה) שבימים אלה משנה את ייעודה ותשמש מרכז העשרה לחברים המבוגרים. הרעיון היה לפתח מקום תעסוקה להורי חברים שחיו ברביבים. עם הקמתה עבדו בסדנה כ-10 הורים, שרובם כבר נפטרו. בכל השנים ההורים הרכיבו ברז-לול, מוצר של פלסאון. למעשה הייתה הסדנה מעין קבלן משנה של מחלקת ההרכבה ברביב. צ'ובה ז"ל היה בין היוזמים להקמת הסדנה לאחר בואם למשק של הורי טובה דרור ז"ל. צ'ובה, שהיה מנהל מחלקת ההרכבה, דאג להעברת ארבעת החלקים של הברז מרביב לסדנה.הורים עבדו בסדנה כל יום בין השעות 11.30-8.30. משלא התאפשר להורים לעבוד במחלקת ההרכבה, שלא הייתה ערוכה לקבל עובדים בעשור התשיעי לחייהם, העתיקו את מקום עבודתם לסדנה. הסדנה הייתה מקום אינטימי בעל הווי מיוחד, בו כל הורה זכה ליחס אישי והגיע לעבודה בשעה הנוחה לו.

סדנת ההורים הייתה מוסד שהתאים לתקופה. תקופה בה קלטנו הורים של חברים.

12/5/06

בימים אלה הסתיימה יציאת מצרים של מחלקת השיווק והפיתוח-רביב מגן תמר וחדרי חולים לשעבר - למקלט החדש. המקלט העילי הגדול נבנה ע"פ דרישת הג"א עבור עובדי רביב. המפעל החליט להוסיף עליו קומה שניה וכל המבנה עומד לרשות מחלקת השיווק והפיתוח. בקומה הראשונה הוקמה מעבדה בה מפתחים ובודקים את המוצרים החדשים. בקומה השניה הוצבו 19 עמדות בהן יעבדו בעיקר מהנדסים. בינתיים מאויישות 11 עמדות ובנוסף חדר ישיבות וחדר למנהלת. המנהלת, אילת שיזף 16 שנים ברביב, קבלה את התפקיד לפני כשנתיים וחצי מידי רפי הדס. החידוש: האולם בנוי בשיטת המרחב הפתוח (OPEN SPACE) כלומר מחיצות נמוכות שמפרידות בין עמדות העבודה.סך השטח הוא 140 מ"ר. בעבר המחלקה עבדה בשני קרוונים (שנהרסו כי הגיעו לפרקם) ששטחם היה 70 מ"ר עם 9 עמדות עבודה. הגידול בשטח נובע מפיתוח המוצרים החדשים:   1. מתזים לפנסי רכב עם נורות קסנון.  2. שסתומים לברקסים של רכב.  3. יריעות חימום לכיסאות ברכב.במעבדה בונים את הפרוטו-טייפים לפי סוגי הרכב השונים ועורכים את הבדיקות לכשירותם הכללית ולעמידותם בתנאי סביבה. לחלק הקדמי של הרכב (פרוֹנט ועוד) קוראים כאן בּאמפֶּר. ההולך באזור יבחין בכניסה למקלט בְּבּאמְפְּרים של אוֹפּל, סקוֹדה, פאסאט ועוד (בתוכם מורכבים הפנסים והמתזים). הבאמפרים יתלו על הקיר האחורי של המקלט. או-אז יושלם גם הפיתוח בחזית המבנה.תפקידה של מחלקת השיווק והפיתוח למצוא קונים למוצרים החדשים. יחד עם זאת ממשיכים לקבל הזמנות מלקוחות מסורתיים (כמו ריטל) אך לא מחפשים לקוחות חדשים להזרקה (בקבלנות משנה) בלבד.

11/4/08

כשהשכמתי בשש בבוקר פגשתי את נתן והמונית שלו ממתינים ליד ביתי. "אתה עדיין נוהג על המונית?" תמהתי. נתן לקח משפחה לנסיעה פרטית לנתב"ג, "צריך להתפרנס" הוא מסביר. נתן מנהל היום צי רכב לא קטן: שני אוטובוסים, 8 זוטובוסים ועוד 4 טרנזיטים ומסיע מדי יום 270 עובדים. העובדים, רובם לרביב ורבל, נאספים מביתם ב-14 קווים קבועים בתוך באר שבע ("אני מכיר את כתובתו של כל עובד") וירוחם שחייבים להגיע לעבודה בשעה 07.20.נתן גאה לספר שהיה ילד חוץ בדגניה ב' עד סיום שירותו הצבאי. בדגניה ינק את מוסר העבודה הגבוה ולכן הוא סוג של מנהל-עובד. בעצמו משמש מחליף לכל נהג שלוקח יום חופשה או מחלה שכן האוטובוסים מסיעים בכל ימות השנה – כולל שבתות - למעט ראש השנה וכיפור.הכל התחיל לפני כ-13 שנים ובמינון נמוך: נסיעה אחת בחודש בלבד, לקח את משה ארמן לנתב"ג. הבום הגדול היה כאשר רב-טק הועבר מגן התעשיה בעומר לרביבים. או אז החליט נתן להשקיע ולעבור ממוניות לזוטובוסים. החלטה אסטרטגית שלו הוא להעסיק רק נהגים ותיקים מאד והוא גאה לציין שבכל שנות עבודתו וההסעות הרבות היו לו אפס תאונות, טפו-טפו. נתן מקפיד שכל הרכבים יהיו מתוצרת פולקסוואגן מודל 2008-2007. האוטובוסים הם מתוצרת וולבו. במשך שנתיים הופעל הסדר לפיו הסיע חברים – ללא תשלום – מרביבים לב"ש בשעה 07.30 בבוקר. ההסדר הופסק לאחר שהגיעו להסעה יותר נוסעים מקיבולת הרכב ובגלל דרישה של החברים לפזר אותם בעיר.בנוסף לשעות הבוקר מתקיימות הסעות בערב ובלילה, הכל בהתאם למשמרות, ובאשר להסעות לנתבג, שמהן הכל התחיל – אלה מבוצעות כיום ע"י הרכבים של המפעלים בניהולו של פטריק.בערב, בהליכתי, אני מונה את מספר הרכבים שיוצאים בשעה 17.05 ומחזירים את העובדים. על נתן עבדה הסיסמא "בוא לגדול איתנו" ואני מציין לעצמי פן נוסף של צמיחת המפעלים: אני מונה 14 אוטובוסים ועל כולם מתנוססת הכתובת הסעות נתן וודבקר.

12/9/08

בשבוע שעבר העמיס מנוף של חברת ריוול (אין קשר) שני מבנים יבילים חדשים בחזית "שכונת הקרוונים" של חברת  רבל.  המבנים הוצבו על גבי שני הקיימים בחזית שיסודותיהם הוכנו לכך מראש.תהליך ההפרדה של רבל מרביב החל בשנת 2000 והסתיים בקיץ האחרון עם מינוי מנהל כספים נפרד. המבנים הראשונים הוצבו באתר בשנת 2000 ואוכלסו ב-13 עובדים. היום עומדים במקום 11 קרוונים ומבנים שמאכלסים 54 עובדים, מהם 20 חברים. רבל היא חברת הנדסה ופיתוח מערכות אוורור למיכלי דלק ברכב, שחלקי הפלסטיק שלהם מיוצרים במפעל רביב. המערכות מורכבות ברבל-לוקסמבורג (30 עובדים) או ברביב-רביבים. רבל מתפעלת ברביבים מעבדה ובה עשרה עובדים. לרבל חברת-בת בארה"ב שמעסיקה – בשלב זה – אדם אחד.בסיור בין המשרדים הצפופים ראיתי אנשים רכונים על מחשבים חדישים ורובם עוסקים בשרטוט ממוחשב. שכן, מעל מחצית העובדים ברבל הם מהנדסים ומנהלי פרוייקטים. בהרחבה הנוכחית הושקעו  כ-200 אש"ח ועל-פי תחזית ההכנסות לשנת 2006, שפורסמה ב"עניינים" האחרון, נראה לי שבניה נוספת אינה רחוקה.

3/3/06

במעבר המתוכנן של מפעל רבל לעמק שרה יש מהדה-ז'וו, שכן רביבים כבר הייתה בעמק זה.

חרמ"ש (חצרים, רביבים, משאבי-שדה, שדה בוקר) הוקמה כשותפות לעיבוד שדות בשנות החמישים בעמק שרה, בחלק בו נמצא כיום האזור התעשייתי של באר-שבע. עמק שרה הוא שטח נרחב יותר בדרום העיר. בשנות השלושים השטח נרכש ע''י הימנותא, חברת בת של הקק''ל. השטח נמסר למינהל מקרקעי ישראל וזה החכירו לבדואים. בכדי למנוע חזקה על הקרקעות, השטח חולק לפסים והוחכר לחילופין וכל שנה החוכר קיבל פס אחר.חרמ"ש הוקמה על מנת לנצל את מי הביוב המטוהרים של באר-שבע שעד אז זרמו לוואדי. כעבור כ-20 שנות עיבוד של השטח (בעיקר לגידול אספסת) הוחלט לבנות מאגר שיצבור מים במשך כל שעות היממה וכך ינוצלו כל מי הקולחין, לא רק מה שזמין בעת ההשקיה. המאגר (400 אלף קוב!) נבנה ליד מכון הטיהור של העירייה. ע"פ עסקת החליפין עירית באר שבע קבלה את שטחי חרמ"ש (1,000 דונם) להקמת אזור התעשיה. ובתמורה, לפי הוראת משרד החקלאות, פינה מינהל מקרקעי ישראל את החוכרים הבדואים והעביר את השטחים לידי ר''ם  ובנפרד לשדה בוקר ולנבטים. חצרים ושדה בוקר פרשו מהשותפות בסוף שנות החמישים.יוחנן שביט הוביל את הפרוייקט: קבלת זכות על 4,000 דונם, הקמת מכון טיהור חדש, רישות השטח החדש ובניית המאגר ומכון שאיבה - תחילה כמרכז המשק והמשיך שנים רבות לאחר מכן.פני מספר שנים עירית ב"ש בנתה מכון טיהור גדול וחדש ליד שדה תימן. משם מועברים המים לצרכן הגדול "מושבי הנגב". הונח צינור גם בשטחי ר"ם ולקראת אוקטובר 2010 אמורים להזרים אלינו מים באיכות שפד"ן. השנה מגדלים בר"ם 1,400 דונם שעורה בעל ומתפללים לגשם. המאגר עומד שומם ובעתיד יהיה חלק מפארק שמתוכנן ע"י עירית באר-שבע.

18/12/09

יזמות חדשה ברביבים, למעשה הוקם מפעל תעשיה חדש ושמו רב-גיל. מקום עבודה לחברים מבוגרים ולצעירים יותר.

השבוע ביקרתי במפעל שממוקם באולם ההרכבה שפינה מפעל רבל. העבודה היא ליד שולחנות עליהם ממיינים

וקוצצים שרוכים ממוצרים שמעבירה חברת רביב. עבודות הרכבה שמחייבות מכונות נשארו במחלקת ההרכבה של רביב. רב-גיל מקבל גם חלק מהעבודות שנשלחו עד כה ל"המשקם" בבאר-שבע. כיום מצבת העובדים מונה  14-12 עובדים מגילאים שונים. בנוסף לאולם ההרכבה נבנתה במקום קפיטריה, יחידת שירותים ומשרד למנהל. היזמות מתנהלת בתאגיד רעות: מזוכה על הכנסותיה שמשולמות ע"י רביב לפי מחירון לכל מוצר. התאגיד מחייב את רב-גיל עבור שכר עבודה של החברים שמועבר לקהילה, וכן עבור שכר דירה, הוצאות מינהל והוצאות קבועות כמקובל בכל פעילות כלכלית. ל מנת שהיזמות תגיע לאיזון עליה להעסיק 18 עובדים, כך שיש לאן לצמוח.היזמות מתנהלת ע"פ כללי עבודה שנוהגים בתעשיה. המוצרים מגיעים ממחלקת ההזרקה של רביב עם הוראות עבודה + סדרי עדיפויות ממחלקת תפ"י + הדרכה ממחלקת אבטחת איכות. בסיום העבודה המוצרים נארזים בקרטונים ומהרמפה שנבנתה במקום – לאחר שהקרטונים נארזים בניילון – ונשלחים הישר ללקוח שהוא בדרך כלל מפעל רבל.שמה של הפעילות הוא הברקה של ארנון שחר, מנהל רב-גיל, ובא לבטא את הקשר לרביב, לרביבים ואת קהל היעד של העובדים בגילאים שונים. למעשה נוצר מקום עבודה בו יכול לעבוד כל אחד אלא אם קשה לו לשבת.החברים מוזמנים לבקר. שביל הכניסה מסתעף מהמוסך. טלפוניםן: באולם הייצור -  2631. משרד ארנון - 2699. שיהיה בהצלחה.

"תכניס את זה לראש שלך, הסוסה צוחקת עליך, כואבת לה הבטן מרוב צחוק, תתקע לה שתבין מה אתה רוצה, לצערה הרב היא הסוסה ולא אתה... היא מנצלת את זה... מבינה שאין לך שליטה עליה..." - כך אבי דינסין בונה את בטחונו העצמי של תלמידה. כל יום אחה"צ והתלמיד התורן. בצד מונחים זוגות אופנים של הרוכבים שיצאו לטיול. כשיחזרו ידליקו את המדורה ויכינו קפה. בשנת 1972 שמוליק צור קיבל במתנה סוסה (מיה) ושיכן אותה ברפת, שם עבד. על זה אמר מרכז המשק דאז "קיבלנו מתנה אוכלת". תרתי משמע. המזכיר קרא לפעילות החדשה סוסיה (שם מקורי של רביבים כמו צ'וקו וחפיפון...) וזו השתכנה בפריה הישנה. כאן תחילתה של פעילות הרכיבה-נטו כי כבר בשנים ראשונות רכבו על סוסות עבודה. בשנות השמונים התפתחו סביב האורווה מרוצי סוסים שמשכו ציבור רחב. האורווה של היום נבנתה רק בתחילת שנות התשעים ע"י ארנון חולתי ואורן שחר. משמוליק הריכוז עבר לדן חולתי ז"ל וממנו לערן ארז שהעביר לארנון חולתי שהעביר לזהר שר.מאמצע שנות התשעים המתנ"ס החל לקיים כאן חוגי רכיבה ובתמורה מימן את מערכת התאורה והשתתפויות אחרות בעיקר את השכר למדריכה. לאחר שאבי דינסין סיימה קורס וקבלה הסמכה  כמדריכת רכיבה התרחב מספר תלמידיה ל-14 ילדים מישובי המועצה (משלמים למתנ"ס) ועוד כ-12 ילדים מרביבים. בנוסף נהנים מהסוסים כ-10  רוכבים בוגרים.

12/4/02

בקרוב תיפתח עונת הרחצה ה-41 בבריכת השחיה שלנו. הבריכה נחנכה בשנת 1964 בטקס חגיגי במעמד שרת החוץ. במשך עשרים השנים הראשונות של רביבים בנגב הבריכה היתה בגדר חלום רטוב בלבד. חובבי השחיה נאלצו להתגנב לבריכת מקורות (כך!) הישנה או לנסוע למשאבי שדה. הילדים טבלו בבריכת פלסטיק גדולה שניתנה לנו במתנה ע"י חנה למדן ז"ל, אמה של מיכל אולניק. מימון מהמוסדות לא ניתן ורביבים לא יכלה להרים נושא כספי כל כך כבד.גולדה מאיר, אז שרת החוץ ואמה של חברתנו שרה רחבי, כובדה ב"גזירת הסרט" היות שמצאה את התורם, יהודי מהגולה בשם דובינסקי שתמורת הסכום הכבד שהעביר הסתפק בצילום משותף עם משפחת רחבי בעת ביקורו ברביבים ארבע שנים לאחר חנוכת הבריכה. הצילום נמצא בארכיון. היו תורמים.במשך השנים האתר שודרג: הנוי פותח, נבנו שירותים, בריכת הילדים כוסתה בגג והותקן מיחזור מים. מצילים רבים השתזפו ב40- הקייצים בבריכה, רוב השנים שירת אותנו סטיב ארנולד ובשנים האחרונות – קני. במהלך השנים הופרד תפקיד מנהל הבריכה מהמציל וכמנהלים שמשו כושי ז"ל, יענקל שאול ובשנתיים האחרונות וולודיה אופנגנדן.מלבד לשחיה שמשה הבריכה כאתר בילוי בו התקיימו לילות שבת, חתונות ובר-מצוות.בשנים הראשונות הבריכה נסגרה ב-4 אחה"צ! מאז ש"המציאו" את סרטן העור שעות הרחצה התאחרו לכיוון הערב ומתחילת שנות התשעים הונהגה שחיה בריאותית.

1/5/04

בראש השנה הוצע לחברים לקנות 70 בקבוקי יין מתוצרת שדמה וכולם נמכרו. הייתה זו הצבעת אמון עיוורת ביצרני היין  רני פיסק ועמרי קלוסקי. בנוסף ליין מיצרים ביקב המקומי ברנדי וגראפה. חומר הגלם לשני האחרונים הוא הקליפות של הענבים לאחר שנסחטו ליין.היקב ממוקם (זמנית) בבית הכולל ששימש בעבר כמעבדה לתרביות רקמה של ענף המשתלות. המקום מחולק לשלושה חדרים: אחד לעבודה (מעין מטבח) ושנים לאחסון המוצרים. חלק מהמשקאות מאוחסנים במיכלי פלסטיק, חלקם בחביות עץ מרשימות ואחרים נמזגו כבר לבקבוקים. הענבים לייצור היינות (מרלו וקברנה) נקנו בחוות זהר השכנה (בבעלות אורן אפשטיין) ובחוות נעמה ליד ירוחם שהיא בבעלות אביה של רונית סויסה מאשלים. שני המגדלים מצליחים להגיע לאיכות גבוהה של ענבים ובוצרים אותם ע"פ הנחיות הייננים שלנו.עמרי השתתף בהשתלמות קצרה בשער הנגב. הייננים ישפיעו על טעמו של היין. החל מקביעת מועד ושעת הבציר דרך תהליך התסיסה והשימור, בחירת סוג השעם ממנו מיוצרים הפקקים של הבקבוקים, סוג העץ ממנו מיוצרות החביות לאחסון היין ועד להחלטה על טמפרטורת השימור. לתהליך הייצור נבנו מספר מתקנים כמו מסחטת הענבים, המזיגה לבקבוקים וביקבוקם. חלק מהמתקנים ממוקם במכחק"ל. היות שמדובר בייצור מזון נדרש אישור של משרד הבריאות שהגיע בימים אלה.מסתבר שלכל הענבים בכרמי רמת הנגב יש איכות וייחוד. היינות נמכרים במחירים גבוהים וכך גם אמור להימכר יין שדמה. בציר 2003 מבוקבק בימים אלה ולמעלה מ - 1,000 בקבוקים יוצאו למכירה. טעמתי מהיין ואני ממליץ!

12/11/04

השבוע, באחד האמשים הלכתי בשבילים וראיתי אור בבית התינוקות לשעבר. מסתבר שהיגעתי למחסן התלבושות. נכנסתי ופגשתי בבני נוער עליזים, מתרוננים ומתחפשים לקראת מסיבת פורים שלהם. הם התלבשו והתפשטו בחדרים הרבים שמציעים דמויות מכל סוג וזמן.תחילתו של המחסן היתה בגן-רימון כשהגננת תמרה שמיר (אמה של דגנית גדיש) החלה לשמור תחפושות לילדי הגן משנה לשנה. זה קרה מזמן, בתחילת שנות השישים. אחריה קבלה את הפיקוד יעל איל שהעבירה לדינה יסעור והיא ניהלה את המחסן לאורך 27 שנים רצופות. המחסן היה במבנה של הפול-בר כיום, ומשם עבר למקלט הסמוך. משהועברה למקלט ספריית בית הספר, המחסן נדד לחדר אחד בצריף שבדי.  לאט-לאט  דינה השתלטה על כל הצריף. לקראת פורים אשתקד הוחלט להרוס את הצריף והתלבושות הועברו לבית התינוקות, לשעבר.רוב התלבושות מגיעות למיכל בפתח המבנה בו החברות מניחות את בגדיהן המתאימים. האחראית גם  קונה (יד-שניה) מחברים ובחנויות בעיר. בנוסף לפורים המחסן פעיל כל השנה: בימי הולדת, לקראת הצגות של כיתות ביה"ס, חגים, פעילות קן הנוער-העובד וכיום גם לפעוטון רתמים. לקראת האירועים נוצר בחלל המחסן הווי מיוחד. מתלבשים ומתפשטים, מודדים, מנסים ומריצים דחקות לפני המראות ומול חבריהם המשועשעים.דינה קמחי ואורה בן-יוסף ניהלו את המחסן בעבר וכיום יעל איל היא המנהלת.

17/3/06

בשבועות האחרונים, בהליכתי סביב המשק, אני רואה (שוב) שדה חיטה.  אמנם רק דונם אבל המראה מלבב ומעצים את ההרגשה של משק חקלאי אמיתי. ויש סיפור מעניין מאחורי השדה ששיבוליו בשלבי הבשלה אחרונים. החיטה נזרעה על שטח האספסת (לשעבר) של הרפת מול המצפה. יוזמה של חיים פרחי זכתה לתמיכה של חקלאים רבים שסיפקו זרעים, כלי עבודה, צנרת ועצות. הרעיון של חיים, שמקורו בעבודת מ.א. של ננסי על החגים ברביבים, הוא לחדש את חג העומר ברביבים. מצוות הנפת העומר מקורה בתנך וחודשה ע"י ראשוני התנועה הקיבוצית, נחגגה שנים רבות ברביבים. במסגרת ההתעוררות התרבותית העכשיווית נחוג את חג העומר בפסח הקרוב, למחרת הסדר.חיים זרע את החיטה ביד, כמו פעם. בינתיים גם גילה את החרמשים החלודים מפעם, תלבושות הרקדנים הישנות וגייס קוצרים, קריינים ורקדנים שעדיין זוכרים את המלאכה.בעבר גידלנו כאן חיטה אלא שכיום, עם העלאת תעריף המים המליחים, התוצאות הכלכליות אינן מצדיקות את הגידול. שדות החיטה הנרחבים שלנו הם בשטחי בריר. החלקה הקטנה מול המצפה מושקית במים מליחים מממטרה אחת שחיים מעביר בשדה. כאמור, טקס קציר העומר יתקיים בשדה בשבת שלמחרת הפסח ובתום שבעה שבועות מהחל חרמש בקמה יככבו השיבולים בטקס הבאת הביכורים בשבועות.

11/4/08

טקס יום הזיכרון בבית- הקברות הצבאי היה השנה הומה אדם. ליד כל קבר היו קרובי משפחה וחברים, פרחים ודגלון של ישראל עם סרט שחור.בשנתיים הראשונות, לאחר מלחמת השחרור, נערכה האזכרה לחללי המלחמה אל מול המצבה בביר-עסלוג', בהשתתפות ההורים השכולים. בשנת 1952 הונהג במדינה יום הזיכרון לחללי צה"ל . האזכרה בבית העלמין שלנו היתה באחריות רביבים וההורים, ללא מעורבות המועצה האזורית. מודעה בעיתון הזמינה את המשפחות לנסיעה מנקודת מפגש בקפה "עטרה" ליד התחנה המרכזית הישנה בת"א.ביוזמת ההורים וצ'ובה ז"ל הוחלט, בשנת 1974, לקיים טקס ממלכתי גם בבית-הקברות שלנו. הטקס מתקיים באותה מתכונת בכל  43 בתי הקברות הצבאיים בארץ.  הארגון נעשה ע"י צה"ל, בהשתתפות חבר כנסת עם כל הסממנים  הממלכתיים. בחלקות הצבאיות הרבות בארץ, שאינן בית- קברות צבאי מוכר, אין מקיימים טקס ממלכתי. להורי החללים שקבורים כאן היתה חשובה ההכרה הממלכתית.בשנים הראשונות השתתפו בטקס ההורים השכולים וחברי רביבים הוותיקים. עם חלוף השנים מגיעים לטקס בני המשפחות, אחים, אחיינים ולצערנו נוספו גם בני משפחה של חללי רביבים ממלחמות מאוחרות יותר. יחד איתם החלו להגיע גם חבריהם הצעירים של החללים, ילדים מבית-הספר וחיילים מהאזור. כיום משתתפים בטקס מאות אנשים והוא הפך חלק בלתי נפרד ממורשת יום-העצמאות.בבית- הקברות ברביבים קבורים 33 חללי מלחמה מהם 11 חברי רביבים. ביום הזיכרון אנו מתייחדים עם  59 חללי המלחמות שחלקם קבורים במקומות שונים בארץ.

16/5/08

לעילוי נשמתו של סטיב מראשוני העולים

בקונצרט המצויין שנתנה להקת "דרכים כפריות" בליל שבת בלט בקהל חלקם הגדול והנאתם של האנגלו-סכסים, הגדרה ישראלית לדוברי אנגלית כשפת אם. הרומן שלנו עם קבוצה זו החל בראשית שנות השישים כשאברהם קלוסקי ז"ל הציע למזכירות התנועה לראות ברביבים יעד להפניית עולים והכשרות של תנועת דרור מצפון אמריקה. מאוחר יותר יצאה משפחת קלוסקי לשליחות בארה"ב.חריה יצאו משפחות נוספות וכתוצאה מפעילות זו הגיעו אלינו בשנות השישים 5 הכשרות "דרור" לתקופת עבודה ולימודים. משנות השבעים הצטרפו לרביבים גם מתנדבים שלמדו באולפן ועשו עליה. בוגרי תנועת דרור עלו לארץ צעירים מאד ומתוך אידיאולוגיה להתמזג בחברה עם כל קשיי ההגירה התרבותית והחברתית שכרוכים במהפכה זו. לכן הם הקפידו לדבר עברית עם ילדיהם, בניגוד לעולים שלאחר מלחמת ששת הימים שדברו עם ילדיהם (שנולדו ברביבים) אנגלית. שינוי זה נבע מן הסתם גם מעליית קרנה של האנגלית בארץ וברביבים ברוח התקופה. מאפיין נוסף לבוגרי התנועה היה שנשאו לילידי הארץ.היום חיים ברביבים 36 דוברי אנגלית כשפת אם.

6/6/08

עליתי על ההליכון והלכתי 2 ק"מ ב-10 דקות תוך שהמכשיר המשוכלל מאפשר לי להגביר מהירות, להעלות את שיפוע ההליכה, לעקוב אחרי הדופק שלי שעולה, ומראה את מספר הקלוריות ששרפתי. ברקע מרצדות תמונות מטלביזיה חדישה (יש גם נגן דיסקים) וקינחתי בכוס מים קרים מהמתקן החדש. היה כיף!הכל התחיל כשדן חכלילי בנה בחדר ההתעמלות הישן גלדיאטור משקלות עבור בנו אלון. חדר הכושר הראשון, אם ניתן לכנות כך את המכשירים הספורים שהיו שם, שכן במקלט של האולפן. משם הועבר לבטונדה מול הרפת וממנה בשנת 2000 למקלט חדר האוכל. כאן כבר הוצב לראשונה הליכון. מספר המשתמשים לא עלה על 15. לבדיקות הרפואיות שנערכו לא מכבר - ע"פ חוק הספורט – הגיעו 130(!) מתעניינים. נקווה שלא כולם יגיעו יחד להתאמן.למעשה הוצבו כאן מכשירי הכושר (מתיחות ומשקלות) כמו שהיו בחדר כושר הישן אבל הציוד הוא מקצועי (עם אחריות) סופק ע"י חברת "אוניספורט" ולא אוסף של ציוד שהגיע ממקורות בלתי מוכרים. בנוסף הותקן גם ציוד ארובי: שני הליכונים ואופני כושר (בקרוב). חידוש חשוב: לחדר כושר החדש יש שירותים צמודים.כמקובל בימינו בהסבת מבנים נתנו כבוד למעבדת הטבע של בית הספר ששכנה כאן שנים רבות: לוח החשמל המקורי נשאר במקומו וכן הפודיום של המורה שצופה מחדש.ההשקעה במתקן התאפשרה הודות לעזרת העמותה לקידום הספוט במועצה האזורית: חדר הכושר מרווח, ממוזג ומזמין. נראה לעין שהושקעו כאן הרבה כסף ומחשבה. נקווה למשתמשים רבים שיתבוננו על עצמם במראות, יראו כמה ירדו בתרגול הכושר וירגישו אושר.

13/6/08

מדי שבוע אהובה ברק מקיימת בבית היופי שלושה חוגי התעמלות "בונה עצם". בעבר רקדה ובשנת 2001 פתחה קריירה שניה כמורה להתעמלו 7  שנים שאהובה מלמדת וכל שיעור הוא כאילו הראשון מבחינת המרץ והטמפרמנט שלה. כתלמיד המתבונן במורתו השיעור מתנהל ומתאפיין במנטרות שמאפיינות רק את אהובה:הנחיות: להוציא אוויר, בטן חזקה-בטון! כמה שמגיעים-מגיעים. אין ציונים. לא מחלקת תעודות. הדגמה: תסתכלו עלי, זה לא זה – זה זה.נזיפות קלות: לא להסתכל למטה אין שם כסף כבר אספתי הכל. תעבדו לאט, לא מהר בום-בום-בום, זה רק בבסיס צאלים. עכשיו לא מדברים על עבודה. עידוד: אתם יכולים עוד, כן עוד-עוד. יותר גבוה, יותר גבוה. יופי! מ-צ-ו-י-י- !אנחנו התלמידים חייבים להתרכז כי התרגילים מתחלפים בקצב מהיר. רגע של פיזור נפש ואיבדתי את התרגיל. ואז עיני הנץ של אהובה תופסות אותך. השעורים מגוונים ומדי שבוע אהובה מביאה עזרים שונים: כדורים, טבעות, כסאות ושרפרפים, נבוטים, משקולות, דיינות (רצועות גומי). והבר, הו הבר. על הבר לא שותים אלא נמתחים בעזרת צינור מתכת שקבוע בקיר. אהובה מלמדת בשיטת הדוגמא האישית. היא עצמה מבצעת את כל התרגילים ואנחנו מחקים ללא דיבורים מיותרים. אבל מה, אין עליה בגמישות. אהובה בשבילנו התלמידים היא מודל

ביצוע לשאיפה בלתי מושגת.

בשבת האחרונה התקיים טורניר טניס לזכרם של מיכה גושן וסטיב ארנולד שהיו מהראשונים ששחקו טניס ברביבים. סככות צל הגנו על קהל הצופים בסמוך לפינת הישיבה המוצלת שנתרמה בשעתו ע"י אינגה גוטשלק אמו של מיכה. בקהל היו בני המשפחות, שחקני עבר ושחקנים בהווה, ולילדים הובאו משחקים להעסיקם. לאחר טקס וברכות הטורניר יצא לדרך.הטניס התחיל את דרכו ברביבים על מגרש הכדורעף הישן, "הכיכר" כיום. מגרש הטניס התקני נחנך בשנת 1972 וכעבור שנתיים הותקנה עליו תאורה שהרחיבה את שעות האימון. מיכה גושן וסטיב ארנולד היו הדוחפים לבניית המגרש ולמיסוד הספורט הלבן ברביבים. בשנים הראשונות שחקו טניס רק בודדים. המהפך התחולל בשנת 1973 כאשר הגיע לכאן ג'ף וינסטון מדרום אפריקה. ג'ף, אחיה של ג'ון אפשטיין משדה בוקר, שהה כאן מספר תקופות כמתנדב. ג'ף לימד והדביק באהבת הטניס עשרות חברים וילדים ואימון הילדים הפך למקום עבודתו.מיכה ירש את אהבת הטניס מאביו בקרית ביאליק. הוא היה מסוג המשוגעים לדבר שהאמינו, התעקשו ולבסוף הצליחו. ביוזמת מיכה אורגנו מספר טורנירים ובשנת 1978 התקיים טורניר בו השתתפו ששת ישובי המועצה ואורי אולניק זכה בגביע. לאחר פטירתו של מיכה בשנת 1989 נערכו שני טורנירים בארגון מחלקת הספורט של המועצה, באחד מהם זכה קני, הפעם הטורניר היה של רביבים בלבד. במקום הראשון זכה גלעד כהן מבאר-שבע. במקום השני זכה דורי מתקי (תושב ברביבים) ובמקום השלישי חיים פרחי.מי יתן וטורניר זה יהווה תחילתה של מסורת ספורטיבית שתנציח שני חברים יקרים.

31/10/08

"תראה, הנה שם, ילדה מוסקת זיתים לתוך כלי" אני אומר לסולימאן שנותן גז לכיוון הילדה אבל משהיגענו למקום עומדה כאילו בלעה אותה האדמה. סיבובים נוספים בין שורות הזיתים בכרם הוותיק לא גילו את הילדה. סולימאן - רכוב על איסוזו 4X4 - קיבל את תפקידו החדש לפני כחודש."ונניח שהיית תופס אותה, מה תעשה?" סולימאן מסביר שגניבת דלי זיתים אינה עילה להזעיק את המשטרה. הוא ישוחח עם המשפחה ואם יש צורך ידווח לשיח' דחללה אבו-גרדוד. לדבריו ילדה זו לא תחזור שנית.ולימאן אבו-לקימא מדבר עברית שוטפת שלמד בבית הספר בשגב-שלום ובעת שירותו בצה"ל כגשש. בשנת 1995 עבר מרמת חובב לכפר הדאג', בשטחים מסביבנו. דודו סובאח היה שומר שלנו שנים רבות. בשנות השבעים כיניתי את סובאח חבר מזכירות סמוי היות שהגיע לרבות מהישיבות כדי להתייעץ בענייני גניבות שכבר אז סבלנו מהן. סולימאן הגיע לכאן לפני כשנתיים מעבודתו הקודמת כשומר בכמהין. עד לפני חודש שמר אצלנו בלילה כשומר האחראי על חצר היישוב. בתפקיד זה החליפו בנו איברהים שהתחתן לא מכבר. לאחר ירידה יחסית בגניבות בתוך החצר ועלייה מקבילה בגניבות ונזקים מחוץ לגדר הוגדר תפקידו של סולימאן כשומר שדות ביום. למעשה תגבור זה העלה את מספר השומרים כך שהשמירה היא סביב השעון.נכנסנו לנחל אטדים. "אני מפגין נוכחות גם כאן. לא מזמן תפסתי פה סודני בדרכו מסיני לבאר-שבע". סולימאן פותח את יומו בבדיקת הציר לאורך התעלה שסביב המשק ומדווח לניני או לאורי יוגב על פריצות. חלק מהגנבים הם מבני שבטו ולא פעם הוא מצליח להגיע עד לביתם. גניבות שהיו לאחרונה: מיכלי דשן, שתילי זיתים, אופנים מתוך החצר, זיתים ועוד. הרשאה שנתנה לבדואים לאסוף את גזם הזיתים היא עסקת וין-וין. הם נהנים ממזון טרי לעדר ואנחנו מפנים את הגזם בעלות אפס. שכנינו יודעים להעריך את זה. למרות הכרם הענק שלנו הגזם אינו מספיק והם אוספים גם אצל שכנינו באשלים, "ניצני פעמונית". איסוף הגזם הוא בעצם הרשאה להסתובב בין הזיתים וסולימאן פוקח עין.קריאה בנייד מצור גושן לקפוץ לתמרים. נשים מלקטות תמרים וצור מבקש מסולימאן לשים לב שאינן מתקרבות לאוהלים של הפלשתינאים. לקינוח סיורנו הארוך סולימאן לוקח אותי לראות את בי"הס האזורי החדש שבו לומדים 1,000 (!) תלמידים.

21/11/08

30 רוכבים הגיעו לתחרות רכיבה של אזור הדרום. האורווה שוקקת סוסים, רוכבים, כלי הובלה לסוסים, שופטים, רשמים, צלמים, אמבולנס עם ניני וד"ר עדנה איל הוטרינרית למקרה ש... כל זה קרה ביום שישי הקודם.בהליכתי סביב הגדר הבחנתי שלאחרונה השתנו דברים באורווה. כריסטיאנה, מדריכת האורווה בשנים האחרונות ספרה לי שלקראת התחרות נדרש תקן חדש לאורווה על מנת לקבל רישוי של "ההתאחדות הלאומית לספורט הרכיבה" לקיים כאן תחרויות. לכן בצעו במקום שדרוגים שונים: המנאז' (חצר האימונים של הסוסים) המרכזית הורחבה ל-800 מ"ר. גם המנאז' החיצונית הורחבה ושתיהן רופדו בחול רך. מסביב למנאז' הפנימית נבנה אמפי מאולתר עליו ישבו הצופים בתחרות.באורווה מתאמנים כ-40 ילדים מהאזור בהדרכת כריסיטאנה שני מהמדרשה (היתה תושבת ברתמים) והנערה ברית גולדמן ממשאבי שדה. האימונים מתקיימים בימי ראשון, שני ורביעי. ועל הכל מפקדת זהר שר.מזג האוויר היה של יום חורפי מקסים ולא היה צורך להשתמש בסככות הצל החדשות על מנתלברוח מהשמש. בסיום התחרות חולקו 8 גביעים למנצחים בתחרויות פאטנט (קפיצות) וברסאז' (רכיבה אומנותית). המונחים המקצועיים כולם בצרפתית כי בצרפת התחילו תחרויות הסוסים. לא היו זוכים ממועדון הרכיבה של רמת נגב. התפלאתי לא לראות אף רוכב מילדי רביבים.הסנדלר הולך יחף...

20/2/09

הלכתי לבית התקשורת שמחולק לשלושה אגפים: טלביזיה, טלפוניה וחדר שרתים לתפעול הסיב האופטי. אחרי תהפוכות ויסורי לידה רבים אפשר לברך על המוגמר. בשעה טובה עברנו לאינטרנט בסיב אופטי, רוחב פס 20. תחילת האינטרנט לחברים היתה באמצע שנות התשעים כשהשימוש בו חסם את אפשרות החיוג הטלפוני הרגיל. חיסרון זה והקצב האיטי הביא את מנשה (שנת 2004) ליזום התחברות לאינטרנט בשיטת A.D.S.L  ("פיצה" במרכזיה ומודם למשתמש) אליה התחברו 220 מנויים. חברת בזק ספקה לנו את התשתית ובזק בינלאומי היו ספק האינטרנט.כיום, עם המעבר לסיב האופטי, מחוברים 260 מנויים ועוד כ-40 נשארו ב-A.D.S.L. בזק מספקים את הקישור ובזק בינלאומי ממשיך להיות ספק האינטרנט ושנהים אינם עובדים בחינם. בניית התשתית המורכבת והיקרה נעשתה ע"י חברת רוטל בעלת ניסיון עשיר בקיבוצים. הם הכינו תשתית בכל המבנים בחצר – 500 נקודות! – למעט המוסך. הרשת מנוהלת ע"י ישי בן-עמי שקיבל  הכשרה מתאימה .המעבר לסיב אופטי נפל בהצבעת קלפי ב-2003 וכעבור ארבע שנים הוחל לטפל בהתקנת התשתית, אכן לידה ממושכת. ותודה לצ'ארלס קאו הסיני שהמציא את הסיב האופטי עוד בשנת 1966.

15/5/09

השנה כבכל שנה נציין את שבועות בחג השדה המסורתי. האמנם "כבכל שנה"? בשנות החמישים והשישים כשברביבים התקשו להציג ביכורים אמיתיים תוכנו של החג התממש בעיקר בתחרויות היתוליות בין ענפים: ממשיכת חבל דרך החלפת גלגל של עגלה ועד מרוץ מריצות. בגולה נקרא החג מתן תורה ועם חידוש ההתיישבות החקלאית נעשו ניסיונות שונים לעצב אותו מחדש. רביבים השתלבה בניסיונות אלה ואתאר שלוש הצעות מעניינות שהעלינו במהלך השנים.משמשיאדה כך קראנו לחג השדה שנפל בסיום עונת קטיף  המשמש. בנוסף לתחרויות שנערכו במטע הומצא אירוע מיוחד לילדים, חיפוש סוכריות בתוך ערימת קש, מסורת זו נמשכת עד ימינו. חג שדה במתכונתו היום עוצב ע"י בני אוסדון שהעביר את האירוע לבריכת הזפת (1986) ובכך שידרג אותו לאירוע מרשים וחגיגי במיוחד. בנוסף למצעד הכלים החקלאיים ויעף היונים בני הכניס למסורת את סל הביכורים הענק ממנו קופצים ילדי כיתה א'.ההמחזה של מגילת רות בביצוע שחקנים, נגנים ורקדנים רבים היתה החוויה הכי חזקה שזכורה לי מהחג. האירועים שמסופרים במגילה משלבים מסורת יהודית יפה עם הוויה שמתאימה לחיינו.היוזמת היתה תמרה שמיר (חברת רביבים בעבר ואמה של דגנית גדיש) עוד בשנות השישים. האתר היה בריכת קובלנוב שליד בריכת הזפת. הקהל ישב על חבילות קש ועל רקע שמי הנגב הבהירים הוקראה כל המגילה שלוותה בריקודים, בהמחזה ובאפקטים של תאורה מרהיבה. אירוע ססגוני-קמאי ומיוחד זה הועבר בהמשך ל"בריכת החסָקֶה" (כיום מתבן של הרפת) ועוצב ע"י נילי בר-און כשבחלק מהשנים, במקום מגילת רות, הומחזו פרקים מהתורה - לכבוד חג מתן תורה. ביצוע מגילת רות הגיע לשיא בשנת 1994 כשמרילין פרת הבמאית בחרה למקם אותה על המקלט ליד חדר האוכל. דומה שהרמה שמרילין השיגה אז הרתיעה אחרים לנסות שוב. "יצירה אומנותית אמיתית שהצליחה להחיות מחדש את הטקסט המקראי" כפי שנכתב בעלון שאחרי.

תיקון ליל שבועות שהחל עם יוס'לה בר-ציון בשנות השמונים לא צבר תאוצה. חג הלחם הועבר בשנים האחרונות לחי-נגב לשמחת הילדים ואופי הפיתות. ולקינוח שאילתא שקראתי בעלון עם המעבר לתיתולים, "במה נכסה לילדים את הראש מתחת לזר?" (1985).הארוחה החלבית על המדשאות סביב חדר האוכל קבלה תנופה עם הקמת המחלבה שלנו ומשתלבת במסורת היהודית לאכול בשבועות מאכלי חלב. אגב, מישהו יודע למצוא לה סימוכין בתורה?

22/5/09 

 ההליכה שלי סביב המשק היא בשעת השקיעה ולכן השעה, הנוף והריחות משתנים בהתאם לעונות השנה. קיצור תולדות חמש העונות האחרונות:תיו 20088. מתחיל עם שינוי השעון, במהרה השמש תשקע כבר בשעה חמש. השקיעות ורודות ובשמים אין עננים. ההליכה עדיין  במכנסיים וחולצה קצרים. ברפת מכינים ברפת תחמיץ וריחו הנעים מושך אותי לראות חבורת רומיילי העוסקים במלאכה. למתבן הובא חציר בטנים וקש חמניות. בשדה השעורה, שחיים פרחי מכין לחג העומר, החלה הנביטה. גשם ראשון וסמלי ירד רק בנובמבר.חורף. מבית הבד מיתמר עשן של שריפת הגפת שריחו אירופאי. ליד הרפת נערמת רוב הגפת שמדיפה ריח חזק של שמן. צור גושן מסיע רכבת של  20 מיכלי זיתים מהמטע לבית הבד. התמחותו של צור בלקיחת הסיבוב ליד השער. דצמבר, החורף התחיל וכמעט לא ירדו גשמים. הכל יבש גם אין עשבים. נר ראשון של חנוכה. הטמפרטורות צנחו ומספר ההולכים מתדלדל. ההליכה מחממת אותי אבל ליתר ביטחון לבשתי סווטצ'ר. הרתמים פורחים, פברואר הגיע ומנת הגשמים 12 מ"מ בלבד. בחדשות מודיעים שהטמפרטורות גבוהות מהרגיל לעונה. חם ויבש.אביב.  עונה מקסימה אם אין סופות חול שמאלצות אותי ללכת אחרי השקיעה. להליכה מתלווה ריח החציר שנאסף בגרנות של הרפת מחוץ ובתוך הגדר. משכונת שער ג' עולה ריח השקיית הדשאים החדשים. בימי ראשון עולה מהמטבח ריח של "על האש", חיימה מכין סטייק של השף. חוצה לאסם ורואה במרומיו גרפיטי חדש: גרעין אפילו איראני.קיץ. חזרתי למכנסים קצרים. החום העז דוחה את ההליכה לערב. 22 ביולי, בשעה 88 עדיין אור! לפעמים צועד בבוקר המוקדם ונהנה מהצינה. פוגש קהל צועדים-של-בוקר שונה מהמוכרים לי בשעת השקיעה. בבוסתן של דיבן נענה להזמנתו לאכול מהתות-שאמי המדהים והמלכלך. ההזעה עד גבול מסוים היא תענוג של היזכרות בעבודה הפיזית והרגשה שאכן התאמצתי.  ביונקיה נבנתה סככת עגלות חדשה. מחסן אחזקה התרומם. חיל האוויר צולל מעלי. תחילת אוגוסט: חלק מההולכים הקבועים נמלטים לחדר הכושר. סיימתי שטוף זיעה. סתיו 2009. השנה כבר מאמצע אוגוסט הרגשתי קרירות של סתיו. הליכה של שבת בבוקר: טועם באורווה תאנים עם טללי בוקר. מהרפת מתפשט ריח המזון שמחולק עם הסלף. המתמידים חוזרים משחיה בריאותית ואחרים יוצאים לשחק טניס. ענף הפיקוס בצורת מגן-דוד שנפגע  בבית הנשיא מלבלב. שוב נוטעים זיתים והשנה בחלקת הלימנים. תחילת ספטמבר: רוח קרירה בהליכה, לראשונה פתחתי את המים החמים במקלחת. באוקטובר ירד היורה ואפילו תעלת הניקוז החיצונית זרמה! ריח גשם עולה מן האדמה. ירדו כבר 18 מ"מ ונראה שהשנה תהיה ברוכת גשמים.

השבוע נסעתי לקיבוץ שדה בוקר להאזין לקונצרט קאמרי. נגנים מהתזמורת הפילהרמונית של ת"א השמיעו שתי רביעיות של יוהאנס ברהמס. הקונצרט נערך כחלק מ"חוג האזנה" שמתקיים זו השנה ה-26(!) בהדרכת מיכאל וולפה.

איני משתתף קבוע בחוג אבל נוסע מדי פעם לקונצרטים שנערכים במועדון של שדה בוקר. המועדון הוא חלל מתאים מאד למוסיקה קאמרית. הקהל גם הוא קאמרי: כ-70 מאזינים ולא כולם פנסיונרים. התזמורת אינה יושבת על במה אלא במפלס אחד עם הקהל, כמו שנגנו מוסיקה זאת בתקופת יצירתה. ואורה דת מארחת במאור פנים.ראשיתו של חוג ההאזנה ברביבים, בשנות השבעים, בהדרכת יוסי מר-חיים שהיה מגיע לכאן מירושלים. במשך השנים התפרסם יוסי בעיקר כמלחין לתיאטרון. בשנים ההן  היו הקונצרטים הקאמריים חלק בלתי נפרד מתפריט התרבות שלנו. כך זכינו לקונצרטים של ההרכבים הטובים ביותר כמו רביעיית תל-אביב, שלישיית יובל והדובדבנים: הכנר אייזק שטרן והפסנתרנית פנינה זלצמן.הכל התחיל, אולי, עם רכישת פסנתר הכנף מתוצרת באקשטיין בראשית שנות החמישים תמורת 150 לירות באמצעות מזכירות הקיבוץ המאוחד. הפסנתר הוצב בחדר האוכל ומיטב הנגנים שבחוהו. כיום הפסנתר עומד באולם.וזכורה לטוב מסורת "לנו משלנו" שבשנות השישים כללה מופעים של אומנים משלנו ותערוכה ששורדת עד ימינו. הרכב קאמרי שהתמיד מספר שנים כלל את: דן בר-און (צ'לו), מיכל יפה (פסנתר), הדסה ברזלי (פסנתר), גבי קוה (קלרניט), כרמלה ינוב (שירה), מיכה גושן (חליל צד).אין ספק שכיום הקהל שיוצא לקונצרט חי הוא מצומצם בגלל שיפור באיכות ההקלטות. ובכל זאת לדעתי אין תחליף לקונצרט החי ובעיקר כשהנגנים והקהל באינטימיות, כמו שקורה במועדון של שדה בוקר.

29/3/10

למרות שנעלתי את הדירה היא בקרה אותי ובכל עוצמתה. נכון, נעלתי את הכניסה הראשית נגד גנבים שבקרו לא מכבר בשכונתנו הדלה אבל בלילה קייצי זה השארתי את כל החלונות פתוחים כדי להנות מהקרירות המדברית. דרך החלונות היא חדרה לכל חריר, לתוך כל ספר, לתוך הסדינים ונמרחה על כל תמונה תלויה על הקיר. הקצתי בשעה הרגילה בבוקר, קמתי, התרחצתי וצחצחתי שיניים... משהו חרק.על השיש ובכיור היו אותות אזהרה ראשונים. קורי השינה הפריעו לי להבין שהיה כאן ביקור לילי. התעלמתי ושמתי מים לקפה של התעוררות.במטבח היו דיונות קטנות על הרצפה שלא ניתן להכחישן.  החשודה המיידית היתה סופת חול שהתחוללה בלילה מבלי שאשמע, ארגיש או אריח דבר.שנתי ערבה עלי. מתי היה האירוע? שכני עדיין ישנים ולא אטרידם. ובכלל מה פתאום סופה באמצע הלילה? ללא סימנים ואזהרות מקדימות? החזאי הזהיר? ובסתם-ליל-ראשון?! הרי הסופות מגיעות לביקור בימי חמישי או שישי אחרי ניקוי הדירה לשבת. אמנם זו הטרדה היגיינית  אבל סגירת חלונות ונעילת תריסים מוקדמת היתה מונעת חדירה לו עוצמתה היתה סבירה. נטשתי את הבית בהשתאות ובאין-אונים.כשהגעתי לעבודה שמחתי לראות שלבית המזכירות לא היתה חדירה. כל התריסים היו נעולים והבית היה נקי. כאילו כלום.עכשיו נותר רק לברר מתי כל זה קרה. ועוד פרט: בסיום יום עבודתי מצפה לי יום עבודה נוסף כדי להחזיר את דירתי הלא-קטנה למצב הטרום סופתי. ואיך היה אצלכם? התעוררתם מהסופה?

8/10/10

הכותרת קבלה את המספור (2) היות שלפני 5 שנים, לאחר נטיעת כרם הזיתים בו הן פורחות, כתבתי על אותן חבצלות. הלכתי לראות ולהריח אותן ולשמחתי, בחלוף השנים, שלומן מצויין והן התרבו מאד. החבצלות צומחות בין העצים ונהנות מהשקיית הזיתים. ממש עכשיו עונת הפריחה וכדאי לטייל לזיתים.למתקשים ללכת עד לזיתים מוצעים שני אתרים נוספים שהם בבחינת קדימונים חלשים: סביב האנטנה של סלקום מול שכונת השער.ליד שער גולדה, נ"צ: שובר לחץ על צינור מים בולט. כאן החבצלות בתחילת הפריחה וכל אחת מוקפת עיגול אבנים.  אלה הועברו מאזור הזיתים במבצע הצלה, ע"י חברת הילדים ביוזמת בוצי ובאישור הפקח האזורי.

 בצפון מדווחים על היורה, גל"צ משדרים שירי כמיהה לגשם ואני צועד בין עצי זית עמוסי פרי. טוב, לא כולן אל בחרתי פיקואל ששופע פרי. יצאתי מפשפש גולדה (האדום) עד למדגה, לקחתי שמאלה וצעדתי בין שורה 25 ל-26 (יש סימון על העץ הראשון), משכתי עד לכביש רתמים ולפני הגיעי לכביש גיליתי עשרות חבצלות בשיא פריחתן הלבנה. מי שיוותר על הליכה בניחוח השמן בין עצי הזית יכול להגיע על רכב עד לכביש רתמים ולחתוך שמאלה לפני סוללת ההגנה. מומלץ!

15/10/10

שנת 2010 הסתיימו וגרמה לנו מפח נפש גדול באשר לגשמים ולצמיחה העתידית במדבר מסביבנו.מונחים לפני סיכומי הגשם ברביבים במשך 74 שנים, החל מעונת 1934/1935. המידע מפרט את הגשם בכל חורף ובכל חודש,

 כולל  10 השנים שלפני העליה על הקרקע, כפי שנרשם ע" הבריטים בתחנת המשטרה בביר-עסלוג'. רוב הנתונים רוכזו  ע"י יואל ז"ל.ממוצע הגשם הרב-שנתי בחודשי החורף עד סוף דצמבר בלבד עומד על 36 מ"מ. בחורף זה הסיכום עומד על 11 (!) מ"מ בלבד. מה ניתן ללמוד מהשוואת עונה זו לחורפים קודמים? מצאתי שני חורפים עם נתוני גשם זהים (כל מספרי הגשם ברשימה זו מעוגלים):חורף 1962/1963 וחורף 1999/2000. איך הסתכמו חורפים אלה? התשובה היא – רע, עם 33, ו-48 מ"מ בהתאמה.ממוצע הגשם הרב-שנתי עומד על 102 מ"מ. החורף הגשום ביותר היה בשנת 1979/1980 בו ירדו 202 מ"מ כלומר פי שנים מהממוצע!  שני שליש מהגשמים בחורף יורדים ברביבים בחודשים דצמבר-ינואר-פברואר והשיאן הוא חודש ינואר עם 25 מ"מ. אמנם ינואר רק בפתחנו אבל ע"פ הסטטיסטיקה ניתן כנראה להסיק ששנה ברוכת גשם אינה בפתחנו. השוויתי בין 7 העשורים של מדידת הגשם. העשור הגשום ביותר היה בין השנים 1984 ועד 1995 ובממוצע ירדו בו 128 מ"מ. העשור השחון ביותר היה העשור שלאחריו עד 2005 וירדו בו 88 מ"מ גשם בלבד.אשתקד היתה שנה גשומה (154 מ"מ) ועד סוף דצמבר ירדו 30 מ"מ.

7/1/11

"בלב המדבר שוכן קיבוץ רביבים

הקיבוץ הוא די חדש בארצנו העתיקה"

כך נפתח ספר הילדים של לאה גולדברג והצלמת חנה ריבקין שהופיע בהוצאת הקיבוץ המאוחד בשנת 1966. לא מכבר התגלו מספר מכתבים של ל"ג ששופכים אור נוסף על תהליך היצירה של הספר. הכל התחיל בהזמנה של מיטיה קריצ'מן – מייסד מפעל קלת ואחד מגיבורי "הביתה" של אסף ענברי – להרצות באפיקים. ל"ג היתה בת 24 ופגשה בקיבוץ את יוסף אוּפין, יליד ליטא כמו ל"ג, בקיבוץ של עולים מברה"מ. אוּפין היה גבר מרשים בן 26 ולימים היה הטייס הראשון מההתיישבות העובדת וגם הוא מככב ב"הביתה"... התאהבותה של ל"ג באוּפין הנשוי הולידה יחסים מיוחדים עם משפחתו. לאחר פרסום "הכלב פלוטו מקיבוץ מגידו" כתבה ל"ג ספר על חיפושיו של מולי, בנו של אוּפין, אחרי חמור שאבד. הספר אמור היה להתפרסם בסדרת "ילדי העולם" (נוריקו-סאן למשל) בהוצאת ספרים שבדית. אלא שלמו"ל השבדי אפיקים לא נראה כקיבוץ אופייני לישראל של תחילת שנות השישים. זירת ההתרחשות של החיפושים אחרי החמור הועתקה לנגב...וכך נוצר הספר "הרפתקה במדבר". הצלמת חנה ריבקין התארחה אצלנו כשבועיים ובחרה כגיבורי ההרפתקה בשלושה ילדים יפים במיוחד: שאול רחבי, ענת שפירא ואיל בן-לוי. לתפקיד האבא נהג-הטרקטור שיועד במקור ליוסף אוּפין נבחר חברנו צביקה לוי. דמות נוספת היא "הבדואי" שנשאר כמובן אנונימי. זירת הסיפור מתרחשת במצפה (טרם שיפוצו), במטע התמרים ובסכר. הילדים מרחיקים בחיפושיהם אחרי כתר מלכות  עד עין-גדי ועתיקות עבדת ולבסוף מוצאים ...חמור. בהיפוך הסיפור המקראי על שאול המלך (כאמור כאן שאול רחבי) שמחפש את האתונות ומוצא מלוכה. אחד הצילומים היפים הוא של שלושת הילדים רכובים יחדיו על חמור.

11/2/11

לא מכבר השתתפתי בישיבה השנתית של העמותה שבשמה המלא נקראת מרכז גולדה מאיר לתרבות העמותה מנהלת את עניני הכספים והאחזקה של האולם והארכיון קרוב ל-40 שנה ורבים אינם יודעים עליה בראשית שנות השבעים התחלנו לקדם את נושא האולם שנקרא בתחילה "אולם התכנסויות משה אולניק דאג שבקשתנו תירשם בפנקסו הקטן והמפורסם של פנחס ספיר ז"ל שהיה שר האוצר כשביקר ספיר בארה"ב סידר את התרומה דרך המגבית היהודית המאוחדת והבונדס (אגרות חוב ליהודי ארה"ב התורמים ידעו שהאולם ייקרא בעתיד הרחוק על שם ראש הממשלה גולדה מאיר כמה קווי רקע לתקופה: גולדה, אמה של חברתנו שרה רחבי ז"ל, בקרה ברביבים ככל שזמנה כראש ממשלה איפשר האולם הקרוב להצגות (אך לא להופעות מחול) היה בקולנוע קרן בבאר-שבע. האולמות בשדה בוקר ובמשאבי שדה טרם הוקמו הפעילות התרבותית ברביבים היתה תפסה מקום חשוב בחיינו כקיבוץ. הצגות ומופעי זמר נערכו במסגריה ועל דשאים שונים העברת התרומה הותנתה בהקמת עמותה שתנוהל בנפרד מרביבים. העמותה נרשמה כחוק ובה חברים מרביבים ודירקטורים חיצוניים משה אולניק מנהל אותה כל השנים. התרומה שהועברה לעמותה יועדה ן    הקמת האולם והענקת מלגות נבטים מהאזורהענקת המלגות הופסקה משאזל הכסף.

פעילות גופנית וספורט עממי מומלצים מאד ב"דור הממוחשב" שלנו. בעיר, ואולי גם אצלנו, מומשה המלצה זו בבניית מכוני ושר, תרי ספורט (קאנטי-קלאב וספא) כשההליכה ברחובות ועל שפת הים כבשה את המקום הראשון בעממיותה. יתרונה של ההליכה שאינה דורשת מכשירים, אינה כרוכה בתשלום, ובעיקר מימושה מותנה רק בהולך והתאמה למזג האוויר... בבוקר שבת 28 במאי(!), כשאני כותב שורות אלה החל יורד גשם חזק שדוחה את הליכתי. לפני מספר חודשים הוקם ממש מול ביתי מגרש מתקנים לספורט עממי. על הדשא האדום דווח בעלון. מדי שבוע אני נוכח שעולה מספר המשתמשים במכשירים האדומים. האתר הפך למקום מפגש ובילוי של משפחות עם ילדיהן הצעירים, חברים שבאים למתוח שרירים לאחר הליכה, אולפניסטים ומתעמלים אחרים. היתרון העיקרי של המתקן שאין צורך לחתום אצל המזכיר על מפתח והשימוש פתוח 24 שעות ביממה –כמו רשת :PM.במקום הוצבו 8 מתקנים ועל כל מתקן שלטון הנושא את שמו כמו: הליכה באוויר(!), חתירה, דחיקה, משיכה, דיווש בארבעה (חברתי, יעני) ועוד. בתמצית, המכשירים הם סוג של עבודה עם משקלות וסוג של הליכון-לא-חשמלי. המתעמל הקפדן יקרא בעיון את הוראות ההפעלה כולל ההגבלה לבני  ומעלה 14. הפעילות המומלצת על כל מתקן היא 8-10 חזרות בלבד.המכשירים הם מתוצרת חברת "שעשועים וספורט" שהותקנו כאן ע"י קבלן, כולל הדשא האדום-ירוק. התשתית הוכנה ע"י ענף אחזקה.היוזמה היתה של המועצה שהקימה מתקנים זהים בכל הישובים במטרה לעודד את הפעילות הגופנית.  נראה שהצליחו.

3/6/11

כולם מדברים בשבחו ואני העזתי לשאול. הדשא שבכניסה למשק מול תחנת אגד שהיתה פעם כתומה הוא היפה והירוק ביותר במשק. שמו פַסְפָלום והוא מושקה במים מליחים. כאילו סתם דשא אבל אחרי לחץ מתון, עובדי הנוי מודים שהוא זוכה לפינוק לעומת דשאים אחרים "כי הוא מגיב טוב על הפינוק". ממש במקום זה היה בשנות החמישים בסיס תחמושת של צה"ל - בכניסה למשק! צה"ל פיזר כמויות תחמושת לאורך הכביש מביר-עסלוג' עד לרביבים. בקיבוצנו הדל צצו באותה תקופה מחסנים שנבנו מארגזי תחמושת. אחד מהם היה מחסן הנוי שבחורשת האקליפטוסים. בבסיס לא שרתו חיילים רבים. אוהל המפקד הוצב על שטח הדשא של היום. לפני כחמש שנים נשתל הדשא פַסְפָלום. לא מכבר נוספה חלקת פספלום על הסוללה שבין הבריכה לחי-נגב. גם הוא צומח על שמרים. לפי גיל רביב סודו של הדשא הוא המצע המוצלח שהוכן לפני השתילה.

11/8/00

במדרון הצפוני של אתר ההנצחה הקים אהרן גן קקטוסים מרהיב. קקטוס נתפס כמי שצומח מעצמו אך מסתבר שגם לו יש דרישות. הוא צמא למים (לא רבים), דורש דשן ויש הסובלים מהשמש ולכן אינם נכללים באוסף. רוב הקקטוסים הגיעו ממשתלות בארץ, חלקם נקנו ע"י אהרן באינטרנט והגיעו כזרעים מניו-מכסיקו, דרום אפריקה ומלטה. מאז הוקמה ב-1990, החלקה התרחבה עד ל-5 דונם (מושקים בטפטוף מברז יחיד) וזה גודלה הסופי.  על מנת ליהנות מהשפע מומלץ מאד לשוטט בין הצמחים. לשים לב לקשישי המקום בטרסה העליונה. הם שתולים לפי משפחות: סוקולֶנְטִים, הצַבָרים, האַגָבות, האֶלווי (סוגי אֶלווֶרָה), החַלָבלובים וכד'. המשותף לכולם הם... הקוצים. ראו הוזהרתם! מכאן גם שמו של אחד  הקקטוסים: הכורסא של החותנת... מדי פעם אחד הקקטוסים פורח אבל עונת הפריחה העיקרית הסתיימה זה עתה. בשטח ניתן לראות שתי תפרחות יבשות של אגבה. אבל,התפרחת המדהימה בגודלה, מסיימת למעשה את חיי האגבה.

ורה ברזלי ישבה על המרפסת בשכונת המטע ושמעה את חריקתו המקדימה של האשל . היא הספיקה להימלט אל תוך דירתה. ענף ענק של האשל צנח (רק) על המרפסת. לא היו נפגעים.בשנים הראשונות של רביבים, בטרם באו המים השפירים, נטעו בנוי פלפלונים, קזוארינות ואשלים. האשל אינו זקוק להשקיה. אשלים "טבעיים" גדלים ביער רביבים שניטע ע"י ראשוני רביבים במימון הקק"ל. השקיית האשל מצמיחה נוף ענק ומדי פעם ניתקים חלקים מהעץ. לפיכך החליט אהרן נוה, כשהיה מרכז הנוי, לעקור את  האשלים ולהחליפם בעצים אחרים.בשנת 1971 נבנתה שכונת המטע. לקחו חתיכה מהמדבר הצחיח והחליטו לבנות עליה שכונה חדשה. עד אז עברה גדר המשק מאחורי הבתים של השכונה למטה. הצחיחות הבהילה את הדיירים המיועדים שבקשו להשאיר את שדרת האשלים כמקום מוצל לילדים לשחק בו אחר הצהרים. ועדת תכנית, לאחר דיונים לא קלים, נאותה  להשאיר את שדרת האשלים עד אשר יצמחו העצים שיינטעו בשכונה. כרגיל, הזמני הפך קבוע והאשלים לא נעקרו אלא נהנו מהמים בהם הושקו השיחים שביניהם. לפני מספר שנים שוב פנו דיירים מהשכונה והפעם בבקשה לעקור את העצים שמונעים מהם את השמש… מפאת יוקר העקירה הענין נדחה. עד שזיו יסעור הצטרף לצוות הנוי ובנה מתקן הגבהה ממנו גזם את העצים עד לגזע. חלקם התחדשו, ומהאחרים נשאר רק הגדם.העקירה נעשתה רק בחלק הדרומי. חלקה הצפוני של השדרה עלה כפורח. מהשדרה ההיסטורית נותרו, יחד עם הגדמים, 10 עצים. התמוטטות אשל נוסף היא כנראה רק שאלה זמן או סופה.

5/12/03

כשהלכתי מאחורי דירתה של פנינה פרץ-יסעור בשכונת השער משך את תשומת לבי עץ שקמה שהוא פריט יחידאי במשק. השקמה (מסוג הפיקוסים) גדלה במישור החוף ובאזורים עתירי מים השקמה (Ficus sycomorus) היא עץ מרשים ביותר בגודלו ובימי קדם נטעו שקמים בכל שפלת החוף ואת הפירות היו אוכלים לאחר בליסתם. עמוס הנביא הגדיר את עצמו כ"בולס שקמים", רוצה לומר שורט את הפירות וגורם לתהליך שבסופו היו טעימים למאכל. לפרסום זכו דווקא השקמים המעטות של תל-אביב והן הונצחו בשיר הידוע של יוחנן זראי – "גן  השקמים".ומה לשקמה בנגב? ניסיתי לברר מי הביא את השקמה לרביבים, אבל ללא הצלחה. מה שאהרן זוכר שהיא "נמכרה" לנו כממעיטה בהבשלת פרי. תכונה ממש מבוקשת.בתחילתו של גן הנוי במשק היה מקובל שאין נוטעים פיקוסים (עצי הנוי הידועים, קרובי  השקמה) משום שאינם מתאימים לנגב. רק בתחילת שנות השבעים כשנכנס אהרן נוה לרכז את הנוי,החליט לנסות למרות האזהרות של המומחים. אהרן נטע כמה פריטים ואלה הצליחו מעל למשוער. דוגמאות: ליד מחסן הנוי, מול ביתם של יעל ויוסי איל, ליד ארזה חולתי ובסמוך לתלתון הצעיר. הפיקוסים מגיבים חזק למים וכשניטעו בתוך דשא צימחו נוף ענק.נחזור לשקמה. כמו בני משפחתה, ואף יותר, היא אינה ידידותית לשכניה לא בתל-אביב ולא ברביבים, שכן הפירות שלה מלכלכים את הסביבה והיא משמשת מקום חניה ומסתור לעטלפים. בעבר התמזגה שקמה זו עם חלקו הצפוני של בוסתן קמחי שנעקר עם בניית ביתה של פנינה. למרות קרבתה לבית הוחלט להשאירה אבל בשל המטרדים הנ"ל נכרת חלק ניכר מהנוף שלה. סתגלותה המצוינת למים מליחים אינה יתרון שיצדיק את קיומה והשקמה שליד פנינה תישאר כנראה פריט יחיד במשק. העץ צמח מחדש וביתר עוז ומומלץ להתבונן(בעיקר בגזע המרשים) לפני הגיזום המתקרב.

12/11/10

מי שיוצא מרביבים באוטובוס מבחין בהרנוג השיטים שהתיישב על השיטה שליד תחנת רביב במבט קפדני ניתן להבחין בצנתרי היניקה שההרנוג שלח על גבי גזע השיטה מה טוב ומה נחמד שהטפיל חי יפה וגם השיטה אינה ניזוקה וכך כבר יובל שנים בצעידה על הכביש לכיוון השער נבחין בעצי שיטה נוספים עליהם גדלים הרנוגים ההרנוג ידוע כטפיל של השיטה. למעשה חצי טפיל כי הוא מטמיע בעצמו רק מסתייע במים ובמלחים שהוא מוצץ מהשיטה. אלא שגיליתי הרנוגים על עצים נוספים שאינם מוזכרים בספרות מול תא הטלפון הישן של סידור רכב גדל רימון יפהפה אבל הצצה לתוך נופו הסבוך תגלה הרנוג שחי עליו ממנו ובתוכו. לא הרחק משם, בין הנהלת חשבונות לבין צריפו של מרכז המשק התביית הרנוג אחר על מרומי אלה אטלנטית. לאלה שלום. השיתופיות בין הטפיל לבין הפונדקאי אינה מובנת מאליה להיפך במקרים הידועים אחרי כמה עונות מציצה של ההרנוג השיטה מתה ומצטרף אליה ביגון גם ההרנוג בערבה, שם מהווה השיטה עץ מרכזי בנוף, הנזק הוא ממשי ביותר. ההסבר לחייהם הטובים אצלנו הוא ההשקיה בימים אלה לא ראיתי פריחה אבל ההרנוג, שעלוותו צפופה, פורח בצבע אדום לוהט. האבקת ההרנוג נעשית ע"י הצופית (ציפור, לא חרק!) וכך זכינו בציפור יפה במיוחד שאזורנו אינו מובן מאליו עבורה.מוצאו של ההרנוג בסודן ובארץ הוא התחיל את התפשטותו באזור אילת ובכל מקרה אינו אופיינו לרמת הנגב. ובכן, הוא לא הגיע בכוחות עצמו. אהרן נוה, בסיום לימודיו בסמינר אורנים, הכין עבודה על ההרנוג. על מנת לבדוק את התנהגותו הביא אהרן זרע מבאר-אורה שליד אילת והשתיל אותו בשיטה. זה קרה בשנת 1959, ומאז הם חיים יחד באושר ובעושר.

27/5/11

בתחילת שנות החמישים שתל כאן רכז הנוי 4 עצים מסוג זקום מצרי. שלושה מהם נעקרו בתחילת שנות התשעים עם בניית שכונת הפיסטוק, הפריעו לתוואי השביל. הזקום הוא עץ שיחני קוצני גדול שמקורו ביבשת אפריקה. תפוצתו בארץ באזורים החמים. האמת, העץ הוא לא משהו: הפרחים קטנים וירוקים, בקיץ (עכשיו) הוא בשלכם חלקית והענפים שופעים קוצים. תכונותיו הנחמדות הן שפריו משמש כתרופה נגד תולעים (זו אינה המלצה) ומכאן שמו העתיק "צרי גלעד". באפריקה שימש מזון לעבדים ומכאן כינויו "תמר העבדים", מה שמעביר אותי לאבי תמרי. הזקום (פריט יחידני אצלנו) צומח ליד ביתו של רביב בן-עמי בשכונת הפיסטוק ממקלט קח-תן פניה שניה שמאלה. בצידו השני של הבית ניתן לראות 2 אורנים וגדם של אורן נוסף. שלישיה זו (נשתלו בשנות החמישים) היתה מתחם קומזיצים עליה ניצח אבי תמרי. אבי הגיע לכאן עם שני אברהמים נוספים באמצע שנות החמישים והם זכו לכינוי האברהמלאך. שנים עזבו ואבי הצטרף מאוחר יותר לגרעין א'.התכנסות סביב מדורה, שירת הו-הו, שתיית קפה-די-נדיר-לתקופה והכנת תפוחי אדמה על האש היו הבילוי המועדף של צעירי רביבים, כמעט מדי ערב. נגינתו של אבי תמרי על האוקארינה (כלי חרס) שלו ופולחן הקפה שפיתח היו מקור משיכה לצעירי הישוב. הקפה בושל בפינג'אן מפוייח ועד שלא רתח-גלש 7 פעמים אבי לא מזג לספלי החרס הזעירים ממוצא בדואי.אם אנסה להסביר לצעירים של היום מה היה "המוסד" של אבי תמרי אשווה אותו למו-בר אבל אז לא היתה אופציית בילוי בבאר-שבע. ועל כך שרנו "אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי"...

12/8/11

הלכתי לגבעת מקורות לראות את השתילים שנטענו בט"ו בשבט לפני שנתיים. טקס הנטיעה ביום שטוף שמש היה מרשים. מה נותר מכל זה? כזכור, הנטיעה היתה פרי שיתוף פעולה עם הקק"ל, ניסיון לגדל  חורשה על הגבעה בכניסה למשק. הפעם, לאחר הכישלון של שנות השבעים – אז נטעו אקליפטוסים שהושקו במים שפירים – הוחלט לטפטף את השטח ולהשקות במים מליחים (ממיכסת רביבים). השתילה התקיימה רק בחלקים שאינם מסולעים: אקליפטוס, קרקש צהוב (גדל בעין ירקעם), צרסידיום (עץ סוככני, פורח צהוב חזק – פריט נמצא  מאחורי הבוסתן של איציק עדן), ינבוט, שיטה. אלה המינים העיקריים לפי סדר נטיעתם מהשער לצומת. בצומת נטעו ילדי הגנים ישימונית (ארמופילה).השתילים נעטפו בשרוולי פלסטיק מחומר מתכלה (בינתיים – לא…) שאמור לסנן את הקרינה, נחפרו גומות שכוסו חומר חיפוי, הושקו ע"י מיכלית מים והמתינו להתקנת הטפטוף. הקק"ל התחייבה להתקין את רשת המים והטפטוף – השקעה גדולה שלא נמצא לה תקציב וחלק מהעצים מתו מצמא למרות השקיית הצלה שביצע ענף הנוי.העצים שהצליחו לשרוד את שני הקייצים ללא השקיה מסודרת מפתחים כבר נוף שגולש משרוולי הפלסטיק. השבוע הגיעה הודעה מהקק"ל בדבר מציאת תקציב  לטפטוף ונקווה  שלאחר התקנתו ישתלו מילואים במקום העצים המתים. או אז תקדם את הבאים לרביבים חורשה נאה שלחלק מעציה פריחה מרשימה.

6/2/04

השבוע נראה בחצר מנוף כחול, מעין שדרוג של אפרון, בעזרתו טיפס הצוות של הקבלן גיא כהן למרומי עצי האשל הוותיקים על מנת לקצר את צמרותיהם המאיימות על חיינו. הקבלן מתמחה בגיזום ענפים שיש הכרח לקשור בכבלים על מנת לשלוט בכיוון נפילתם, בדרך כלל מעל מבנים. בעבר עבדו כאן אמציה שועלי ואחרים שטפסו על העצים בשיטת הסנפליג.בשנות החמישים, עם המעבר לנקודת הקבע הצחיחה היה האשל עץ מתאים לנוי שלנו משום צניעותו הידועה. האשל נקלט היטב, מסתפק במעט מים מליחים וגדל במהירות. דע עקא שהתפתחותו לממדים שלא מדרך הטבע היתה בעוכריו בעיקר בגלל כמויות המים שזלגו אליו מסביבתו המושקית. הממדים העצומים שהעצים קבלו גרמו לקריסת ענפים גדולים וסיכון אנשים בסביבתו.הקבלן יעבוד מספר ימים, והמנוף המשוכלל ישמש את צוות הנוי לגיזום החלקים הנמוכים והנגישים של האשלים  שבקידמת שכונת המטע, בגני הילדים ובאתרים נוספים. אם יספיקו יגזמו גם את שדרת המכנף (מריכוז משק למכבסה) ואת התמרים בכניסה למשק שלא ניתן להגיע לצמרותיהם מאז שאיננו מעסיקים את הטפסנים מעזה.התבוננתי כמוקסם ביכולותיו המנוף מתוצרת ג'ינה-בום שמתנשא עד לגובה של 15 מטר. בסיום יום העבודה הוא קיפל את מפרקיו והתכנס אל עצמו כנערת גומי.

13/1/06

הפתעה גדולה לא היתה, אבל כשהאורן הענק קרס-נפל על הדשא המרכזי של השכונה למטה, נשמעו קריאות התפעלות מפי הצעירים שהתקבצו מבעוד מועד לחזות באירוע. השעה היתה אחת בלילה אבל היו ידיעות מודיעיניות קודמות. בֶּנשֶר הבחין כבר מזמן שבקרקע סביב העץ מתחילים להיווצר סדקים חשודים. האורן החל לנטות לכיוון הדשא כך שלבית הסמוך לא נשקפה סכנה. הסערה החזקה שהשתוללה בליל שבת רמזה שהנה זה קורה לכן גרמה לצעירים להתאסף ולהמתין במקום 4(!) שעות עד לנפילה.בשני הבתים הסמוכים לאורן התהווה בשנתיים האחרונות מרכז חברתי-גסטרונומי. ההולך באזור בשעות הערב יבחין במדורה שהם מבעירים מספר פעמים בשבוע. מלבד שיחות בענייני היום, יחד עם אורחים מזדמנים, מתבשלים בקדירה במשך זמן ממושך חלקי עוף שכינוים פּוֹייקֶה או שמכינים "על האש". עכשיו ישמש גזע העץ (20 מטר!) חומר דלק למפגשים בשנים הקרובות. אנשי הנוי חתכו כבר ביום ראשון חלקים מהגזע והם יימכרו לחוות בודדים באזור. בשבת המקום המה מבקרים  שבאו לחזות באורן הענק שגווייתו המפוארת מוטלת אין אונים על הדשא. אגב, אורן ירושלים ידוע בשורשיו השטחיים כך ששכניו צפויים לקרוס בסערה הבאה…

2/4/07

בשכונת הגבעה בואכה בית התינוקות מסתובבים סנאים. לפי "דירה להשכיר" של לאה גולדברג:  "בקומה הרביעית גרה סנאית בשמחה ובנחת אגוזים מפצחת". גולדברג כתבה ע"פ זיכרונותיה מרוסיה מולדתה אבל אצלנו אין אגוזים והסנאים מסתפקים באיצטרובלים ובבלוטים של אלון.חבילה של סנאים שהובאו מחוות האלפקות נפתחה בדרכה לחי-נגב ומאז הם חלק מחיות החצר שלנו. מצפה רמון מוצפת בסנאים שהגיעו מחוות האלפקות והם מתרבים במהירות. אצלנו האוכלוסיה מצומצמת והשערה אפשרית תולה זאת בעורבים המתרבים שניזונים, בין היתר, מסנאים.הסנאי אינו חיה מוגנת ולמעשה כלל אינה גדלה בארץ פרט לחרמון, אבל שם מדובר בסנאי זהוב. החברה להגנת הטבע אינה מתירה יבוא של סנאים כמו שאר חיות שאין יודעים את מי יאכלו ומי יאכל אותן... גם נזקן אינו ברור. אחד הפקחים הגדיר את סכנת ההתפשטות של הסנאים בנגב כ"מושבה של וירוסים". ניסיון של החברה להשמיד את הסנאים ברביבים לא צלח.הסנאי, שמצטיין בטיפוס על עצים, מקנן עליהם ולכן מתגורר ביערות. אצלנו הוא מסתפק בעצי האורן. זוג סנאים חרוץ נעזר בבניית הקן שלו בצמר סלעים שניקר והעביר מבית התינוקות. הסנאי נהנה מתדמית חיובית היות שהוא מוכן לקבל מזון מילדים והוריהם, אבל מדובר במין אחר של סנאי שגדל בפארק היוסמיטי למשל.ולקינוח: האנגלים אוכלים סנאים כגורמה אבל מדובר במין אחר של סנאי אז אל תנסו./7/10

הערת ולדימיר אופנגנדן: גם ברוסיה הסנאים לא אוכלים אגוזים. הכוונה לחלקי הפנים של האיצטרובלים שנקראים כך ברוסית. טעות בתרגום של גולדברג.ערת אהוד אבוטבול: הסנאים כן מתרבים והם מתגוררים גם בבוסתנים מאחורי שכונת המטע ובבית הקברות. נזקים: אוכלים קינים של בולבולים ואחרים.

החשמל של רביבים מגיע במתח גבוה אל המרכזיה הראשית בביתן השומר. ע"פ שעון החשמל שמוצב שם אנו משלמים לחברת החשמל מעל 2 מיליון שקל עבור כ-10 מיליון קילו-ואט-שעה בשנה. ממרכזיה זו החשמל יוצא במתח גבוה למרכזיות חלוקה.החשמליה נקראת בפי חלק מוותיקינו "בית הגנרטור" היות ששם יוצר החשמל בגנרטורים לפני שחוברנו לחברת החשמל בשנת 1962. קרוב לעשרים שנה היינו יצרני חשמל. את עיקר העבודה עשו 2 גנרטורים מתוצרת בודָה ואחד נֶנְטָה. בודה אחד ניתן כשי לחוות זהר השכנה והשני הוצב ב"מוזיאון הפתוח".ההולך הסקרן יפגוש את המרכזיות: מרכזיה ל (מספקת ללול א, רפת ושכנים), מרכזיה ב (לשכונת המטע, אולפן ושכנים), ומרכזיהא (החשמליה) לשכונת המצפה, חלק מהקומתיים, ענף המזון ושכנים. גנרטור וולבו מגַבֶה אותה. מוצב לידה בתוך מְכולָה מושְתֶקֶת.  הגנרטור מופעל אוטומטית בשעות השיא (במחיר). שאר הצרכנים מקבלים חשמל מִשַנַאִים תלויים שלא בתוך מבנה.

30/3/01

השבוע ייפתח מחדש הדיסקו ששינה שמו למו-בַר בציפיה לקבל השראה מהשכנות המצליחות... הדיסקו עבר לאתר הנוכחי לפני שנתיים וחצי לאחר שבסיוע המועצה, בני אוסדון וכסף הוסב מאסם תבואה של שנות החמישים - למקום בילוי ומפגש, מעין בית כנסת חילוני לצעירים.אולי יפליא לדעת שהמועדון הראשון נפתח ברביבים בשנת 1952 תחת השם "מועדון משגע פילים" (מה זה). לא פחות מוזר היתה פעילות חצות בשם "ערב פואָיֶה" שהתרחשה בשנת 76 ובעיקרה היתה אווירה (שולחנות נמוכים, נרות, מוסיקת נושא) ללא ריקודים. הריקודים בליל שבת מוסדו לראשונה ב-1974 תחת המותג "מועדון בנים וצעירים", בבית אליהו. בשנת 1980 אמיר שביט ובני אוסדון יזמו ובעזרת הצעירים הפכו את בית אליהו ל"מועדון החבית" (השולחנות היו מחביות עץ) שהצמיח גם את להקת החבית השחורה, אבל זה כבר סיפור אחר.המכבשים שהופעלו בזמן הרחבת הרפת גרמו לויברציות בגג הדיסקו, שקיעתו וחדירת מים ללוחות האסבסט ולקונסטרוקציית העץ וכן לשקיעת התקרה. השיפוצים נמשכו שלושה חודשים: האסבסט על הגג הוחלף באיסכורית (חומר קל יותר) והתקרה חוזקה ע"י הקבלן של רביב ולפי הנחיות מהנדס קונסטרוקציה, נוספה יציאת חירום. כל המבנה עבר מתיחת פנים ונראה חדש כביום חנוכתו הראשונה. העלות: 30 אלף שקל והפרוייקטור היה, איך לא, בני אוסדון.

20/7/01

הצועד על הדרך מול המצפה רואה צריף - רובו מפולש - בצבע בהיר ממנו צופים על האזור הדרומי. צריף זה הועבר בשנות התשעים ע"י שייע ושותפים מכונה שנקראה פעם "הצריפים השבדים". צריף נוסף מהשכונה ממוקם בחי-נגב ועוד אחד משמש כמשרד המצפה. על השכונה נבנו הקרוונים של בית ראשון במולדת. בשוליה נותרו שני צריפים: מחסן פורים וארכיון רביב+ציוד-גבי.השכונה ידעה ימים יפים יותר כשהוקמה בתחילת שנות החמישים עם המעבר מ"הנקודה הישנה".   בצריפים אלה, שכוסו ברעפים מביח"ר בקיבוץ גבולות, גרו משפחות הוותיקים. שכן כל יחידה היתה למעשה חדר ורבע וגדולה מהחדרים שקבלו משפחות מעוז א' על הגבעה. מעוז ב' שאך נחתו כאן שוכנו 4 בחדר. שירותים לא היו כמובן(?), וכיור מאולתר על הדשא חסך בבוקר את ההליכה למקלחת המשותפת כדי לצחצח שיניים... צריף שונה בצורתו ניצב עדיין בשולי "השכונה": הצריף הפיני (כיום הצידן). היו גם צריפים אוסטרים שעמדו בשכונה למעלה, אבל הם פתח למדור נוסף.

16/11/01

במקום בו נמצאת כיום שכונת המצפה היתה בעבר "שכונה" שונה ומיוחדת. עיקרה שלושת צריפי הנח"ל שהוקמו באמצע שנות החמישים ועוד שני צריפים אוסטרים. באוסטרים גרו  נקלטים ומאוחר יותר עברו גלגולים רבים. באחד מהם רוכזו ממצאים ארכיאולוגים שנאספו ע"י שמשון בהט ואוסף טבע שהוקם ע"י המורה אהרן נוה. שני האוספים הועברו לבית הכיתות. מאוחר יותר היה באוסטרי חדר ריתמיקה וחדר לנגינת פסנתר של הדסה ברזלי.שלושת צריפי הנח"ל - 4 חדרונים למגורים בכל צריף - הוקמו לקראת בואו של גרעין לנגב א' ל"מחנה נחל" (חיילים-עובדים במשק). על הדשא המרכזי נערכו המסדרים. הקיבוץ נדרש להעמיד לרשות הגרעין גם מועדון ונשקיה, ולשם כך פונו שני האוסטרים מדייריהם. מתחם צריפי הנח"ל ידע הרבה חגיגות וצהלות נעורים כי רוב גרעיני לנגב עברו בו את השלב הכאילו-צבאי העליז הזה. בשנות השמונים נהרסה השכונה עם בניית שכונת המצפה.

28/12/01

בימים אלה התחילו לעבוד בבית הקירור על מנת להופכו לכלבולית: המחיצות הפנימיות, היו ארבעה חדרים, נהרסו ולפתע התגלה אולם רחב ידיים (300 מ"ר). מהקומה השניה הוצאו מכונות הקירור ששופצו אך לפני מספר שנים. ואולי יימכרו למישהו.בית הקירור התחיל לעבוד בקיץ 1966  ועיקר ייעודו היה הבחלת תמרים. בארכיון מצאתי מכתב אל משה אולניק (מרכז המשק) ש"ועדת האריזה (!) במשרד החקלאות מאשרת הקמת בית קירור בגלל המרחק שלכם ממרכז הארץ" (1963). הבחלת התמרים נעשתה ע"י קירור לטמפרטורה של מינוס 14 מעלות. הקיבולת של המבנה היתה 200 טון. מההחלטה על בניית בית קירור ועד לביצוע נזנח ענף התמרים . הסתבר שהתמרים לא מבשילים כאן מחוסר יחידות חום… במהלך השנים שימש בית הקירור לאחסון אגסי ספדונה (למשך חצי שנה), אפרסקים (66 שבועות) ומשמש לתעשיה.שנים רבות היה אריה גרין אחראי על בית הקירור, אחריו ויקסי, פטריק כהן-סולל, דודו עפרון ובולבול. בשנים האחרונות אוחסנו במבנה פקעות של סייפנים, בצלי של שושן ואפילו ביצים. רוב עסקי הקירור היו במחשכים. התמונה שזכורה: טנדרים מסוג פז'ו של בעלי בסטות בשוק ב"ש ממיינים אגסים בסככה שנבנתה בחזית בית הקירור ע"י יובל עמית וקורן חכלילי. המבנה הוקם ע"י מפעל הבניה של הקיבוץ המאוחד. המתכנן היה אורי ניר (יראון) מהנדס במחלקה לתכנון.  התוכניות של המבנה נשמרו. עודד ברזלי, מרכז ענף הבניין ב-1966 מתייעץ עם אורי ניר בדבר השינויים שמנהל עודד ברזלי כאחראי על הסבת המבנה לכלבולית ב-2003.

12/09/03

מאז נפתח חי-נגב למבקרים בפסח האחרון הפך הכפר האפריקאי לאחת האטרקציות באתר. בכניסה לכפר מוצב אוהל בדואי, מעין מדאפה. משנכנסת מציע לך אחד המלצרים שולחן וטעימה שכלולה במחיר הכניסה. עשן הטבונים מיתמר בין מרדדי הפיתות שמסבים במקום. בפיתות מנגבים לבנה ומקנחים בתה. אם בא לך ניתן גם לקנות במזנון מפרי אדמתנו ומשל אחרים. כל מבקרי חי-נגב מגיעים לכפר והביקוש הרב הביא להזזת גדר האתר ובהרחבה הולכת ומוקמת פרגולת ישיבה שתהווה שטח אירוח נוסף.לילדים ולהורים מוצעות פעילויות מגוונות.  החלב: ביקור ברפת שמסתיים בחביצת חמאה בכפר. בנייה בבוץ: הכנת לבנים להקמת הבקתות במקום.  זיתים ושמן: ביקור במטע ואצירת שמן בבית הבד המסורתי ששוחזר בכפר.סוד קסמו של הכפר הוא  עיצובו היפה, הפעלת המבקרים בשילוב עם האכילה, הקניות בקיוסק ונינוחות הישיבה במקום. כמו-כן יש התייחסות לעונות השנה והחגים המזמנים ביקורים מיוחדים. בשבוע שעבר קשטו ענפי שקדיה את השולחנות.המבקרים בחי-נגב מגיעים לאתר בעקבות ידידים שספרו להם עליו ורבים צפו בסרטון שמוקרן בערוץ הנשיונל ג'יאוגרפיק. והפעם לא הלכתי ולא ראיתי את בעלי החיים, "הרכבת" ושאר האטרקציות.

20/2/04

לא מכבר יצא לאור ספר על ההיסטוריה של בית השימוש והכנסתו לדירת המגורים. הנושא נראה לי אזוטרי משהו אבל הביא אותי לרעיון לתעד את ההיסטוריה המקומית של הנושא. בשנות החמישים היו בתי שימוש רק בבתי הילדים, במקלחת המשותפת ובמרפאה.ברביבים היו שתי מקלחות משותפות: "הישנה" – מול הרפת ו"החדשה" – ליד המכבסה. בבית השימוש של הבנים חסכו את האסלה, שהייתה כנראה יקרה מדי, והם הסתפקו במה שנקרא בסלנג המקומי בית-שימוש- מזרחי.באזורי המגורים, מאחורי מקלט יד-שנייה של היום, ליד מחנה הנח"ל (שכונת המצפה של היום) ובאזור האולם של היום, היו בתי שימוש כפריים: בור שעליו לוחות בתוך צריפון מעץ. בור כזה נחפר גם באזור חדר האוכל הראשון שעמד בסמוך לגן  ההרפתקאות של היום. מחפרונים טרם היו בקיבוץ והבורות נחפרו ע"י מי שנחשב אז כ"רב-חפר" אהרן נוה.  מקום עבודה שפס מחיי הקיבוץ הייתה הסניטריות. מקום זה אויש במעין תורנות ע"י נשים אחרי לידה. תפקידן היה לנקות את המקלחות המשותפות ולפזר סיד בתוך הבורות הפתוחים שנקראו בתי השימוש. חלק מהחברים גרו בבתים שהייתה בהם הכנה לבית שימוש אבל לרביבים לא היה כסף להשקיע בציוד, בביוב ובצנרת מים. הראשונים שזכו למים זורמים (בשנת 1958!) היו הוותיקים שגרו בשלושת בתי האיטונג על הגבעה ואחריהם זכו בב"ש הדיירים לאורך הכביש לבריכה. קשה להאמין אבל עד אז החברות בהריון גששו בלילה לבית שימוש מחוץ ל"חדר", אבל זה כבר סיפור לרשימה נפרדת.

10/5/05

בימים אלה תנופת הבניה במרכז העשרה למבוגרים נמצאת בעיצומה. בבית זה השתכנו הסדנה להורי החברים, מעבדה לתרביות רקמה ואח"כ  יקב שדמה.בשנת 1958 נבנה הבית הכולל הראשון ומאז, במשך שני עשורים, נבנו שבעה בתים כוללים. הסבר לדור שלא ידע: "בית כולל" ביטא השקפה חינוכית שחיי הילדים בחינוך המשותף יתנהלו במבנה אחד שכלל כיתת לימוד, חדר אוכל וחדרי שינה. באותן שנים דירות החברים היו קטנות ולא ניתן לשכן בהן את הילדים. בשנות החמישים החברים התקלחו ב"מקלחת משותפת" אבל לילדים נתנו תנאים טובים יותר בבתים שנבנו לשם כך.המדינה, שהקיבוצים היו בבת עינה, עזרה לנו לבנות את שבעת הבתים שהיו אמורים לשמש את בית הספר היסודי. במהלך השנים הועברו הפונקציות מהבית הכולל: האכילה לחדר האוכל, הלימודים לביה"ס האזורי, הלינה והמקלחת לבתי ההורים. משנותרה בבית הכולל רק פעילות אחר הצהרים החינוך פינה את הבתים. כיום נותרו בידי החינוך שני בתים בלבד, באחד תלתון א-ג ובשני מרכז נעורים. הבתים האחרים משמשים כמזכירות, אירוח מיצפטל, אולפן, פול-בר + סאונה, מרכז העשרה.המבנה שישמש מרכז העשרה למבוגרים איכלס בעברו את הכיתות (לפי סדר זה): נבט-רותם, חצב-הדס, צאלה, רקפת ואחרוני הילדים שגרו שם היו בני כיתת אגוז.

9/6/06

לקחתי על עצמי להיות שליח ציבור ולפרסם את מה שהחברים יראו רק בהיפתח הכלבולית. משהו על הקונספט: ההסבה לכלבולית נעשתה תוך השארת מאפיינים של בית הקירור (נוסד 1966) ושיפוצם. מבחוץ ניתן לראות את דלת בית הקירור המקורית (מאחוריה דלת רגילה) ובצד המערבי את בית השימוש ההיסטורי שהיה זרוק, הוחזר ושופץ. נכנסתי. האולם המרכזי הוא-הוא בית הקירור לאחר ששברו את המחיצות בין ארבעת החדרים ולאחר שקולף (בעמל רב) הקל-קר. התקרה הגבוהה נשארה כשהיתה ועל מנת ל"הנמיכה" נצבעה בשחור. התאורה שנתלתה בגובה נמוך תסתיר למעשה את התקרה.המבנה שנוסף בירכתיים חולק כך: חדר קירור בטמפרטורה של ארבע מעלות לירקות, פירות ועוד. אזור עבודה, מחסן, משרד ושירותים לעובדים.הברז ההיסטורי, בחזית המבנה, ממנו לקחו הענפים מים קרים נשאר במקומו אבל מים קרים יקחו עכשיו מברז בצד שפונה לענף אחזקה. מישטח עגלות הפרי בחזית נשאר כשהיה ויהפוך אזור חניה לאופניים. לקוחות ממונעים יחנו מאחור ויעברו בשביל בין המדגרה לכלבולית. השביל שמפריד את סככת האריזה לשעבר, ייחסם. עליית הגג תמשיך להיות חדר פיקוד לחשמל.בגדול נותרו שני נושאים שמעכבים את פתיחת המקום לשירות הציבור: קניית ציוד (כולל מיחשוב) ובניית סידורי בטיחות לציבור שיחצה את הכביש. ומתי הכל יושלם? תאריך יעד לפתיחה: דצמבר.

6/10/06

משנפתחה הכלבולית החדשה הלכתי למרכולית הישנה. זו נפתחה בפברואר 1980 לפי הצעת חני האקונומית והדסה ברזלי שהיתה האחראית הראשונה. הרעיון היה לחלק את המצרכים החופשיים שבחדר האוכל ואת "החלוקה השבועית". היה דבר כזה. כנראה שניתן לציין שנה זאת כתחילת גוויעתה של ארוחת הערב המשותפת בחדר האוכל. בטרם שעברנו ללינה המשפחתית.כל חבר קיבל נקודות חודשיות ובארכיון מצאתי כרטיס קרטון יפה של 100 נקודות שנוקב בעת קבלת מוצרים. שעות הפתיחה של המרכולית היו בצהרים ורק ב-1984 פתחו גם אחה"צ פעמיים, שני וחמישי. המרכולית הפכה במהירות למוסד מרכזי בחיינו ועל שירותיה הטובים זכתה בשנת 1981 בפרס "ענף השנה". כך, במסיבת סיום השנה האזרחית חולקו פרסים ובין היתר נבחר ע"י הציבור "ענף השנה".כיום נותר חלל ריק שהתרחשו בו בעבר פעילויות חשובות: מטבח ילדים. כך ממש קראו לו. מחסן של האקונומיה, משרד של מרכזת ענף המזון (לא האקונומית), חדר הלחם וחלק מהמטבח הכללי. מי שיעיף מבט למעלה יבחין בדלת קטנה ממנה משתלשל סולם. על סולם זה טיפס המסריט  של הסרט השבועי, נדבך מרכזי בחיי התרבות של פעם. חלל זה והאקונומיה היום הם שרידי הצריף הגרמני שחלקו השני היה חדר האוכל עד לשנת 1978.ומה יהיה על החלל שנותר? בקרוב יוזמן מהנדס מטבחים שיציע רה-תכנון כשבבסיסו בניית שירותים ציבוריים. כדאי להמתין.

23/3/07

בהליכה סביב הקיבוץ, מזה כחצי שנה, רואים את התקדמות הבניה בשכונת השער ג'. 10 דירות חדשות שבונה "י.ר. איכות הנדסה" – יניב ורובי שני הנדסאי בנין שעבדו כשכירים והחליטו להיות קבלנים עצמאים. לאחר שבנו מבנה תעשייתי ברמת חובב ובונים את מתנ"ס ירוחם, זכו במכרז לשער ג'.אתר הבניה של השכונה מגודר וניצב עליו שומר על מנת למנוע גניבות והסתובבות של סקרנים שמסכנים את עצמם. קיבלתי אישור כניסה. נכנסתי לדירה שרואים בה כבר את החלוקה פנימית של החדרים. הדירה כוללת – לראשונה ברביבים – ממ"ד (מרחב מוגן דירתי) שמייקר מאד את הבניה. הממ"ד נבנה ע"פ דרישת פיקוד העורף כחלק מלקחי המלחמה האחרונה. שלא נדע. הדירה נראית מרווחת ואכן היא גדולה ב-10% מדירות השכונה האחרונה שנבנתה, על הגבעה. עשר שנים עברו מאז וההגדלה בהתאם למגמה ברביבים והחלטת האסיפה להתקדם עם הזמן אך לא ליצור פערי שיכון גדולים מדי.הדיירים רשאים להוסיף חדר מכספם, לראשונה בבניית שכונה חדשה ובהמשך להרחבות בשכונת הפיסטוק. חידוש נוסף: למשפחה עם ארבעה ילדים שזכאית לחדר נוסף מיקומו אינו במקום המרפסת כמו בשער א-ב. הבתים לא יכוסו בגגות רעפים/אסבסט והטיח התרמי ידאג לבידוד.ע"פ התכנון הקבלן יסיים את עבודתו בנובמבר. במקביל יתחילו עבודות הפיתוח והתשתית (שבילים, ביוב, מים ותקשורת, גז מרכזי). עבודות העפר, כולל התלולית לאורך הגדר שתפונה בהמשך, נובעות מסידור הבתים במתחם כך שהכניסה לבית תהיה עם מדרגה אחת בלבד. לעבודות הפיתוח קיבלנו מענק ממשרד השיכון שחידש את התמיכה בפריפריה.

18/4/08

היום לפני 30 שנה נחנך חדר האוכל. הזדמנות לעצור, להזכיר איך זה התחיל ומה השתנה מאז. ח"א (וכל המבנה של ענף המזון) הוא בוודאי אחד משני המבנים המרשימים והגדולים בקהילה, בצד האולם. וכמאמר שירו של בנאי הוא אוצר את הסיפורים שליוו את חיינו.לח"א של היום קדמו שלושה: בנקודה הישנה (נחנך 1943), מאחורי של גן השעשועים של היום (1951) וח"א הגרמני (1959) שבשרידיו נמצאת האקונומיה של היום.

ח"א מהווה את מקום המפגש העיקרי של החברים. חווינו בו לילות שבת, מסיבות ריקודים, קונצרטים ואסיפות סוערות. כמקום אכילה עבר שינויים רבים. הפרטת המזון (2005) היתה השינוי המהפכני ביותר וחוללה שיפור דרמטי במזון המוגש. קדמה לו פתיחת המרכולית שענתה לרצון והאיצה את האכילה בבתי החברים. בח"א היה אגף שנקרא "מטבח ילדים" כי "ילדים עד גיל 6 יכנסו לח"א רק עם הוריהם". ארוחת הצהרים התארכה מאד ואילו ארוחת הערב ("נא לסיים את האכילה עד לשעה 9!") התקצרה. מספר האוכלים וסוגיהם התרבו עם התווספות השכירים והתושבים.מה לא השתנה? הישיבה איננה במקומות מקריים אלא ע"פ חתכים סוציולוגיים קבועים. גם היום זוכים אורחים ו"חברים מפעם" למבטים סקרניים. כאן אתה שומע את החדשות העיקריות למרות הרעש שאנו כמעט לא שומעים עד שאורח מפנה את תשומת ליבנו. הבקשה שמתפרסמת מדי פעם – לא להוציא כלים מח"א – לא השתנתה.בהקמת המבנה פעלו שמוליק עשת מענף הבנין, זילבר מרכז הענף וחני פריאל האקונומית, ארזה שרוף ז"ל מרכזת ח"א. אדריכלית המבנה היא שלי ניסים. הבניה היתה של "סולל-בונה". במעלה המדרגות נקבע תבליט עץ שתוכנן ע"י גיה זילבר ובוצע ע"י ליאון מנור. לכבוד חנוכת ח"א התקיים ליל שבת חגיגי ובשער העלון נכתבה בקשתם של נמרוד פריאל (הבן של) ואופיר לבבי שהיו כבני 6: "שיהיה אוכל טעים וללא שומן". נשאר אקטואלי.

28/11/08

בשכונת מול הפיסטוק "קושטו" הקראוילות בדודי שמש וזו הזדמנות לכתוב על ההיסטוריה של חימום המים בקהילתנו.בתחילת שנות החמישים אורי ברגמן היה החצרן ועבודה זו כללה גם את השרברבות וחימום מים למכבסה ולמקלחות הציבוריות, בתנור נפט. במטבח בשלו על פרימוסים (!) וגז עד שאורי העביר דוד קיטור ממפעל פארן בנקודה הישנה. עם הפעלת חדר האוכל בצריף הגרמני (1958) נמתח אליו קו קיטור על פני האדמה וזה קיים עד היום. עם בניית השירותים בדירות החברים עלתה צריכת המים החמים ובהתאם היה צורך להגדיל את דוד הקיטור. כיום משרת אותנו הדוד החמישי. למעט שנים ספורות בהן הדוד עבד על סולר עובדים עם מאזוט, דלק זול יחסית.אורי ניהל את הפעילות למעלה מ-30 שנה, אחריו קני הולנברג 10 שנים ומאמצע שנות התשעים ולדימיר אופנגנדן. רוב השכונות מקבלות מים חמים מהמערכת המרכזית למעט שכונת השער (דודי חשמל), שכונת הפיסטוק ומול הפיסטוק (דודי שמש) ואזור ביה"ס בו התקנו לא מכבר דודי חשמל עם קריסת קו המים החמים.קווי המים החמים היו מברזל ואלה שהחלידו הוחלפו בקווי פלסטיק שעמידים בטמפרטורת המים. ובכל זאת יש פיצוצים היות שהמחברים שהותקנו בשעתו לא היו מפלסטיק מתאים. בשכונת הגבעה בלבד כל המערכת עמידה לטמפרטורה הנדרשת.בתשובה לשאלה מדוע בנגב החם לא מחממים מים עם דודי שמש: דוד שמש חייב גיבוי של חשמל ובאין הפרטה של חשמל הדוד יודלק כל היום... (ניסיון משכונת השער) כי הישראלים מתקלחים כל יום ובעיקר חברי קיבוץ. ובנוסף המערכת קיימת ומתפקדת והחלפתה תעלה ממון רב. מדי יום כשאני פותח את ברז המים החמים והכל עובד אני מתפעל ומודה על השירות.

26/6/09

השבוע עברה הנהלת חשבונות לכל הקומה הראשונה של מתחם רבל לשעבר. הלכתי לראות איך הצליחו למלא את כל הקומה.בשנות החמישים, כן, לפני כ-60 שנה, היתה הנהלת חשבונות בחדר אחד במבנה בשכונה למעלה.

 המבנה נהרס כשבנו את שכונת הגבעה. מנהל-החשבונות היה חברנו איליאס ז"ל.בסוף שנות השישים נבנה האסבסטון(!) למטה ביוזמת נחום אפרתי ז"ל לאחר שסיים את תפקידו כגזבר.המבנה כלל את חדר המזכיר ששימש גם חדר ישיבות מרכזי. בהמשך הוסיפו מבנה טרומי אף הוא מאסבסט(!)שנים רבות סבל המבנה מהצפות של מי גשמים ולא עלינו גם ביוב של הרפת.עם התרחבות הפעילות הכלכלית התפרסה הנ"ח לעבר אחד הקרוונים, מקלט סלון הנעל לשעבר והמבנה הסמוך בו שוכן סידור רכב. המידע שנדרש מאיתנו ע"י גורמי חוץ היה מצומצם למדי. האמת, המידע שהיה לנו על התוצאות הכלכליות היה דל למדי.בתחילת שנות השבעים עבדו עם מכונות חישוב ידניות ולאישור רכישה של מחשבון (כף יד) היה נדרש אישור של מרכז המשק... בסוף שנות התשעים התחילה אצלנו מהפיכת המידע ON-LINE.בימי כהונתה של אילנה בראודה החלו דיונים על מעבר הנ"ח, בתחילה לאחת הכוללות באזור הקהילתי, ומאוחר יותר למבנים שפינתה חברת רבל עם מעברה לעמק שרה לפני כחצי שנה. אז מה חדש? המשרדים מרווחים יותר ונוסף משרד לסמדי ברנרס עם הכפפת הנ"ח של האפרוחים לענף. החידושים החשובים: חדר ישיבות מאובזר שיעמוד לרשות כל העסקים ומטבח.החיסרון היחיד שמצאתי הוא שאין נגישות לאנשים מוגבלים. רותי לוין נשארה בקרוון (שמונגש) ולכל בקשות החברים בנושא תקציב אישי יש אצלה ניירת מתאימה במשרדה.

התחדשנו!

22/7/11

בשעה טובה חנכנו את המרפאה החדשה, המרווחת, המורחבת (שטחה כמעט הוכפל), והמודרנית וגם עומדת בתקנים של ימינו. ניתן לראות איך הכל התחיל במערה שבמצפה: מרפאה שהיתה למעשה בית חולים חטיבתי במלחמת השחרור ושוחזרה בהתאם.עם העליה לנקודת הקבע הוחל בבניית מרפאה ששימשה אותנו עד לפני כחודש. כבר כשנחנכה בשנת 1953 נכתב בעלון שמידותיה צרות כי היו בה שני חדרים בלבד:

רק בשנת 1961 נוסף חדר הרופא ומחסן התרופות. פתרון ביניים למצוקה במקום נמצא בשנת 1994 כשהודבקה מכולה בצד הדרומי של המבנה. הכסף למכולה נתרם ע"י צבי כרמי ז"ל,אביה של אביבה שביט. כרמי התנה את העברת התרומה בשמירת סודיות ולמעשה רק היום הותר הפרסום.לטקס של חנוכת המרפאה הגיעו עמיתים מהמרפאות במועצה,חברים מרתמים ובדבוקה נפרדת האחיות שעבדו במרפאה בשנים האחרונות. בין המברכים היה גם ד"ר דן בנור שסיפר קוריוזים משנות השישים כשהיה הרופא וגר כאן עם רעייתו אילנה ז"ל וילדיו. ד"ר אסי הדגיש בדבריו את השיפורים במרפאה כמו הנגשתה לאנשים עם מוגבלויות ואחסון תקני של התרופות.כיום לא מובנת מאליה בנייה של מרפאה שמשולבת בתוך הקהילה לעומת מרפאה אזורית. עודד ברזלי הזכיר מרפאה נוספת שהיתה בצריף בנקודה הישנה ושמשה - בנוסף- כחדר משפחה הראשון שלו עם הדסה...המרפאה החדשה תוכננה ע"י אדר' אברהם זק. התכנון מחבר מבנה תעשייתי חדש עם חדרי החולים שנבנו בשנת 1965 ותוכננו ע"י אדר' זיוה ארמוני. שדרוג המבנה הישן הוא המשך לשדרוג בית הקרור לכלבולית, אסם למו-בר, כוללת למזכירות,חדר טבע לחדר כושר.רביבים קבעה את הבריאות בסדר עדיפות גבוה ומשקיעה בה ממשאביה או, כבמקרה זה, מכוונת לנושא תקציב שהתקבל מהמועצה האזורית.

7/10/11

בכניסה לקיבוץ, הגבעה שמעל למפעל שמשה במשך שנים רבות שטח אחסון לציוד השקיה וטרקטורים. דבוקים לגדר הצטברו כלים חקלאיים  כי "אולי נשתמש במיסב המיוחד של המזרעה..." הרוב היה ג'אנק או במונח שהיה שגור בימים רחוקים סֶלוויג'. ועוד באזור: סככה לאחסון בצל שנבנתה רק לפני 5 שנים. הסככה פורקה והונחה במקומה החדש ב"משולש" מתחת לבריכת מקורות. לציוד ההשקיה לא נמצא מקום ברחבי קיבוץ רביבים והוא הועבר לרתמים. כל ההכנות האלה קורות כדי להכין מקום לבניית מחסני רביב.הכלים החקלאיים שהצטברו במקום, חלקם בני ארבעים, הוצבו ע"י בני אוסדון בין לול א' לגדר באופן שמזמין שילוט-תיעוד ההיסטוריה החקלאית של רביבים. וכך מי שצועד סביב המשק, או מי שירצה לגלוש לנוסטלגיה חקלאית יכול לסור למוזיאון הפתוח ולהראות לנכדיו מרססים, מזרעות, זחלילים ושאר ענתיקות.

07/07/00

שבת בבוקר, שמש חורפית נעימה. צעדתי לפרדס. למרות שהוגדר כפרדס-טיולים כלומר הפרי מיועד לחברים, העצים עדיין עמוסי פרי. השנה "הפולנים" לא קטפו פרי למטבח. הפרדס ניטע בשנות השישים כחלקה נסיונית: שמוטי, טבורי, אשכולית, לימון, פומלה. מכל טוב. לאחר שהניסיון הצליח עלתה הצעה לטעת חלקה מסחרית. כיום, כשמחירי התפוזים נשחקים, המים יקרים, המיכסה מקוצצת, והפרדסים אינם מספקים פרנסה אפשר לומר שלמזלנו לא נטענו פרדס מסחרי. במשך השנים החלקה צומצמה, חלק מהעצים הורכבו והפרדס הפך ל"עוד בוסתן". בימי שמש מגיעים לשם אגב טיול רגלי מתחרדן, באופניים, בטרקטור (כן, עדיין), או ברכב. יש הפוקדים את המקום בתדירות שבועית והם דאגו לשמור לעצמם במקום מוסתר סולם או מקל על מנת לקטוף את הפרי הגבוה. בשלב זה יש שפע פרי נמוך ומומלץ לקפוץ ולטעום.

22/12/00

"הבוסתן העליון" למעשה אינו בוסתן אלא חלקת זיתים שנִטעה לפני כ-50 שנה. הצועד בתוך החצר יבחין שהזיים נטועים בשורות של ארבעה, אך דוללו בשנים 92-91 והעצים הועברו לחלקת הפיקניקים במצפה. החלקה גדלה בשנותיה הראשונות על מי הביוב שזרמו מהמקלחת המשותפת. ההשקייה היתה בשיטת ההצפה...סדנת הבובטרון של רפי היתה עד לפני כ-15 שנים מקלחת משותפת. נסגרה כשהפסקנו להעסיק מחנות עבודה - כן היה דבר כזה. שנים רבות שִמשה המקלחת את כל הציבור כולל נשים בהריון. לא תאמינו (מכוון לצעירים) אבל יש בינינו חברות שעברו שלושה הריונות ללא שירותים, וברוח הימים האלה יתכן שיגישו תביעת פיצויים (נגד מי?) על הנזק הנפשי שנגרם להן בחשיפת גופן מול נערות ממחנות עבודה ובנות גרעין... מקלחת הגברים, רק אותה אני זוכר, היתה אסיפה זוטא לדיון בנושאים שהעסיקו את הקיבוץ. המתקלחים, בכפכפי עץ, ריעננו כאן גם את המידע על הנעשה במשק.

ינואר 01

השבוע כיוונתי את הליכתי מהמסלול ההיקפי אל תוך החצר. ראיתי את הכותרות היפהפיות של הכנסיה בחלוצה ומקדיש להן כמה שורות.עונת החפירות הראשונה בחלוצה בשנת 1973, התנהלה ע"י המכון לארכיאולוגיה של האוניברסיטה העברית, בראשות פרופ' אברהם נגב. נגב היה חבר רביבים בשנות הארבעים ומטבע הדברים סידר שהחופרים יתארחו אצלנו. בעונה הראשונה, מתוך 15 שהובטחו, התגלה בעיר הנבטית תיאטרון הלניסטי. במקביל חשף גבי מזור(חבר רביבים בעבר) עם ילדי "אורנים" ו"עירית" את הגת שנראית עד היום בנקודה שכביש צאלים חוצה את נחל אטדים. בעונת החפירות של 1980 נחשפה כנסיה ביזנטית רחבת ממדים. 10 מכותרות העמודים של הכנסיה הוצבו בקירבת האולם, על מקלט גוונים ובסביבת הארכיון. הן ניתנו לרביבים למשמרת ע"י אגף העתיקות לאות הוקרה על אירוח המשלחות הראשונות של החופרים. שוות מבט.2/3/01

לא מכבר הורם מתבן חדש של הרפת ליד האורווה, במקום שנקרא בעבר בריכת החסָקֶה. השם נדבק למקום אחרי שבתחילת שנות השבעים נוצרה בו בריכה גדולה כתוצאה משיטפון בנחל רביבים. לבריכה הובאה חסקה שנבנתה ע"י גדעון יסעור ז"ל. בארכיון נמצאת תמונה של החסקה ועליה משייטים הילדים זהר וזיו יסעור.נזכרתי בבריכת החסקה אגב חג השבועות המתקרב. באמצע שנות השישים יזמה תמרה שמיר (חברת רביבים בעבר ואמה של דגנית גדיש) את המופע "מגילת רות" בערב חג השבועות. המיקום היה בבריכת קובלנוב שצמודה לבריכת הזפת. הקהל ישב על חבילות קש ועל רקע העצים ושמי הנגב הבהירים הוקראה כל המגילה שלוותה בהמחזה, קטעי מחול ואפקטים של תאורה מרהיבה. האירוע המרשים והמיוחד הזה הועבר במשך הזמן לבריכת החסקה ובחלק מהשנים, במקום מגילת רות, הומחזו פרקים מהתורה - לכבוד חג מתן תורה. שנים חלפו, האתר מולא אדמה שמגינה מפני שטפונות וכיום על הבריכה - יושב חציר.

18/5/01

לכבוד חג המשק שחל לפני כחודש (ה' בתמוז) הלכתי, ראיתי ונזכרתי בכמה אתרים בעלי ניחוח נוסטלגי.חורשת האינדיאנים מערבה למגרש כדורגל: ילדי ביה"ס למדו על האינדיאנים ולסיכום הנושא הקימו כפר אינדיאני, התחפשו בהתאם, הזמינו את ההורים והיה שמח. גירסה אחרת מדברת על חורשת אשלים שנעקרה עם בניית אולם התעמלות. במסגרת לימודי העמים הקדומים היה גם נושא אפריקה ששיאו "יום אפריקה", עם ההורים, תחפושות ואיפור בהתאם, אבל זה לא התרחש באתר קבוע.הבאר המדַברת: קידוח מים (שנכשל) משנות החמישים. הַפיר שנותר הפחיד את הילדים. ילדי הגן זרקו לתוכו אבנים, קראו קריאות והבאר גמלה בדיבורים... הפיר נסתם עם בניית חצרות היענים.חורשת הקומזיצים: מספר אורנים מאחורי פינת החי של היום. מדי ערב התכנסו שם לקומזיץ שעיקרו היה הכנת קפה (מצרך יקר בשנות החמישים) שלא נשתָה אלא לאחר שהורתח בעשר נַגְלות. המבשל, בעל הפינג'ן המפוייח והנגן הראשי היה אבי תָמַרי.בריכת הָאֶלֶף: בדרך מביר-עסלוג', הוקמה בשנות החמישים עם הזרמת המים המתוקים מירוחם. למרות שהיו בה מי שתיה, צעירי המשק התרחצו בה בלילות הקיץ החמים. הצידוק: ברביבים לא היתה בריכת שחיה. הבריכות הקרובות היו בעזוז ובמשאבי שדה. בריכת האלף היא כיום חלק ממערך המים המליחים.

3/8/01

היורד מחדר האוכל לשביל בין שכונת הקומתיים לשכונת המטע יבחין באקליפטוס עלובים מאחורי מקלט הדרכה. עצים אלה הם שרידים של "חורשת הביוב" כפי שכונתה בשנות החמישים. ברביבים של הימים ההם עדיין לא הונחה מערכת ביוב והמים המשומשים הִשקו חורשות בזרימה עילית... "חורשת הביוב" הושקתה במי המכבסה והמקלחת המשותפת (כיום חדר הנשק) הסמוכים. בית שימוש סניטרי היה קיים במרפאה בלבד.בחורשה זו מוקמה בשנות החמישים בריכת השחיה הראשונה (מפלסטיק) שנתנה חברת הכנסת חנה למדן (אמה של מיכל אולניק) לילדי רביבים. צעירים בלתי צפויים איכלסו את החורשה בשנות השישים: עשרות חברי גרעין לנגב ח' התגוררו באוהלים שהועמדו בחורשה מחוסר שיכון אחר ברביבים. משימת הבר-מצווה של כיתת חצב היתה לבנות בחורשה מתקני משחקים לילדים בתחילת שנות השבעים. זו היתה פעם ראשונה שנבנו אצלנו מיתקנים משאריות של עמודי חשמל.החורשה צומצמה בשלבים: עם בניית שכונת הקומתיים השכֵנה וסלילת מדרכות בסביבה. מלאכת הכריתה הושלמה עם בניית מקלט הדרכה.

26/10/01

הצועד חד-העין יבחין ש"סככת הקטפות" עברה קיצור. הסככה אחסנה בעבר את הכלים המתוחכמים של הפלחה: קומביינים, מַכבשים וקטפות כותנה. בקצה האחד שלה מחסן ביצים, כיום "מתוק בלב". לקצה השני הוצמדה בטונדה לאחסון טרקטורים, החלק הנמוך של המבנה.בתחילת שנות התשעים, כשרמי חקשור עבד במוסך, הבטונדה הפכה מועדון לְנוער שוחר קַרטינגים. עיקרו של הקרטינג הוא מנוע קטן שהורד מכלי קיים, כמו מכסחת דשא, משאבה ואף מרכב. המנוע עבר שיפוץ והורכב על כאילו שילדה וכך נבנה "הרֶכֶב". ארנון שחר שהיה מרכז הנעורים יזם את החוג. כל עוד הילדים בנו, הועסקו ולמדו הכל היה בסדר. הבעיה התעוררה כשהקרטינג הושלם והתחיל שלב הנסיעה. המזכירות נדרשה לא פעם לדיונים בדבר נהיגה ללא רשיון על רכב ללא ביטוח.עתה נסלל הכביש העוקף וסככת הקרטינגים המיתולוגית נהרסה. אגב, לצידו השני של המבנה הוצמד קרוון שישמש משרד לענף הנוי.

30/11/01

במקלט של פינת החי נמצאים שלושה אוספים ששכנו פעם בצריף האוסטרי. כך כתבתי באחד המדורים. מהצריף האוסטרי הועברו לבית הכיתות. כשבית הספר עבר ל"משאבים", בתחילת שנות התשעים, הוכנסו האוספים לארגזים ורק לפני כשנתיים פורקו מהם והוצגו במקלט.האוסף הגיאולוגי - מאובנים ומינרלים - רוכז ע"י שמשון בהט. האוסף במצב קשה בעיקר משום שהפריטים אינם מתועדים. בשעתו היה קיים גם אוסף ארכיאולוגי שרוכז ע"י יוסי פלדמן "הערבי" - לא גיליתי היכן האוסף.האוסף המרשים והגדול הוא הביולוגי הוקם ע"י אהרן נוה בעזרתו של עובדיה חבני, בן חברת הנוער "רותם". האוסף מכיל פוחלצים של חיות מאזורנו שנאספו בשנות החמישים - כיום כולן חיות מוגנות.  פוחלץ גדול במיוחד הוא של חמרָה, עוף נדיר בימינו. האוסף מכיל גם חיות שמורות בפורמלין: נחשים (פתן, אפעה וצפע), לטאות, מוח ולב של פרה. וגם... כריש (תינוק) שכמובן אינו מאזורנו. בארון אחר ניתן לראות גולגלות, ביניהן גולגלת נדירה של עוזניה (סוג של נשר) שתוארכה: 3/12/56 וכתוב: ראס-סודר. השערה שלי: הגולגולת הובאה לכאן אחרי מלחמת קדש. בוצי עובד על רישוי האוסף שמותנה בזיהוי קפדני ותיעוד. מעל לכניסה למקלט מתנוסס ראש מרשים של באפלו (תאו) שניתן ע"י צ'יף אפריקאי לגולדה...

1/2/02

כשהלכתי ליד סככת הבצל נכנס לתוכה הסֶמי-טריילר של רומיילי, הפעיל את הרָמ-סַע, פרק 20 טון בצל והסתלק. כל זה נמשך כ-30 שניות. כך נזכרתי ב"תורנות פריקה" אחת התורניות המעיקות שהיו ב"רביבים הקטנה". לפני תקופת המשטחים, המכולות, השופֶל, המסוע והמאניטו כשהיתה מגיעה משאית עמוסת סחורה (בדרך כלל בערב) תורני הפריקה חלקו את המגוון במחסנים שונים במשק. הפריטים הקשים היו שקי סויה (100 ק"ג האחד) למחסן אספקה ופחים למסגריה. תורנות פריקה של בחורות נקראה הלידה...כשמדובר בתורנויות מימים רחוקים ראוי להזכיר גם לינה בגן, השכבה בגן ובביה"ס, בישול חודש בבְרֵיר (פלחה) - "אימהות לתינוקות יתנו שבוע בלבד"! תפישת עופות, שבוע שמירה - בחצר או בבתי ילדים. סניטריות - ניקוי השירותים והמקלחות הציבוריות שנעשה ע"י בחורות לאחר לידה."תורנות פריקה" הומצאה בשנות החמישים כשהגיעו מהפלחה משאיות עמוסות בחבילות חציר או קש. החבילות – שגדלו עם השנים לכדי חצי טון כל אחת – מגיעות היום על פול-טריילר. השופל  שמצוייד במזלג מיוחד פורק אותן בזוגות...

1/3/02

בערב חג המחזור הבחנו שהחשמלאים האירו את פסל הכרובים של חנה אורלוף מול חדר הזיכרון לחללי מערכות ישראל.  הפַסֶלֶת כיִנתה אותו "ציפורי רביבים" וכך הוא מופיע בקטלוגים הרשמיים. אנחנו קוראים  לו פסל  הכרובים ע"פ הפסוק שחרוט על בסיסו: "וישאו הכרובים את כנפיהם וירומו מן הארץ" (יחזקאל יח, 19)בשנת 1952 בקרה חנה אורלוף ברביבים ביוזמת ד"ר גולְדֶנְפון שבנו דוד נהרג באזור חלוצה במלחמת השחרור ונטמן בבית הקברות שלנו. יחד עם ועדת תוכנית הוחלט לבנות פסל בגובה 2.5 מטר ולהציבו על הגבעה (סוכת הבנים) מול בית הקברות. הפסל שחנה אורלוף יצרה (1952) הצטמצם לממדים שאנו רואים ברחבת התרבות שלנו. בראשית 1959 נבנה חדר הזיכרון והפסל הוצב בקרבתו שנתיים לאחר מכן. נה אורלוף נולדה באוקראינה, עלתה ארצה כילדה, למדה בצרפת ובה עשתה את רוב חייה האומנותיים בתקופת הפריחה התרבותית שבין שתי מלחמות העולם. חנה אורלוף נפטרה ב-1968 ערב פתיחת תערוכה רטרוספקטיבית של יצירתה במוזיאון ת"א. אורלוף היתה פסלת מוערכת מאד בצרפת וממשלתה הוציאה לכבודה ()1984 מדליון עליו מוטבע הפסל "שלנו". בישראל מוצבים פסלים נוספים משלה, חלקם כאנדרטות זיכרון. בארכיון עיינתי בתיק שמוקדש לפסל ובו קטלוג שעוצב ע"י רוחמה ש' לתערוכה שיזמה ראומה וייצמן בבית הנשיא, 1994. בקטלוג צילומים מרהיבים של פסליה כולל הפסל "ציפורי רביבים".

26/7/02

לא מכבר נצבעה "התחנה הכתומה" בכתום ולמען הסר ספק נרשם על המפתן העליון "התחנה הכתומה". אוטובוס אגד החל להגיע לרביבים רק בשנת 1950 . שמוליק איסקוב, משסיים את יום עבודתו כמנהל אגד באר-שבע, לקח אוטובוס ובא הביתה – בתחילה רק בימי שישי ולקראת סוף שנות החמישים שלוש פעמים בשבוע. תחנת המוצא מרביבים הראשונה היתה ליד הטנקים של המים (מול בית אליהו) אח"כ הועברה אל מול פתח(!) היציאה מחדר האוכל (הגרמני, ליד חדר הנשק הישן). מאוחר יותר הועברה התחנה למגרש החניה שבין הכיכר  לאסם ומשם למיקומה הנוכחי בכיכר.כתבתי אגד אבל המוביל הראשון נקרא "דרום יהודה". הקו (מספרו – 1855) התחיל בתל-אביב  והסתיים ברביבים, כולל חניה בב"ש – כך גם בנסיעה מרביבים לת"א. בלילה האוטובוס נשאר ברביבים וחנייתו שתנתה בהתאם למקום מגוריו של שמוליק: בתחילה ליד עמוד הטנקים  ומאוחר יותר ליד מקלט ההדרכה של היום.תחנת אגד הישנה בב"ש היתה במדרחוב מול בנק הפועלים והנוסעים המתינו בבית הקפה של יענקל, אלא אם תרצו לסעוד ממש ואז – במסעדת "מוריס". במהלך השנים הועברה תחנת המוצא לב"ש ומספר הקו שונה ל-045.בסוף שנות השבעים נבנתה "התחנה הכתומה" מחומר פלסטי כתום. בשנות התשעים הוחלפה בתחנה עשויה מבטון אפור אבל  שמה הכתום לא עזבה... ועתה, משנצבעה בכתום, הותאם שמה המסורתי לצבעה בידי מריון ועובדיה .

13/2/04

ראש השנה יהיה חג ארוך, הזדמנות לקפוץ עם האורחים ל"בית ראשונים". החלק הגדול הוא שחזור של בית ילדים משנות החמישים והשישים: בחדר - מיטות ברזל לבנות, כיסא הנקה, חיתולים מבד; בפינת הבישול - כלי מטבח מאלומיניום וכלי פלסטיק, שהיו בשימוש בימים ההם; על שולחן האוכל ארבע צלחות קטנות לילדים וצלחת גדולה יותר למטפלת... סביב השולחן ארבעה כסאות ועליהם סנרים שנתפרו במיוחד לילדים. באזור השירותים משוחזרת אמבטיה בדיוק כפי שהייתה באותן שנים, ובתמונות נראים  יושבים על סירי אמאייל, ילדים בני 44 היום...מודעה משנת 1958: אין לקבל מתנות בגדים אלא ללידה בלבד... ותזכורת שאין לוקחים ילדים לחופשה עד גיל שנתיים (חשש למחלות מדבקות). ניתן לחוש באווירת החינוך המשותף ובפיקוח המהודק של ועדת החינוך. ליד המתקן האלקטרוני (נוסד: 1964) שנקרא שמרטף ניתן לדפדף בפתקים היצירתיים שהשומרת השאירה להורים ולמטפלות שיגיעו בבוקר.בחלקו השני של הבית משוחזרת המזכירות הטכנית של אותן שנים. האביזרים המעניינים: מכונת שכפול בסטנסיל של חברת גסטטנר, שעווניות וכל האביזרים להכנת העלון. מכונת כתיבה וספר לימוד הקלדה בשיטה עיוורת. מכונת חישוב ידנית. מרכזיית טלפונים ידנית לקו הטלפון היחיד שמספרו 4896. הודעות: על ייסוד התקליטיה (1959), הצעת איליאס על מעבר לתקציב אישי (1957), הדואר הנע מגיע לרביבים (1957), הודעת אבל  על פטירת יוסף סטאלין המנהיג הפרולטרי ותארים נוספים...עם בניית שכונת הגבעה והריסת השכונה הראשונה של רביבים הושאר בית זה (חבצלת) שנבנה ב- 1950. השחזור בוצע בשנת 1997 ע"י מאשה עמידן ובמימון כספי שילומים של חברותינו שרה שביט, זהבה דוידוביץ, יונת סנד ובעזרת מפעל הפיס.                                                                                                                                       

15/9/04

וקצת היסטוריה. אדלג על היונים, המורס והקשר האלחוטי בנקודה הישנה הישר לשנת 1953 כשהתחברנו לרדיו-טלגרף שמספרו 6355, שתי שעות קשר ביום! לטלפון קווי חוברנו בשנת 1957 והתקשרנו אם המרכזנית מצאה קו פנוי... בשלב הבא חוברנו לחיוג הישיר ומספרנו היה 057-3100 ומשנת 1966 הוחלף ל 057-4896 . האפשרות לשוחח בטלפון הייתה מוגבלת. המבנה המוזר על גג מקלט יד שנייה היה אחד מ"חדרי הטלפון" משם טילפנו, לאחר שהמתנו בסבלנות לתורנו. בסיום השיחה רשמנו את מספר הדקות לחיוב בתקציבנו.שלב מהפכני החל כשבמהלך 1984 נחפרה החצר ורושתה בתעלות, הושחלו כבלים, והותקן הציוד – הכל בניצוחו של דייויד קסאדו. מאז ובמשך 20 שנים, בהתמדה ראויה להערכה, נושא באחריות על הטלפוניה אורי ברגמן, אחרי שעבר הסבה ממקצועו הקודם, שרברב.המספר של המרכזייה היה 057-965111 . ביום ההתחברות הייתה התרגשות גדולה והטלפונים לא הפסיקו לצלצל  לצורך ושלא לצורך. במקום מרכזיית תדקס של תדיראן ששירתה אותנו אז, עברנו למרכזיית קוראל ולא רחוק הזמן שהמרכזייה תשב בתוך האינטרנט. לפני 20 שנה חוברו למרכזיה 380 שלוחות וכיום – 770,מה שנותן מימד להתפתחות רביבים בשני העשורים האחרונים. לתקציב 1985 התווסף סעיף: 100 פעימות למשפחה, 75 ליחיד. כעבור שנים הופרטו השיחות (כן, גם הן...) לתקציב מה שמראה על התפתחותנו החברתית.

25/3/05

ההולך סביב הגדר יבחין באזור הרפת במבנה עגול נמוך ומוזר שמציץ מן האדמה. המבנה צף בימים אלה  מול השער ללול ג', עם ניקוי משטח שמהווה אופציה לבניית סככה לפרות נוספות שיגיעו בעתיד.המבנה שימש כ"מקלט לוחמים" אחד משלושה שנבנו על הגבעות ש"חולשות" על המשק. מקלט לוחמים נועד לאכלס שתי כיתות, כ-20 לוחמים. מחוץ למקלט הוצב תצפיתן שאמור להקפיץ את הלוחמים אל תוך תעלות קשר שהיו מסביב, במקרה של התקפת חיל רגלים על רביבים. הכל במושגי תורת הלחימה הצה"לית של שנות החמישים. הלוחמים הביאו איתם את הנשק, רובים ומקלע. הנשק אופסן בנשקיה של רביבים ששכנה במבנה בטון בשולי הגרנוליט מתחת לחדר האוכל של היום.מקלט לוחמים זהה ניתן לראות בכניסה לסוכת הבנים ושלישי היה על גבעת מקורות (נהרס). עמדת מקלע  שנראית במעלה הקקטוסיה וכן מקלטי הצינור בחצר נחפרו בשנת 1955  ע"י אזרחים-מתנדבים שהגיעו לרביבים מכל הארץ. הרקע: מצרים חתמה על עיסקת נשק גדולה עם צ'כיה. החופרים הופנו לכאן ע"י מועצות הפועלים, מפלגת אחדות העבודה ותנועות הנוער על מנת לבנות ביצורים במסגרת "קרן המגן" שהוקמה לצורך התגוננות בפני התקפה מצרית אפשרית על ישראל.

1/7/05

אחרי דחיות ממושכות החלה חברת מטרופולין להפעיל את קווי התחבורה הציבורית באזורנו: 044, 045, 060. מטרופולין הוקמה בשנת 2000 ע"י קבוצת תור-בוס, קבוצת מכשירי תנועה ואתגל-אחזקות.קואופרטיב אגד הגיע אלינו במהלך 55 השנים האחרונות, מאז 1950. הממשלה החליטה לפני מספר שנים לצמצם את שליטתו של אגד בתחבורה הציבורית ולהכניס גורמים נוספים כשהתנאי להענקת זיכיון היה הורדת התעריפים. ואכן מטרופולין הורידה את התעריף ב"ש-רביבים מ-17.70 ₪ ל-10.40 ₪. חברת מטרופולין מניחה שהורדת התעריפים תגביר את מספר הנוסעים. בשלב זה לא שינו את לוח הזמנים והסתפקו בהוספת קו קצר מרביבים למשאבי שדה בשעה 18.45. באותה שעה יוצא אוטובוס 60 ממצפה-רמון כך שאם מעט סבלנות ניתן להגיע איתו לבאר-שבע. לוח הזמנים ישתנה בעתיד ע"פ סקרי נסיעה ופניות הנוסעים. ניתן לפנות דרך האתר של מטרופולין ברשת.

ההסכם על תעודת נסיעה חופשית ממשיך להתנהל מול אגד. אגד משלמים למטרופולין לפי מספר הנוסעים בפועל.

24/2/06

במהלך 40 השנים האחרונות היה האולפן חלק מהנוף הרביבימי: בעבודה, בחגים ובחברת הצעירים. המחזור הנוכחי מספרו כיום 80.כאולפן עבודה של הסוכנות היהודית הוכרנו בשנת 1968 עם בואם של המתנדבים לאחר מלחמת ששת הימים. עד לשנות התשעים היו רוב התלמידים תיירים ומיעוטם עולים חדשים. משנות התשעים התקיים בכל שנה מחזור אחד של עולים מחבר העמים, חלקם משתתפי התוכנית "בית ראשון במולדת". ומחזור שני של בני נוער מתכנית "עוצמה". חניכי "עוצמה" נבחרו ע"י קהילות ארה"ב להיות להם מנהיגי העתיד והגיעו לשנה בארץ שכללה את אולפן רביבים. מאמצע 1999 התחילה תכנית סל"ה – סטודנטים (מחבר העמים) לפני הורים. בתכנית זו הגיעו בני 17 שלא עבדו בקיבוץ אלא למדו מלא.מראשית שנות האלפיים, עם היחלשות העליה מחבר העמים, החלו ללמוד באולפן חברי תנועות נוער מדרום אמריקה, אוסטרליה וניו-זילנד. קבוצות אלה הגיעו לשנת שהות בארץ במסגרתה למדו אצלנו מספר חודשים. אלה צפויים להגיע גם בהמשך שנה זו.באולפן שהסתיים לפני שבוע השתתפו עולים ותיירים מארה"ב, בריטניה, צרפת, דרום קוריאה, פרו, גרמניה ועוד. במקביל התקיים (ונמשך) אולפן של חברי תנועת המכבי הצעיר ממקסיקו.בראשית יוני יתחיל אולפן עולים שהרוב בו יהיו אנשי בית ראשון במולדת שעלו מארצות שונות.  שני חידושים: התכנית פתוחה גם לבודדים ופרט לחמישה שגרים כאן, רוב משתתפי התוכנית גרים במשאבי שדה.למרות הקשיים והשינויים בסוג התלמידים – אולפן רביבים הוא לא רק מהוותיקים בקיבוצים אלא גם מ-14 האולפנים ששרדו. את הסיבות אפשר למצוא ביחס החם של החברים ובמסירות של הצוות. חלק מהאלפים שעברו את האולפן נקלטו ברביבים ואם לא, בוודאי שנשארו בליבם זכרונות חמים על רביבים, הקיבוץ וישראל. זו הציונות שלנו.

23/5/08

טיפסתי על הטרקטור הענק והשקפתי מסביב לחזות במרחב המשתנה. כל השטח של הלימנים שנחפרו באמצע שנות הארבעים הולך ונעלם. הלימנים היו חלק מחזונו של המהנדס דב קובלנוב לפיו מתיישבים יהודים יחיו בנגב בדומה לנבטים ויתפרנסו מחקלאות. מקור המים יהיה מי שטפונות שיתפסו. כך הוקם הסכר על נחל רביבים, בריכת הזפת והלימנים בהם היו אמורים לגדל תבואה. הניסיון היה מעניין ונועז אבל כידוע נכשל. במהלך השנים עלו רעיונות שונים לשימוש בלימנים כשהמעניין ביותר היה לטעת בהם את "יער יצחק שדה" בדומה לנטיעות שהקק"ל עשתה בלימנים לאורך הכביש בואכה באר-שבע.מוחמד זנון, הקבלן המבצע, אומר שהוא נאמן לטרקטור קאטרפילר ובבעלותו 16 כלים איתם הוא מבצע עבודות עפר. לא מחליף טרקטורים בעליה... לדבריו העבודה כאן תימשך כחודש ובסופה ימתינו 200 דונם לנטיעת זיתים חדשים. עד כאן הלימנים. שטח הזיתים יתפרס מעבר ללימנים, עד לחניון התמרים וכל שטח הנטיעה יהיה  כ-600 דונם. השתילים הם מהמשתלה המקומית ומתוכננות לאפריל הקרוב.במרכז שטח הלימנים (לשעבר), כ-100 מטר במקביל לגדר, הומאז' להיסטוריה: תעלה ארוכה ובה המעברים המקוריים שיצוקים מבטון כשבתוכם חריצים בהם הוכנסו השנדורים (קרשים) שנפתחו אל הלימן כדי להזרים אליו מים. התעלה הזו מתחברת עם תעלה שמוליכה לבריכת הזפת.כמויות גדולות של אדמה הועברה במהלך העבודה מהלימנים כמילוי בין הבתים של שכונת שער ג'.

6/2/09

הלכתי למצפה וראיתי ערוגת סייפנים פורחת בשלל צבעים רעננים. הרעיון היצירתי אומר שביציאה מה"אור-קולי" שם צופים בסיפור המכונן על הסייפנים יראו המבקרים של היום שאכן ניתן לגדל כאן סייפנים. סוג של תמיכה במיתוס המפורסם.הסיפור בתמצית אומר: ועדת החקירה (אונסקו"פ) מטעם האו"ם סיירה בארץ והתרשמותה מפריחת הסייפנים ברביבים הביאה להחלטתה לכלול את הנגב בהמלצתה לתכנית החלוקה. התכנית התקבלה באו"ם בכ"ט בנובמבר 1947 ולמעשה הביאה להקמת מדינת ישראל.מיתוס הסייפנים טופח ע"י ותיקי רביבים ופורסם גם בעיתונות התקופה. הוותיקים ידעו לספר שהם תכננו את הסיור של הוועדה ברביבים כך שהסייפנים יהוו את נקודת השיא בסיום הסיור. יש רק בעיה קטנה עם המיתוס. גראנדוס, יו"ר הוועדה, אינו מזכיר כלל את הסייפנים... להיפך הוא מספר על הקישואים בגן הירק.ועדת אונסק"פ אכן בקרה ברביבים והתרשמותה החזקה מנקודת ההתיישבות הדרומית השפיעה על המלצתה. אין גם ספק שהסייפנים פרחו, אבל החלטת הוועדה כנראה לא הושפעה מהפרחים המרהיבים. מי ששיווק את הסיפור ידע כנראה שסייפנים נמכרים יותר טוב מקישואים.

27/4/09

 השבוע הלכתי לראות באר מים מתוקים עליה לא שמעתי מעודי. הבאר נמצאת על הסוללה שאחרי מטע הזיתים, בדרך מהסכר לבאר-משה.לא מכבר קראתי את העבודה הסמינריונית של יחיא לתואר שני בספרות. יחיא מנתח מהצד הספרותי(!) ארבעה סיפורים על הסיפנים שראו חברי ועדת אונסקו"פ בביקורם ברביבים בשנת 1947. המיתוס המקומי אומר שלסיפנים של רביבים היה חלק מכריע בהחלטת האו"מ להכליל את הנגב במדינת ישראל. יחיא משווה ארבעה סיפורים שונים: של חוזה חורחה גראנדוס מגואטמלה, חבר הוועדה ומי שפרסם את הספר "כך נולדה מדינת ישראל" (1951). של קלוסקי וצ'ובה ז"ל ב"מסיבת נוסטלגיה" ששודרה בגל"צ בשנות השמונים. של נסרולה אנטזאם, החבר האיראני בוועדה שביקר בישראל בשנות השבעים. ושל יואל דה-מלאך ז"ל בספרו "מגבעות טוסקנה למרחבי הנגב". מסתבר שלכל מספר יש גרסה שונה בדבר השפעת הסיפנים, הכל לפי המספר. מומלץ לקרוא.מה שלא נכתב בעבודה של יחיא ואף אני מעולם לא שאלתי את עצמי הוא איך בעצם גדלו כאן סיפנים, שכידוע אינם גדלים  על מים מליחים והמים המתוקים שהובאו על עגלה מביר-עסלוג' לא יכלו להספיק לגדל חצי דונם (!).צ'ובה ז"ל מספר שהסיפנים גודלו בחלקת הזיתים ליד בית הקברות:  "בשטח היתה באר מים מתוקים, מעטים מאד, והשקו בה את הסיפנים". יענק'לה שמש (היום) אומר לי שמי הבאר לא הספיקו אלא לקפה ולרועה בדואי צמא. הבאר נחפרה לפני בוא הראשונים כנראה בימי הבריטים. לדבריו הסיפנים הושקו במים שהובאו (איך?) מבריכת הזפת.כאמור, הלכתי לבאר. לאכזבתי נותר ממנה צינור פלדה סתום בלבד. כך נותר גם סיפור השקיית הסיפנים סתום משהו.

29/10/09

יואב גורן, הבן הבכור של רביבים, בחר לחגוג השבוע עם משפחתו בחי-נגב, את יום הולדתו ה-60.  האמת, יואב היה הילד הראשון שנולד בנגב אחרי עשרות ילדים שנולדו בראשון לציון. בשנת הולדתו - 1949 – המחנה בראשון כבר לא היה קיים. מלחמת השחרור עדיין לא הסתיימה וגידול תינוק ברביבים לא היה ענין מובן מאליו. חביבה ומוטקה בלומגרונד, הוריו של יואב, הגיעו לעסלוג' בשנת 1945 עם הכשרת שדמה. הם היו חניכי הנוער העובד. חביבה משכונת בורוכוב (יחד עם צ'ובה ז"ל) ומוטקה מתל-אביב (יחד עם קלוסקי ז"ל).אחרי הלידה בבית היולדות (הקרוב) ברחובות הביאו ההורים את יואב לרביבים. לטיפול בילד היחיד בטירה גייס הקיבוץ המאוחד שתי(!) מטפלות מגבעת ברנר ומתל-יוסף והן הרביצו את לקחן בצעירים ומאז ידעו החינוך המשותף מהו. עדנה נעים קבלה מהן את השרביט והיתה המטפלת המקומית הראשונה. כעבור כשנה נולדו טליה ריפמן וענת קלוסקי.

חביבה היתה מרכזת הלול וגם העובדת היחידה. מוטקה היה מרכז המטע בו היו תמרים, זיתים ורימונים. בשנת 1951 המשפחה עברה למושב היוגב בעמק יזרעאל שנוסד ע"י חבריהם מפוני בית אשל. חביבה ומוטקה גרים בהיוגב עד היום.יואב חי כאן כשנתיים ונראה שלא סבל משתיית המים המליחים. ציפי ויואב גורן גרים היום בטבעון והם בעלי חברת מעוף לארגון אירועים בדגש על תיאטרון.

13/11/09

הבת הבכורה של רביבים נולדה בשנת 1942 ובית הילדים הראשון נוסד עם לידתה לפני 68 שנים.לפני הצהרים של השבת האחרונה הגיעו לביתי בספונטניות מפתיעה קשיש שעבר את גיל 90, בתו וחתנו.יהודה גרינבאום שנמנה על 21 מייסדי רביבים קרא בעיתון מאמר שכתבתי על ייסוד רביבים בראשון לציון, עלה על רכב ובא לספר לי עוד קצת ולראות מה עשינו כאן בינתיים. יהודה עשה את הדרך הארוכה מנירנברג גרמניה, והגיע עם 60 בני נוער נוספים לגבעת ברנר. השנה 1935 ויהודה בן 15(!). יהודה עזב בית חרדי ולאחר הכשרה בקיבוץ הקים עם חבריו את קבוצת רביבים בראשון לציון. יהודה ושולמית (שטכר) נכנסו לחדר משפחה (לא היה כסף לחתונה). משנכנסה שולמית להריון כונסה אסיפה בה נדונה היכולת הכספית של הקבוצה לשלוח חברה ללמוד מטפלת ובעיקר להשקיע בהקמת בית ילדים. הקבוצה החליטה בחיוב.בשנת 1948, לאחר שנולד בנם עמוס והיו משפחה עם שני ילדים, החליטו לעזוב את הקבוצה היות שלא הסתמן עתיד התיישבותי בנגב. כל השנים הם נשאו על גבם את הכינוי בוגדים. מאז יהודה מצפה לסליחת הקיבוץ... חלקה הראשון היה ב"סולחה" שנערכה בחג היובל של רביבים, 1993. חלקה השני, הציבורי נעשה לדבריו במאמר שפרסמתי בעיתון ובעלון.למרות גילו המתקדם יהודה מאד מרשים בהופעתו וצלילותו ולאחר שסיפר על התקופה יצאנו לסיור במצפה.לביקור השורשים ברביבים הצטרפה הבת (הבכורה של רביבים) מיכל שעבדה רוב חייה כלבורנטית ובעלה השופט אורי בן-דור. יהודה, כיום פנסיונר כמובן, היה סגן מנהל מחוז ירושלים של קופת חולים הכללית.

22/1/10

הלכתי לראות את בריכות המים השופעות וגם את נזקי השיטפונות ברביבים ולא ארחיב כי נכתב ודווח כבר בעלון. "הבריכה התחתונה" היתה מלאה וממנה זרמו המים לתוך התעלה שהובילה את המים ללימנים. התפעלתי איך הכל מתקתק לפי הספר: התעלה ששוקמה והמים שזורמים דרך הנזירים הפתוחים מלימן ללימן ולא נאגרים בשום מקום. קצת חבל, לא? עשרות דונמים שהושארו כלימנים בתוך חלקת הזיתים וממש מתבקש לפתח בהם מיזם כלשהו.

חקרתי מנין השם לימן. מקור המילה: יוונית. במילון אבן שושן לא מופיע לימן. אב"ש (משנת 1977 וגם 1991) מזכיר רק לימֵן שפירושו נמל, וברבים לימֵנים. לעומת אב"ש באנציקלופדיה יזרעאל (1953) הלימָן מנוקד כך ומוסבר שזהו מפרץ או אגם רדוד. והדוגמא שמביאה האנציקלופדיה היא "הלימן האודסאי" לחוף הים השחור, מקום הבראה לחולי עור. צילומים של לימן זה ניתן למצוא בגוגל.בישראל הלימן עבר מטמורפוזה ומתופעת טבע הפך ליצירה של האדם. המהנדס דב קובלנוב היה כנראה הראשון שבנה לימנים בארץ. ברביבים 1945-7 . קובלנוב, יליד אודסה, חיפש שם לערוגות הענק שבנה כאן והדביק להם את המונח הרוסי שהכיר מעיר הולדתו.בשנת 1999 העברתי השערה זו למרכז לטכנולוגיה חינוכית (מט"ח) ששילב אותה בתוכנית הלימודים "אל הנגב". מאז לא שמעתי הכחשות. בקק"ל לא ידעו לאשר לי ש"הממציא" הוא קובלנוב, רק ספרו שמפעל הלימנים בצידי הכבישים החל ב-1964 בכביש באר-שבע – רביבים.

5/2/10

אלי ישראלי בעקבות פרסום הנ"ל:

בתחילה הקימו לימנים (כ"א 10 דונם) לא מפולסים – מערבה מהלימנים הקיימים.אחרי הצלחת ההזרמה בלימנים "הישנים" והקמת בריכת הזפת הוקמו 200 דונם של "לימנים

מפולסים". כ"א 20 דונם. 

דניאל דה מלאך:

אם חוזרים לשאלה של קובלנוב אחרי כל מה שקראנו נראה לי די ברור שהוא הראשון שחידש את השם בארץ, כי הלימנים ברביבים נבנו הרבה לפני אלה של הקרן קיימת (אלא אם נגיד שגם רביבים היתה מצפה של הקרן קיימת). אגב אבא תמיד היה מציין לקובלנוב היה ידע עצום בסכרים ושליטה במים, שהתבטא בין השאר בכך שהסכר המשיך לעבוד עשרות שנים אחרי שנבנה ללא כל פעולות תחזוקה.בהקשר למילה קשה לי להאמין שהיו בארץ לימנים לפני זה של רביבים וקשה להאמין שמישהו ברביבים ידע להגיד לימן בלי קובלנוב ולכן הייחוס של המילה לקובלנוב נראה לי משכנע מאוד. עדיין אני בספק האם הוא הכיר את זה כשיטת השקייה ברוסיה (ההפניות לקזכסטאן לא מבהירות מתי נבנתה המערכת הזו).

לטיול סיון יצאו מעל 300 נפשות. מספר דומה לא השתתף בטיול ואני מנסה לשתף אותם בחלק מהחוויה. הדמדומים הן שעותיו היפות של המדבר. הבריזה הקלה משרה אווירת נינוחות על ההולכים. מקרבת אנשים שלא תמיד מחליפים חוויות. חלק מהמשתתפים אורחים ובנים שטוב לחלוק איתם זמן מהטיול. המסלול היה כאילו בוואדי לבן בואכה ביר-מלגה. עוד ואדי בנגב. מה שהרשים אותי, ואולי הביא לרישום שורות אלה היתה ההקדמה לטיול. הנסיעה הפסטורלית על כביש הגבול.  זה הגבול של השלום הקר ממנו מנפנפים חיילי מצרים שלום לעברנו.  גרעיני "לנגב" רבים שרתו בהיאחזות הנח"ל בקציעות משנות החמישים עד לשנות השמונים. אחד אמר לי: מאז שירותי הצבאי שום דבר לא השתנה כאן. ואני אמרתי הרי זה מה שיפה ששום דבר לא השתנה. הדיונות הצהובות החלקות שעוטפות אותי בהרגשת בראשיתיות. ובאופק הרחוק מתרוממים הרי סיני שעליהם נתנה התורה.16 טיולים. ההתמדה היא בזכות המשפחה וכל העושים במלאכה: ההכנה, הארגון ופריסת ארוחת ליל שבת. 37 שנים מלאו לנער לולא התאונה האיומה.

15/6/01

הלכתי במסלול הצעידה סביב רתמים. המסלול מרובד בתשתית כמו ברביבים. קיבוץ רתמים קטן יותר אבל, מה מוזר, מסלול הצעידה באורך זהה לרביבים - 3.5 ק"מ. הנוף משתנה: באזור הצפוני-מזרחי מראה הנגב בראשיתי ומשרה על ההולך שלווה מיוחדת. עדר כבשים קטן שב מהמרעה ונערה בדואית נוהגת בם. בעלי כנף לא ראיתי. הריקנות מעצימה את יופיו של הישימון. על קו האופק "יער רביבים" - אלה האשלים הנמוכים שנטעו ע"י ראשונים רביבים בשנות החמישים ועדיין שורדים על הדיונות. בשיפולי "היער" משתרעים שדות לא זרועים. חקלאי רתמים, טללים, נחל-עוז ורביבים לא הצליחו להתפרנס מהם. אומרים שהאחים נקש יגאלו את הקרקעות אם יממשו את תוכניתם לטעת גם כאן זיתים... באזור המערבי-דרומי אי אפשר להתעלם מההתנחלות הבדואית המתרחבת. לאחרונה הקימו מבנה במרחק 100(!) מטר מגדר הישוב. התחום הבדואי נחתך ע"י דרך עפר שהובילה בעבר הלא רחוק מהלולים אל הפרדס ומטעי רתמים. כל אלה נעקרו. לבדואים יש יחס לנוי וסביב מגוריהם צומחים עצים. בצידי הדרך תחנה מטראולוגית שספק אם מישהו פוקד אותה. קאיד אלדופירי, השומר הבדואי שלנו, עושה את המסלול בג'יפ סוזוקי חדש שנתרם לא מכבר ע"י משרד הביטחון או המשטרה.הליכתי הסתיימה עם השקיעה. גלגל החמה שצונח מערבה מרהיב יותר ברתמים כי ממש אין מה שיסתיר את המראה המרשים כל ערב מחדש. בתום ההליכה ישבתי על הדשא אצל משפחת ח' ונהניתי מהבריזה של מוצאי יום חם ולח. הבריזה הזאת יכולה להיות אבן פינה להקמת השכונה הקהילתית של רתמים.

7/8/03

שינויים שמתרחשים בתנועה הקיבוצית מגיעים לרביבים תמיד באיחור מה שמאפשר לנו ללמוד מניסיונם של אחרים.

השבוע נסענו, קבוצת חברים שאינה מעורבת בתהליך בדיקת ההצעה להפרטת המזון, לאכול ביד-מרדכי. י"מ הפריטו את המזון לפני שנתיים. "החצר" בתוכה מפוזרות עגלות ההגשה צמצמה במעט את מספר שולחנות האכילה על מנת לפנות מקום ל"גדר ההפרדה", לעגלות הגשה נוספות ולקופות. י"מ מפעילים בארוחת צהרים קופה אחת עם גיבוי של קופה נוספת. כשנוצר לחץ קוראים לאקונומית שתפעיל קופה שניה. י"מ מאכילים כ1000- אוכלים (אצלנו 700) בצהרים. ילדי ביה"ס אוכלים ללא חיוב אישי.אני אכלתי עם חברים מהקיבוץ כדי להתרשם מ"האיש הקטן" ולא רק מהאקונומית שחלקה שבחים לשיטה שהיא מפעילה. האם רמת המזון עלתה? אכן, השיטה מאפשרת להרחיב את הגיוון וכולל בצהרים גם קינוח ובליל שבת משקה קל. האם קיימת התנגדות לשיטה? המתנגדים הפכו לתומכים נלהבים בעיקר לאחר חודש ההרצה בו אכלו מול חשבון אך ללא חיוב החברים. כבר בחודש זה ירדה צריכת המזון בשליש! ההסבר: צריכה שנמדדת הופכת רציונלית יותר ופחות אוכל מוצא דרכו לאשפה. רוב החברים צורכים פחות ממה שהם מתוקצבים. אכלתי: שניצל, פסטה, ירק חם וסלט. שילמתי 5.45 ש"ח. אינגה אכלה גולש, פסטה וסלט. שילמה 4.2 ש"ח. דיבן אכל טבעות עוף, מרק, פסטה, ירק חם, סלט ועוגה. שילם 7 ש"ח.ומה עם הרגשת הבית? מרגע שבחדר האוכל רבע  עד שליש הסועדים הם שכירים ואורחים אין אפשרות להמשיך בשיטה של "לכל אחד לפי צרכיו".

21/11/03

כל חובב שטפונות שהצליח להתחבר לגלגלים נסע ביום שני השבוע להתפעל מהטבע השוצף באפיקים סביבנו. נחל רביבים ניתק את משאבי שדה, את רתמים ואת המעבר לצאלים. קמתי לבוקר אירופאי-סגרירי נינוח.  ואדי הקומתיים זרם לאיטו. בלילה ירד גשם אבל לא ממש רציני. במזכירות דווח על עובדים מהחוץ שלא הגיעו לעבודה. בשעה שבע בבוקר שמוליק ריפמן עבר בביר-עסלוג', התקשר לחני פריאל ברתמים והזהיר אותה ממה שעומד להתרחש. חני בטלה חלק מהיציאות למרפאת רביבים והדחופים שיצאו נתקעו בדרכם חזרה בשעה שמונה וחצי.העולים החדשים מאתיופיה הלכו ברגל מרתמים עד לכביש ולא הבינו מהיכן מגיעות כמויות המים האדירות. הוסבר להם - ולצעירי רביבים שטרם ראו שיטפון - שהזרימה בנחל רביבים בואכה נחל הבשור מגיעה ממי גשמים שיורדים באגן הניקוז של רכס ירוחם עד המכתש הגדול.נסענו על רכב שטח לגשר האירי של רתמים ומשם ניסינו למשוך לאורך הנחל לעבר הסכר שלנו, אבל  "תעלת בני" מנעה מאיתנו את המעבר. חתכנו דרך המצפה והתפעלנו מכמויות המים בסכר. בריכת הזפת עברה על גדותיה ושטחים נרחבים סביבה הפכו לאגמים מקסימים. הזרימה נמשכה עד לשעות הלילה. שבעה מאנשי ענף האחזקה עבדו בשטח ד' של הלול, ברתמים. משלא הצליחו להגיע לארוחת צהרים אילתר להם ארנון שחר כמה סנדביצ'ים ובשעה חמש צלחו את הואדי בעזרת רכב שטח של הבדואים.

"זקני רביבים" ניסו השבוע להיזכר מתי היה השיטפון הקודם. מסתבר שלא מזמן: בנובמבר 2001… השיטפון שהוגדר כ"אחד ב100- שנים" היה בנובמבר 19944, שיטפון שהוקדש לו כנס מיוחד של המחלקה לגיאוגרפיה באוניברסיטת ב"ג. זה השיטפון שחשף את יסודות גשר הרכבת בצומת משאבים. השיטפון בינואר 1997 קיבל כיסוי תקשורתי נרחב. כדובר רביבים התראיינתי לרזי ברקאי בגל"צ ול"רשת על הבוקר". אנשי תל-אביב התפעלו בעיקר מהלחם שלא הגיע לרתמים…

19/12/03

שלמה אזולאי ואחיינו יוסי הם שכנינו החדשים מזה כחודשיים. התפנו מגוש קטיף ומקימים חוות בודדים שצמודה לקידוח המים המליחים, אחרי הכניסה לרתמים, "הבוסטר". בגוש קטיף הם גידלו ירקות אורגאניים וכאן טרם החליטו מה לגדל בקרקע, במים השפירים והמליחים שהוקצבו להם. בימים אלה ישתלו זיתים שהם קונים מדילול שנתי שנעשה ב"דרך השמן". שלמה בונה צימרים, במקום שהיו החממות של רתמים, ומתכוון להתפרנס גם מאירוח כפרי.צרות עם הבדואים? בינתיים לא. אולי בגלל שהם מעסיקים שני בדואים שומר ועובד. ליתר ביטחון שומרים על החווה שישה כלבים. החווה ממש בשלבי הקמה ראשונים. זרעו קצת תפוחי אדמה ושיחים לנוי. על כוס קפה הדוד ואחיינו משבחים בפני את העזרה שהם מקבלים מהמועצה האזורית ומקבלת הפנים החמה של החברים מהישובים.שם החווה – א.ש.ב.א הוא ראשי תיבות: אזולאי שלמה בן אברהם. לידה תתפתח חווה נוספת בבעלות יוסי אזולאי. שם החווה רשום על שער הכניסה הכחול שצמוד לכביש צאלים. השכנים החדשים, אנשים נעימים, שמחים לארח חברים שמזדמנים לסביבה.

4/11/05

הצעה לטיול שבת קצר חצי שעה כל כיוון. ארז רוטה מגדיר את עצמו יותר כאמן מאשר מתיישב. ארז מצייר ומפסל ובנה בחווה שהוקמה לפני כחצי שנה גן פסלים בצד בוסתן גדול שנטע.

הקרוונים של ארז נראים לנוסע על כביש הכניסה לרתמים. יצאתי משער בית הקברות והלכתי לכיוון רתמים אבל דרך המלך היא מכביש צאלים אחרי הבוסטר שמאלה. בהתקרבך לחווה מומלץ להתקשר (054-4968703) לארז על מנת שידריך את הכלבים הרבים לא לתקוף אותך... ארז בנה את החווה במו ידיו בעזרת בנו וחברים מזדמנים. בנוסף לבוסתן הגדול נטע בסוף הקיץ 13 דונם כרם בעיקר מהזנים מרלו וקברנה. בחווה שלושה מבנים: קרוון למגורים של ארז, קרוון להלנת אורחים ויקב. מקצועו הנוסף של ארז: יינן ובעברו ייצר יין איכותי (ולא זול) שהביא לחווה וניתן לקנות במקום.יחסיו עם הבדואים: קפה, חשדות. מצד אחד הוא שוכר שומר כשרוצה לנסוע לקניות ולעזוב את החווה. מצד שני חבלו במקור המים שלו. החווה מוקפת גדר תיל ורצוי שאופנועינו הדוהרים במדבר יזהרו... אחד כבר נפגע כי לא ראה. ארז יתפרנס ממכירת יין והלנה, לא צימרים. המתעניינים מוזמנים לבקר.

2/12/05

בערב קייצי נעים, אל מול ירח מדברי, האזנתי לקונצרט של "משינה" שנערך בחוות ספינת המדבר. החווה, שהוקמה ע"י פרחאן שלייבי יזם בדואי צעיר, היתה אחת החוות הראשונות שהוקמו באזורנו ולאחרונה הותאמה לעריכת מופעי זמר.פרחאן הוא הבעלים והמנהל וכל הצוות בנוי על בדואים פרט למזכירה. למתארחים בחווה, כמעט כולם יהודים,מוגש אוכל בדואי מסורי כשר למהדרין. עיקר הלקוחות הם בתי ספר שלנים באחד משלושת אוהלי הענק בחווה.מבוגרים מגיעים ממקומות עבודה שלוקחים יום כיף או שמסתפקים בארוחת ערב. בעודי משוחח עם דפנה יצחק,המזכירה מקיבוץ אור הנר, מגיעה קבוצה לביקור באתר, עולה על גמלים לסיור של שעה מסביב לפארק גולדה. לאחר שתוזכרו להצטייד בהרבה מים יצאו לדרכם ונכנסים נציגי יחידה צבאית שתקציבה מאפשר רק בילוי של ערב.הם מקבלים מתחם וגם את האוכל יביאו איתם. בטלפון מזמינה חברת היי-טק יום כיף שעיקרו פעילות OTD ,טרנד חדש ליושבי משרדים שמטרתו גיבוש קבוצתי בפעילות שטח אקסטרימית.בסופי שבוע וחגים האוכלוסיה היא משפחות להן מוצעות חבילות מהאטרקציות של האזור מטיול ג'יפים ועד ביקור במצפה רביבים. אלה לא ילונו באוהלים אלא בבונגלו צוע או בצימר מפנק.ג'עבר שלייבי, האח הצעיר, הוא מנהל התפעול של החווה, מספר על הגמלים שהם הסמל המסחרי של המקום. לרכיבה משמשות 17 נאקות שנמנעות מהריון שישבית אותן מעבודה.ג'עבר גר בביר הדאג' ושם הוא מגדל נאקות לא לרכיבה אלא לייצור חלב שלדבריו הוא טעים במיוחד ובעל סגולות בריאותיות.ייצור חלב מותנה ביציאה למרעה וניסיון למצוא תחליף תעשייתי בתוספי מזון – נכשל. לאחר האביב הנאקות מסתפקות באכילת חציר.סיפור נפרד הוא מדוע בשר הגמל אינו אוכל כשר ליהודים שהרי הגמל מפריס פרסה ומעלה גירה.בתחילת ספטמבר יתקיים בחווה פסטיבל רגאי. מעל 800 צעירים יאזינו וישירו בשישי כל הלילה  ובשבת יסעו.

13/8/10

ביקרתי בחוות חולות מקמן (בסמוך לנווה מדבר) אצל משפחת הירש שחיתה ברביבים וברתמים וילדיה עדיין מתחנכים כאן. הרושם הראשון שקיבלתי שלא הרבה השתנה במקום מאז נסעתי על הכביש לקציעות בשנות החמישים... להתיישב באמצע המדבר מבלי לשנות את המדבר זהו תמצית החזון של רודני שהקים את הכפר האקולוגי חולות מקמן.הכפר, שאינו חלק מהחוות של דרך הבשמים בנגב, נבנה ע"פ כל האישורים מה שדרש מרודני 6 שנות טיפול. רודני,אדריכל נוף במקצועו, תכנן את הכפר ובנה את המבנים במו ידיו. לפני 3 שנים התנחל במקום עם רעייתו טל ושלושת ילדיו. כך,באמצע שום מקום, כי בעקרון אין בכפר שבילים, דשאים, עצי נוי, קווי חשמל ושאר מרכיבי ציביליזציה שמשנים את הנוף. הביוב הופך ל"מים אפורים" ומשקה את עצי השיטה שבכפר. מבנה מרכזי, מספר בקתות, סדנה ואולם אירוח – כולם בנויים מלבני בוץ וענפי עצים, גזם מהנוי של רביבים.שם הכפר נגזר מהמונח הבדואי ל-מארב, שכן בזמנים עברו שודדי דרכים היו ממתינים כאן,בעיקול הוואדי ומתנפלים על שיירות הגמלים שנאלצו לבחור בציר זה. כיום,הגדר סביב הכפר היא סמלית ביותר ונמתחה לבקשת הבדואים על מנת שעדריהם לא יכנסו לכפר.לאורחיו הכפר מוכר בעיקר שקט של מדבר אבל ניתן לקבל גם אימון ביוגה ובמדיטציה. אפשרי להזמין ארוחות שמכינה אביגל, אחותו של רודני. במהלך שיחתי עם רודני נפרדו ממנו שני זוגות צעירים שהיו כאן יומיים. הם אהבו את השקט והבטיחו לחזור. האתר הוא ייחודי בהשתלבותו במדבר, רק הלנדרובר הלבן מזכיר לי שאנחנו במאה העשרים ואחת.

29/10/10

כשפגש תש"גניק את תשע"אניק במופע העצמאות האחרון הסביר הראשון לצעיר איך נסעו מעסלוג' לרביבים (בראשון לציון) בשנת תש"ג:"...מבאר-שבע לעזה, מעזה צפונה למג'דל, דרך רחובות לראשון-לציון. יוצאים מעסלוג' בבוקר, מגיעים לראשון לפנות ערב... 8-9 שעות".התש"גניק סיפר על מחסומים בדרך והתכוון לתחנת המכס ביציאה הדרומית מב"ש בה נערך חיפוש על המשאית דודג' של המשק

ואסרו על כניסת ילדים לנגב השומם. זו הזדמנות לספר על התפתחות הכבישים שמחברים אותנו לציביליזציה.לאחר מלחמת השחרור נסעו בכביש הישן מקסטינה לנגב המערבי דרך סעד, לב"ש. רק בתחילת שנות החמישים נסלל כביש פלוגות. הטרקטור של רביבים TD14  לקח חלק בסלילה. הכביש החדש קיצר מאד את הדרך מתל-אביב לרביבים למרות שהיה בו מסלול אחד בלבד.לצאלים נסענו דרך באר-שבע. עם הצטרפותנו ל"מעלה הבשור" הפעלנו את קשרינו לסלילת כביש מקצר אחרי שבשנה הראשונה נאלצו ילדינו לגור בכיסופים. הכביש לצאלים נסלל על הדרך שנכבשה עם הנחת קו המים ירקון-נגב. הכביש נחנך בסוף ספטמבר שנת 1971.

הכביש מצומת טללים לצומת חלוקים נסלל בשנת 1972. ילדי שדה בוקר למדו בבית הספר היסודי שלנו. עד לסלילת כביש זה הם נסעו אלינו דרך ירוחם.הכביש מביר-עסלוג' לרביבים נחנך 19/8/1953 אחרי 10 (!) שנות נסיעה על דרך עפר.הכביש מבאר-שבע לעוג'ה (כיום ניצנה) נסלל ע"י הבריטים בשנות ה-40. יש סבורים שנבנה על התוואי שהתורכים בנו כדי להוביל את הציוד לרכבת. הסלילה בוצעה בימי מלחמת העולם השניה ומחוסר זמן נזרק האספלט על התשתית התורכית ושימוש במעבירי מים מימי התורכים.  בכביש היו שפע סיבובים. ליצני הדור ספרו שרוב הסיבובים הם שמאלה היות שמהנדס הכביש היה שמואל מיקוניס, לימים מנהיג המפלגה הקומוניסטית...

19/5/11

טיול חם הוא אחד מתוך "שישה סיפורי קיץ לבני הנעורים".

איורים: נעמי סמילנסקי

פורסם לראשונה בספרית פועלים, 1950.קובץ הסיפורים יצא לאור אחרי "חירבת חזעה" ולפני "ימי צקלג" ספרים שעוררו הד תקשורתי עצום. דובדבן נאה הביאה בפנינו חנה'לה אוירא לסיום השנה בחוג לספרות: סיפורו של יזהר "טיול חם". היצירה הוגדרה ע"י המחבר כ"סיפור לבני הנעורים" אבל כמו אצל יוצר גדול הסיפור שווה לכל נפש. תרתי משמע:סיפור קל לקריאה ומתאים לכל גיל. בחרתי להביא את הסיפור (הפתיחה בלבד) בשער העלון היות שאינו מוכר והוא עשוי לעניין את החברים ובעיקר את המטיילים באזור. בקטע הפותח שמובא למעלה וכל הסיפור יזהר מתאר טיול מרביבים לגבולות בסוף שנות הארבעים.

הטיול מייגע ומייאש את משתתפיו הצעירים. תחושת הצמא מאפילה על ההנאה מהטיול. התיאור הפיזי של הדרך מדויק להפליא כך מעיד אמנון ליבנה שהוציא בשעתו ספר-סקר על האזור:

 יזהר מקפיד בשמות הבארות-בורות-תמילות ופוקד אותן כסדרן הגיאורפי.לא מכבר ביקרה במצפה קבוצה של גמלאי האוניברסיטה העברית. מרכז הקבוצה אביזהר (שם פרטי)

נחשון סיפר שהוא עצמו השתתף בטיול המתואר בסיפור. אביזהר למד בבן-שמן ומחנכו היה יזהר סמילנסקי,יזהרבפי תלמידיו. לכבוד סיום הלימודים במוסד בחר יזהר לערוך טיול בשלושת המצפים. עברו בבית אשל,

ישנו בטירת רביבים ולמחרת הלכו רגלית לגבולות. מכאן אנו למדים שהמטיילים המתוארים הם בני 18.אביזהר זוכר שתי היתקלויות עם משטרת הגמלים המנדטורית ביציאה מבאר-שבע ובביר עסלוג'. השנה – 1946.

למרות 64 השנים שעברו וגילו המופלג, אביזהר אינו שוכח את עיניו הכחולות של אריה יחיאלי,רכיבתו על הסוסה ואת העקל על ראשו. הרי זה אותו עקל שמוזכר ע"י יזהר בקטע למעלה שחבש יחיאלי "השומר בביטוי בדואי נמרץ".ואני מרשה לעצמי להניח שהיה זנב-מבטא ייקי. יזהר שרטט במילים ספורות את דמותו המיוחדת של יחיאלי.

1/7/11

לכבוד חג המשק גלשתי ובדקתי מה עולה כשאני מקליד רביבים בגוגל. שם הקיבוץ עולה ראשון או שני, הישג יפה שנובע מטריק קטן...לא מיותר להזכיר כי השם רביבים ניתן ע"י ברל כצנלסון בביקורו בפסח שלאחר ייסוד הקבוצה בראשון לציון. ברל רצה לקשור בין המייסדים שהתחנכו בגבעת ברנר לבין הסופר י.ח. ברנר שייסד עיתון בשם רביבים. כך שזכות הראשונים על השם היא שלנו. בגוגל, רביבים מוזכרת בהקשרים שונים ואחרי שאדלג על נחל רביבים ומחצבת רביבים הנה חלקם: 

באוניברסיטה העברית - תכנית לסטודנטים מצטיינים להכשרת מורים במקצועות היהדות.

בהתנחלות הר ברכה – שם העיתון הפופולרי של הרב אליעזר מלמד, רב ישיבת ההסדר שעלה לכותרות כשקרא לסרבנות מול פקודה לפינוי ישובים.

פיוט – "שִפעת רביבים" פיוט של שלמה אבן גבירול נאמר בסוכות כתחינה להורדת הגשם.

בעל חיים – ישימונית רביבים היא שממית שחיה באזורנו, אחת מכמה סוגי ישימוניות.

בתי ספר – התיכון של ראשון לציון שיש בו מגמת קולנוע ותקשורת שמפרסת עיתון בשם "ידיעות רביבים".

 בי"ס קהילתי בגני תקוה שליד פתח תקוה. בי"ס דמוקרטי בחולון.

שכונות – הוותיקה ביותר נבנתה בשנת 1956 ברח' רביבים במקום בו עמדו הבתים הראשונים של הקבוצה.

  גם בתל-אביב הוקמה שכונת רביבים מצפון לנחל הירקון.

רחובות - בירושלים, בגבעתיים, רחוב וילות בראש העין. רחוב נחל רביבים בבית שמש.

חברות ועסקים - הוצאת ספרים שהתמחתה באנציקלופדיות. רב-מכר של ההוצאה היה קופיקו.

הוראת  קולנוע בהנחיית אייל הצלם. רביבים בע"מ ביטוח ימי לישראל. חברה לייעוץ והנחיה בחינוך בהנחיית ד"ר ענת רביב.

 "באחָה רביבים" תכנית ניווטים בת יומיים בינינו לצאלים. חברה לעיצוב חתונות – בת ים. ולסיום דובדבן:

 רביבים קן לאוהבים – בית מלון באשקלון.

היום מלאו 11 שנים למדור בו הופיעו 200 כתבות.

29/7/11

...חלמונית. בשבת נסעתי לחוות זית המדבר והלכתי לראות מקבצי חלמוניות כמותם לא ראיתי מעודי. אישור לכמות יוצאת הדופן – השנה - קיבלתי מעובד רשות שמורות הטבע במקום. החלמוניות צומחות ממש מתחת לסלעים על שיפולי הגבעה. הצעידה היא על שביל לא מסודר שמחייב  זהירות כדי לא לדרוס את הפרחים הצהובים. בדיוק בשבת זו הגיעו למקום תלמידי ביה"ס הסביבתי שדה בוקר והחלו במבצע סימון השביל. השמורה אינה מסומנת במפות אבל שימעה נפוץ מפה לאוזן ומבקרים רבים מגיעים למקום. על כן מגיע כל הכבוד לתלמידים מסמני השביל.את הרכב מחנים ליד חוות זית המדבר שסימנה 10 אוהלי טיפ והיא צמודה לחוות נחל בוקר. משם חצי שעה הליכה עד לשיטה הבודדת. ההליכה היא לכיוון דרום-מערב כשמשמאל נראים שרידי מפעל המים של שדה בוקר. הסכר – שנפרץ עם השנים – היה אמור לאגום מים שיזינו מרעה לעדרי שדה בוקר ההיסטוריים. מהשיטה צועדים בשביל ותוך כמה דקות רואים את "השדות" המרהיבים. ממש עכשיו החלמוניות (משפחת הנרקיסיים) בשיא העונה שלהן. קחו רכב וסעו.

7/11/08

בריכת השחיה עוברת השנה שינויים כמו שלא עברה מאז נבנתה בשנת 1964.שתי סיבות לשיפוץ: שיפור הבטיחות וחיסכון במים (מליחים).השוחים מרגישים שעומק הבריכה הופחת (בטיחות) והבור המפורסם בוטל מה שיביא לחיסכון במים. הבור נחפר בשעתו כדי לשרת את המקפצה הגבוהה שהוסרה כבר לפני שנים.אחריה הוסרו המקפצה הבינונית והקטנות. בשנה הבאה יתבצע שלב ב' בשיפוץ. יחד כסף גדול.

זכות ראשונים על בריכת שחיה ברמת נגב שמורה לבריטים שחפרו בריכה בביר-עסלוג'. טוב,אולי לא ממש בריכת שחיה ויותר מאגר מים שניתן לשחות בו. כך למדתי מצילום שבוצי גילה ושלח לי. 

"הבריכה" בעזוז שמשה את הנחלאים שלנו בקציעות, 10 ק"מ מבארותיים כשם הישוב בשנות החמישים. לא הצלחתי לגלות מי בנה אותה ולשם מה. כיום שמה "גלי עזוז". לשכשוך בלבד. 

בשנות החמישים, כבר עשור בנגב, התרחצנו בבריכת משאבי שדה. הם זכו בבריכה בשנת 1954,למעשה היתה זו בריכת אגירה למים שנמשכו מבארות עסלוג'. הבריכה נבנתה ע"י מקורות ולבקשת הקיבוץ הותאמה גם לשחיה. הצעירים הסוררים שמ"ש היתה רחוקה עליהם טבלו בבריכת "האלף". הבריכה, בקרבת המחצבה, משרתת היום את מערכת המים המליחים אבל אז עבדה בשירות קו המים המתוקים

 (הראשון) מירוחם אלינו. בלילה-בלילה פתחו החבר'ה את מכסה הפח והזדחלו לבריכה.עבירה חמורה אבל הם לא עמדו בפני המים הצוננים.מקום רחצה אסור היה גם הבוסטר ליד קידוח רתמים, על כביש צאלים. המים החמים שנובעים מהקידוח קרצו לרבים שהיו קופצים פנימה מעל לגדר. בשנת 2005, משהוקמה בשכנות חוות  א.ש.ב.א של שלמה אזולאי "מקורות" שמחה לספח את הבוסטר לחווה וכך נפסקה הרחצה במקום.

...ולא ספרתי את בריכת הזפת.

5/8/11

בריכת רתמים שרתה את חברי רתמים. נסגרה עם סגירת כפר הנופש רותם המדבר 2001.

הלכתי ראיתי

יצאתי באוטובוס של 17:05 מרביבים ונחשפתי לפלאי הטכנולוגיה. עם כניסת תקנות הנגישות החדשות התחייבה חברת מטרופולין להתקין באוטובוסים (החדשים בלבד)  לוח אלקטרוני שמצייר – עם הדמיה של אוטובוס על צג מחשב – תמונת מצב של הנסיעה: היכן אנו נמצאים בכל רגע ומה שם התחנה הקרובה.

עוד לפני כן השתמשתי בחידוש שמוצב בתחנת היציאה. על העמוד כתוב מתי יגיע האוטובוס, היות שהשעה כבר היתה 17:12 לחצתי על כפתור שמיועד לעיוורים ושמעתי את הכרוז מודיע שהאוטובוס יתאחר. עכשיו הייתי בטוח באיחור.

עליתי לאוטובוס. הכרוז מודיע מה התחנה הקרובה וחוזר על שמה כשעוצרים בה או רק חולפים על פניה. כך למשל שמענו שאנחנו בתחנת ביר-עסאלאג' (הלו!? הכרוז הכין שיעורי בית?), האוטובוס פנה ימינה למרחצאות מה שבלבל את המחשב ועד שיצאנו ממתחם המועצה הכרוז פשוט שתק. אחרי משאבי שדה חלפנו על פני תחנת רמת הנגב (מה נהייה? חשבתי שזה שם המועצה), תחנת נחל זחל (מכירים?), מחנה 302 (כידוע המחנה פונה לפני עשרות שנים. מולו נמצא בי"ס אזורי אבל הכרוז התעלם). חלפנו ע"פ מתחם אשל – בתי הסוהר – אבל הכרוז הודיע שאנחנו במתחם אוהלי קידר. הרמזור עוצר אותנו בצומת אוהלים. בעבר הרחוק נקרא צומת נוקדים אך שמו הוחלף כדי לא לבלבל עם התנחלות נוקדים בגדה (ביתו של שר החוץ לשעבר). הכרוז מתעקש על השם אוהלים-הנוקדים. ההפתעה הגיעה בכניסה לעיר: הגענו לצומת יצחק מצליח (אני מניח שכולם מכירים את עסקן העירייה שהונצח בצומת דימונה וגם משתמשים בשם המקום כשמבקשים להגיע אליו. דא?).

פעם-פעם לא היו תחנות בקו הזה וכל בדואי הניף את ידו במקום שהגיע לכביש. היום יש תחנות רבות, לא כולן מוכרזות מהמחשב, אבל זה מרגיש כמו קו עירוני עם הרמזורים הרבים שהותקנו בכביש המשודרג.

עדין קוה

28/12/12